בניגוד למסורת העתיקה שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים לתוקף הגיור, מצויה בספרות התנאית עמדה שלפיה מניעי המתגייר מתנים את תוקף הגיור. קיומם של מניעים זרים שוללים את תוקף הגיור. ברייתא, שכבר עסקנו בה קובעת:
אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה – אינן גרים, דברי רבי נחמיה. שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי – אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה.
הברייתא עוסקת רק במניעים שליליים שקיומם שולל את תוקף הגיור, היא לא מתייחסת כלל למניע החיובי – "לשם שמיים"; לפי מקור זה היעדר מניע שלילי הוא תנאי הכרחי ומספיק לגיור תקף.
ברייתא זו שונה מהנוסח המקביל המופיע במסכת גרים:
כל המתגייר משום אשה, משום אהבה, משום יראה – אין זה גר. וכן היה רבי נחמיה ורבי יהודה אומרים: כל אותם שנתגיירו בימי מרדכי ואסתר אינם גרים, שנאמר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח'). וכל שאינו מתגייר לשם שמיים אינו גר.
לפי עמדה רווחת בספרות המחקר מסכת גרים נערכה על ידי הגאונים. אבל היא מכילה בתוכה חומר תנאי ואמוראי קדום. במקור זה, בניגוד למקור שביבמות, אין הכרה במצב ביניים של היעדר מניע חיצוני. מסכת גרים מציגה עמדה קיצונית: היא דוחה הן את העמדה שלפיה המניע אינו רלוונטי כלל והן את העמדה הטוענת שדי בהיעדר מניע שלילי. כדי שהגיור יהיה בר תוקף חייב שהמניע יהיה "לשם שמיים".
לאור ההנחה שהמסורת העתיקה הניחה שמניעי הגייר לא רלוונטיים עולה השאלה: מה היה השלב הראשון בהתפתחות הגישה המייחסת חשיבות מרכזית למניעים? האם הברייתא שבמסכת יבמות או הברייתא שבמסכת גרים? קשה לענות בוודאות על שאלה זו, אבל לא סביר להניח שההלכה עשתה קפיצה כה דרמטית מחוסר רלוונטיות של מניעי המתגייר לקביעה רדיקלית, שלפיה תוקף הגיור מותנה במניע הולם – לשם שמים. עמדה מעין זאת שוללת את המפעל ההלכתי של חכמי ההלכה הקדומים. עלינו לזכור כי בברייתא ביבמות ובמקבילה בירושלמי (קידושין פ"ד, ה"א) מובאים דבריו של רב, שלפיו "כולם גרים". לאור זאת סביר להניח שהיה שלב ביניים בין העמדה הקיצונית שבמסכת גרים לבין עמדת הברייתא ביבמות. עמדת ביניים זו מצויה בתלמוד הירושלמי:
המתגייר לשם אהבה, וכן איש מפני אשה, וכן אשה מפני איש, וכן גירי שולחן מלכים וכן גירי אריות, וכן גירי מרדכי ואסתר, אין מקבלין אותם.
לפי ברייתא זו גרים הבאים להתגייר ממניעים חיצוניים, לא מקבלים אותם לגיור. אבל הברייתא אינה קובעת שגרים אלה אינם גרים. יש להבחין בין הקביעה: "אינן גרים" לבין הקביעה: "אין מקבלין אותם". הביטוי "אינן גרים" מצביע על קיומה של מערכת מוסדית המוסמכת לקבוע כי מתגיירים מסוג מסוים אינם גרים. לבית הדין יש תפקיד מכריע. אבל מכך לא נובעת המסקנה שבית הדין מכונן את הגיור. שכן, לא בית הדין יוצר את הגיור. תפקידו דקלרטיבי: הוא מודיע כי גר שמניעיו חיצוניים אינו גר.
לעומת זאת, לפי הברייתא שבירושלמי, אין לבית הדין אפילו תפקיד דקלרטיבי; הוא לא מקבל גר שמניעיו חיצוניים. אבל אינו קובע שאינו גר. לפיכך אם הגר התגייר גיורו תקף. לפי זה המרחק בין הברייתא בירושלמי לבין קביעת רב אינו גדול: רב קובע כי גר שמניעיו חיצוניים הוא גר לכתחילה. לעומת זאת הברייתא בירושלמי, מאמצת, כנראה, את העמדה, שלפיה גיור זה תקף בדיעבד. עמדה זו מצויה גם בברייתא הקובעת: "תנו רבנן: אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בכך, לא קבלו גרים, לא בימי דוד ולא בימי שלמה (יבמות כד, ע"ב וראו גם שם, עו, ע"א-ע"ב). ברם, השגרת המונחים: "לכתחילה" ו"בדיעבד" בסוגיה שלפנינו מנוסחת בצורה מפורשת רק בספרות הראשונים.
סביר להניח כי השיח ההלכתי התפתח באופן הבא: בשלב הראשון גיור היה הליך לא פורמלי. בשלב השני טקס הגיור הפך מוסדי ובית הדין לא קיבל לגיור גר שמניעיו שליליים. אבל לא שלל את גיורם (ירושלמי קידושין). בשלב השלישי רק בית דין העניק לגיור תוקף, ושלל גיור שמניעיו חיצוניים (יבמות כד, ע"ב). רק בשלב הרביעי הוצב התנאי שלפיו מניע דתי חיובי הוא תנאי הכרחי לגיור תקף. מלבד מסכת גרים אין לנו עדות ספרותית על שלב זה בהליך הגיור. ייתכן והתהליך היה שונה מהמתואר כאן, אבל בהנחה שבטקס הגיור לא התחללו מהפכות עלינו להניח שהשינוי היה מודרג. קביעה זו תוותר השערה בלבד.
