המעתק אל המניע הוא רב חשיבות. עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים מאז ומעולם, מתמודד עם שאלת העקרון המנחה את החובה המוסרית. קאנט סבור כי יש להבחין בין מעשה בעל ערך מוסרי לבין מעשה שהוא רק לגיטימי: אם מעשה לא נעשה מתוך הכרה בחובה שהסובייקט חייב בה הוא אינו מעשה מוסרי. הוא גם לא מעשה אנטי-מוסרי: מי שפעל כראוי ועזר לזולת כנדרש רק כדי להאדיר את שמו, לא עשה מעשה אסור, אבל גם לא עשה מעשה מוסרי. "עקרון הרצייה", בלשונו של קאנט, קובע את ערכו המוסרי של מעשה.

מעשה הוא הוא בעל ערך מוסרי אם ורק אם בוצע מתוך הכרה בחובה, בלשונו של קאנט "מתוך חובה" ולא מטעמים אחרים. אם מעשה מוסרי נעשה מטעמים אחרים הרי שהמעשה הוא "בהתאם לחובה"; הוא לגיטימי אבל ללא ערך מוסרי.

ההתייחסות למניעי המגייר כחלק מכונן של הגיור, היא חידוש דרמטי, המקרבת אותנו אל ההבחנה הקאנטיאנית. בדרך כלל ההלכה אינה מתייחסת למניעים או לכוונה, עניינה במעשה עצמו. ההיסט ממעשה הגיור אל המניע הוא חידוש הלכתי עמוק המניח כי התוצאה – היעשות הגוי ליהודי אינה לב הגיור. גיור הוא מעשה המממש מניעי דתי – לשם שמיים. לפי היסט זה, מעשה הגיור הוא רק תוצאה חיצונית של התרחשות שעיקרה פנימית.

ברם, בשיח התלמודי שאלת התוכן של המניע "לשם שמיים" לא עולה לדיון מפורש. המניע השלילי מפורט למדי: "לשם אשה", "לשם איש" "גירי אריות", "גירי חלומות", "גירי מרדכי ואסתר", "לשם שולחן מלכים", וכיוצא בזה. לעומת זאת המניע "לשם שמיים" נותר ללא פירוט. איננו יודעים מה טיבו של מניע זה: האם מניע זה משמעו היעדרו של מניע שלילי, או שיש בו תוכן חיובי כלשהו? דיון מפורט במשמעות המסמן "לשם שמיים" הוא חלק ממפעל ההלכה הבתר-תלמודי.

לכאורה, אפשר היה לטעון כי היעדר עיסוק במשמעות המסמן "לשם שמים", נובע מכך שהמשמעות של מסמן זה הייתה ברורה ומובנת מאליה. אבל עמדה זו בעייתית: שכן משמעותו של מסמן שיש לו השלכות הלכתיות אינה יכולה להיות תלויה על חוט השערה המשוערת שמשמעות מסמן זה ברורה מאליה. אם למניע החיובי יש נפקות הלכתית יש צורך בקביעות הלכתיות ברורות ביחס לטיבו של מסמן זה.

עדות לעמימות זו נוכל למצוא בשתי מבואות בתלמוד הירושלמי (קידושין ד, א). מובאה אחת בתלמוד עוסקת בבנות ברזילי, שביחס אליהן עולה השאלה: "אין בנות ברזילי לשם שמיים נתגיירו או שלא לשם שמים נתגיירו". לפנינו הכרה ברורה בין שני מניעים מובחנים בגיור. אבל בהמשך מובאה בשמו של ר' שמעון:

גיורת שנתגיירה פחות מבת שלש שנים ויום אחד, לא היה בה דעת לטבול או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשם [ק]דושת ישראל כל אחת גיורת היאתלמוד ירושלמי, מהדורת יעקב זוסמן, האקדמיה ללשון עברית, תשס"א

לפי מקור זה המניע הראוי הוא ההצטרפות לקדושת ישראל. ברם במובאה שלישית בירושלמי נאמר:

המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה. וכן אשה מפני איש. וכן גירי שולחן מלכים. וכן גירי אריות. וכן גירי מרדכי ואסתר אין מקבלין אותן. רב אמר הלכה גרים הם ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב {פנים שמא} (פעם שניה) (ל) גייר! ן ! לשם. קידושין, מהדורת זוסמן

אפשר לשער כי המונח "לשם" מציין מניע כנה ואמיתי, המשקף את העובדה שהגר רוצה באמת להתגייר. לפי ניתוח זה, הטקסט שלפנינו עומד בהלימה לברייתא המרכזית ביבמות (מז, ע"א- ע"ב כך אכן פירש זאת בועז כהן The Beginning of Jewishness , עמ' 233). לעומת זאת לפי אפשרות שנייה, הביטוי "לשם" הוא קיצרו של הביטוי "לשם שמיים" (כך עולה מהערתו של של ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות, עמ' 31, המפנה לשו"ת דברי חיים ר"ח מצאנז, חלק ב, אבן העזר סימן לו, ומהערתו על אתר). לפנינו אפוא שלושה סוגי מניעים: "לשם שמיים", "לשם קדושת ישראל" ו"לשם" המציין כנות

התלמוד הירושלמי, וגם הבבלי, אינם מתייחסים למשמעות המדויקת של כל אחד מהמניעים. אי בהירות זו גוברת לנוכח העובדה שבכמה סוגיות תלמודיות המונח "לשם שמיים" הוא מונח שלילי המציין את העידר אחד המניעים השליליים (ראו לדוגמא יבמות כד, ע"ב). ממקורות אחרים עולה שלמניע מסוג זה יש משמעות חיובית שאינה תלויה כלל בשלילת המשמעות השלילית. מכלול זה שולל את התיאוריה המבקשת לטעון כי העידר דיון בנושא משקף את העובדה שמשמעות המונח ברורה לכל.

יתר על כן, אם אכן משמעות המונח היא ברורה, כיצד התרחשה המהפכה הבתר-תלמודית שכפי שנראה עוסקת רבות במשמעות שיש לייחס למניע זה.? לפי התיאוריה המוצעת חכמי ההלכה הבתר-תלמודיים סטו מהדיון התלמודי, שכן הם שללו את המובנות מאליה של המניע "לשם שמיים". סביר להניח כי שאלת המובן שיש ליחס למניע לא עולה לדיון, שכן המגמה העתיקה, החוזרת ועולה גם בדברי רב בירושלמי, ובבבלי (כד, ע"ב), משקפים את דרך המלך ההלכתית, שלפיה מניעי הגיור אינם מתנים את הגיור. בפרקים הבאים נדון בסוגיה זו לעומקה.