פרק 29 – גיור הקטן ושאלת הרצון – סיכום

כט. רצון המתגייר ומעמד בית הדין - לסיכום שמונה פרקים על גיור הקטן ושאלת הרצון

בפרק זה נסכם את כברת הדרך שעברנו עד עתה. לפי מגמה מרכזית אחת בספרות התלמודית, רצון המתגייר מחולל את תהליך הגיור. רצון זה לא מועמד לביקורת; גם אם המתגייר לא התכוון "לשם שמיים", וגם אם התנה תנאים הריהו גר. מסורת זו עומדת ביסוד פעולת הלל: די היה ברצון הגר להתגייר כדי שהלל יגיירו. עמדת הלל בולטת דווקא לנוכח הסתייגותו המתמדת של שמאי (לעניין זה ראו בפירוט פרק יג, לעיל).

לפי מסורת זו יש לפתוח את שערי הגיור בפני כל באי עולם. עם ישראל ותורת ישראל אינם מציבים חומה בצורה כנגד כל העולם; אדרבה, עם ישראל פותח את שעריו לכל המעוניין להצטרף לעם ישראל ולייעודו. הגיור הוא "זכות" הפתוחה לכל באי עולם. במסורת חז"ל מצויה עמדה, שלפיה התורה פתוחה לכל באי עולם (ראו מנחם הירשמן, "תורה לכל באי עולם", זרם אוניברסלי בספרות התנאים ויחסו לחכמת העמים, הקיבוץ המאוחד, 1999). גם אם מסורת זו אינה דרך המלך של חז"ל היא מצביעה על יסוד עמוק בתפיסת עולמם: התורה אינה סגורה ואינה מיועדת רק לישראל. ההיגיון בעמדה זו ברור, אלוהי ישראל הוא אלוהי כל הברואים. אכן, רבנו ניסים מקירואן התמודד עם השאלה: מדוע לא ניתנה תורה לכל באי עולם:

ואם ישיב המשיב ויאמר הואיל ואתם אומרים כי כל מי ששלמה דעתו נתחייב במצוות, ולמה יחד הקב"ה אומה אחת לתת להם התורה ולהטעימם במצוותיה, הם לבדם ואין אומה אחרת זולתם והלא כולם הם שוין בדין חיוב המצוות […] מפתח למנעולי התלמוד, הקדמה

סוגיית בחירת ישראל במקרא, בספרות חז"ל ובהגות היהודית לדורותיה היא סוגיה סבוכה. ברם, גם הסבורים שבחירת ישראל היא בחירה ראשונית הכרחית, לא סברו שדלתות הכניסה לעם ישראל ותורתו סגורים. עמדת עזרא שסגר דלתות בית ישראל בפני הצטרפות הזרים, לא התקבלה. ההלכה מנחה לפתוח את דלתות הגיור. אבל רק הרוצה יצטרף, ומכאן המורכבות שיש בגיור קטין. בכך נבדלת תורה ישראל מהדת הנוצרית והמוסלמית. האדם הוא בן בריתו של האל בעולם ולפיכך ההצטרפות של הגר חייבת להיות לרצונו.

אכן כך שנינו בברייתא:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, …] וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן […] ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד. נתרפא, מטבילין אותו מיד; ושני ת"ח עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות; טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו.יבמות מז, ע"א-ע"ב

ברייתא זו משקפת את המסורת שלפיה די ברצון המתגייר כדי לגיירו, אבל עליו לשקול היטב את עמדתו כי הגיור אינו הפיך. ההלכה מסייעת לגר להפוך את רצונו לרצון מודע. אבל היא אינה מעמידה אותו בפני חקירה הבוחנת את רצונו, מניעיו לא נבדקים.

לפי המסורת התנאית אין צורך כלל בבית דין, שהרי הגיור הוא עניינו של המתגייר עצמו, ולפיכך די בכך שמיידעים אותו בהשלכות רצונו. האמוראים עיצבו את הדרישה של בית דין: "שני ת"ח עומדים על גביו. והא א"ר חייא א"ר יוחנן: גר צריך שלשה! הא א"ר יוחנן לתנא, תני: שלשה". ברור אפוא שהתוספת האמוראית מאשרת את העיקרון העומד ביסוד הגיור: רצון המתגייר הוא המניע את התהליך; לבית הדין יש רק מעמד דקלרטיבי, הוא אינו מכונן את הגיור.

הזיקה שבין רצון המתגייר למעשה הגיור מצויה גם בספרות הלכתית בת זמננו. הרב אברהם ארלנגר כותב: "כל שרצונו להתגייר, לא אכפת לנו מה שחשב בלבו" (ברכת אברהם, כתובות יא, ע"א; מג, אות ה). כפי שמעיד הרב יוסף משאש עקרון הלכתי זה התממש בפועל: "דבר זה לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום, בכל ערי המערב, ובכל ערי אלג'יריאן ותוניס" (שו"ת, מים חיים, חלק מים קדושים, יורה דעה סימן קח, ועוד הרבה).

לפי תפיסה זו הגיור מתחיל ברצונו של המתגייר ומסתיים בטבילה. כך מסכם התלמוד: "טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. למאי הלכתא? דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין" (יבמות מז, ע"ב). הצירוף של רצייה מודעת ופעולה שבבשר – מילה וטבילה, הוא תמצית הגיור.

  • סדרת המאמרים מתפרסמת בעליון השבת "שבתון"
השארת תגובה