בפרק הקודם הצגנו את עמדת הרי"ף והרמב"ם שהניחו שיש מחלוקת בין רב הונא לרב יוסף. למרות ההבדלים שביניהם, שניהם קבעו שההלכה היא כרב הונא: גיור של גר קטן הנעשה על דעת בית דין הוא גיור תקף. לפי הרי"ף הגיור אינו הפיך כליל, ולפי הרמב"ם הוא הפיך אבל לא בצורה מלאה – גר קטן שמחה ייעשה לגר תושב.

גם הרא"ש מבין שרב הונא ורב יוסף חולקים. במסכת יבמות הוא מביא רק את עמדת רב הונא:

א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. וכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והיו בהן כמה יונקי שדיםפרק ד, סימן לז

לכאורה, מדברים אלה עולה שהוא פוסק כרב הונא. אבל במסכת כתובות ניסוחו מורכב יותר:

גמרא: אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דקא טעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. אמר רב יוסף אם הגדילו יכולים למחות קודם שראינום שנוהגים דת יהודית אבל מיום שהגדילו וראינום מקיימי מצות שוב אין יכולים למחות ורב אלפס הביא הך דגר קטן בפ' החולץ ולא הביא דברי רב יוסף. ותימה הוא אי משום דאביי ורבא הקשו על דבריו הרי נתרצו קושיותיהן וה"ר יוסף הלוי [=הר"י מיגאש] פסק כרב יוסף וכן מסתבר.כתובות פרק א, סימן כג

הצירוף שבין שני המקורות עלול ליצור את הרושם שלפנינו סתירה בדברי הרא"ש, ולא היא: דבריו במסכת יבמות מבססים את עקרון הזכות המאפשר גיור קטן. זכות זאת היא עקרון יסוד מאז מעמד הר סיני – "וכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והיו בהן כמה יונקי שדים". האנלוגיה למעמד הר סיני משמעה שגר קטן הוא גר מהתורה:

וגם יש להביא ראיה דמטבילין גר מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא בפרק החולץ והיה בהם כמה יתומים קטנים, עכ"ל לשון הרא"ש.שיטה מקובבצת, כתובות, יא, ע"א

לאור זאת יוצא שהרא"ש סבור כי ביסוד שיטת רב יוסף מונח העקרון של רב הונא, שלפיו הקטין מתגייר על דעת בית דין. אבל בדומה לרמב"ן הוא סבור כי מאחר ויסודו של הגיור הוא רצון המתגייר, הרי שההלכה היא כרב יוסף, ובהקשר זה הרא"ש מפנה לר"י מיגאש, תלמידו הגדול של הרי"ף . "כח בית דין" לא יכול לשנות את עקרון היסוד של הגיור – גיור אמור לשקף את רצון המתגייר. לכן גם אם גר קטן הוא גר לכל דבר, גיורו הפיך, שכן רצון הגר הוא יסוד הגיור.

שיטה אחרת מציג המהרש"ל:

ולי נראה, דמלתא דפשיטא הוא דיכולים למחות, דאין זכין לאדם בעל כרחו, ועוד הך זכי' מדרבנן הוא, דהא לקטן אין שליחות, וזכיי' משום שליחות איתרבי, כמו שפי' התוספות (ד"ה מטבילין) פשיטא שיכול למחות. ונראה, הא דהגדילו אין יכולים למחות, היינו שנודע להם שגיירו אותם הבית דין, או אביהם, אבל אם היה קטנים מאד, ולא זכרו דבר ממה שגיירו, ואחר כך כשהגדילו נודע להם הדבר, יכולים למחות, אף אחר שנהגו דת יהודית כמה שנים, כל זמן שלא ידעו מגירות. ים של שלמה, כתובות, פרק א

לפי המהרש"ל יסוד הגיור הוא רצון המתגייר. לפיכך, גר קטן שלא ידע כלל על גיורו יכול למחות, אפילו אם התנהג כיהודי. זיהויו של גר כיהודי על ידי ההלכה, לא מפקיע את חירותו של גר קטן. זהותו היהודית תוכרע על ידי שאלת מודעתו לגיורו: אם היה ידוע לו שגויר על ידי הוריו או על ידי בית דין משך המחאה שלו מוגבל לזמן קצר. אבל לא ידע על כל ההתרחשות, יכול למחות מרגע שנודע לו על גיורו. לעבר יש תפקיד מכריע כאן.

המהרש"ל משתמש בשני נימוקים לביסוס עקרון המחאה: הראשון: אי אפשר לזכות אדם בעל כורחו; השני: גיורו של הקטין הוא מדרבנן. מדבריו קשה לדעת האם הצירוף של שני הנימוקים מאפשרים את העמדה שלפיה במצב מסוים גר קטן שבגר יכול למחות מעבר ל"שעה אחת", או די בנימוק אחד. בין כך ובין אחרת, המהרש"ל מנסח בבהירות את העמדה ההלכתית שרצון המתגייר הוא בסיס הגיור.