פרק 26 – גיור הקטן ושאלת הרצון – חלק ו'

משמעויות המחאה של הגר שבָּגַר

בפרקים הקודמים הצגנו את עמדותיהם של רב הונא הסבור כי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, ואת עמדת רב יוסף, שלפיה קטן שבָּגַר יכול למחות. השאלה שנותרה פתוחה היא: האם שני האמוראים חלוקים ביניהם. בספרות הבתר תלמודית נחלקו הדעות: יש הטוענים שלפנינו מחלוקת, ויש הסבורים שאין ביניהם מחלוקת. לשאלה זו השלכות הלכתיות.

הרי"ף מביא רק את עמדת רב הונא:

אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והא דקיימא לן דעובד כוכבים בהפקרא ניחא ליה הנ"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו.יבמות טז, ע"ב

הרמב"ן תמה על עמדה זו :

כתב עוד וקטן גר מטבילין אותו כו' […] אבל השמיט מה שאמר רב יוסף ואם הגדילו יכולין למחות ולא ידעתי על מה, אלא אם כן הוא מפרש בדברי רב יוסף בגר שנתגיירו בניו עמו אבל לרב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אם בא להתגייר והטבילוהו על דעת ב"ד אינו יכול למחות שא"כ מה כח ב"ד יפה ואינו מתחוור.מלחמות ה' שב, נה, ע"ב

הרמב"ן מבטא אי נחת מהעובדה שהרי"ף לא פוסק כרב יוסף. הוא מנסה להסביר את עמדת הרי"ף בהתאם לדיון התלמודי שאותו הצגנו בפרק הקודם, שלפיו המשנה במסכת כתובות המניחה כי הגיור הוא בלתי הפיך מתייחסת למצב שהגר הקטן גויר עם אבותיו. במצב זה לגר נוח במעשה אבותיו ולא ימחה על כך. אבל הרמב"ן מבין כי פירוש זה לדברי המשנה לא באמת מספק הסבר לדחיית עמדת רב יוסף; הוא נועד להסביר את המשנה שממנה משתמע שעמדת רב יוסף דחויה. לאור זאת הוא טוען שהעיקרון המסביר את דברי רב הונא הוא שהגר "אינו יכול למחות שאם כן מה כח בית דין יפה".

מדברי הרמב"ן עולה בברור כי אין לדחות את דברי רב יוסף. זאת משום שהיסוד המרכזי המכונן את הגיור הוא רצון המתגייר. גיור אינו תקף אם נעשה ללא רצון המתגייר.

ביטוי למתח זה בין עמדת רב הונא לעמדת רב יוסף חוזר ועולה בדברי הרמב"ם. בהלכות איסורי ביאה, שבהן עוסק הרמב"ם בגיור הוא כותב: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות היא לו" (פרק יג, הלכה ז). לכאורה, הרמב"ם צועד בהלכות הרי"ף. אבל בהלכות מלכים הוא כותב:

בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק.פרק י, הלכה ג

יש אי התאמה בין דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה לדבריו בהלכות מלכים. הרב אברהם די בוטון סבור כי בהלכות מלכים הרמב"ם משלים האמור בהלכות איסורי ביאה: "אחר כך מצאתי רבינו שכתב הא דרב יוסף פ"י מהלכות מלכים ומלחמותיהם" (לחם משנה, הלכות איסורי ביאה, שם). אבל בהלכות מלכים הרמב"ם לא פסק כרב יוסף. שכן לפי רב יוסף, גר קטן שמחה חוזר למצבו הראשוני, והריהו נוכרי, לעומת זאת לפי הרמב"ם הוא נעשה גר תושב. הרמב"ם קובע כי מעמד גר תושב מותנה בהליך סדור:

אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו"ם. איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ז

גר קטן שמיחה לא עבר הליך זה. ולמרות זאת הוא נעשה גר תושב, ולא גוי, כפי שיוצא מדברי רב יוסף.

הרמב"ם מקבל אפוא את העיקרון של רב הונא: גיור קטן שנעשה על ידי בית דין הוא בלתי הפיך, אין שיבה לנוכריות. גר קטן שבגר ומוחה יכול לסגת מיהדותו אבל הוא חוזר למעמד ביניים ייחודי – גר תושב. הרמב"ם מבטאת איזון בין תוקף מעשה בית הדין שאינו הפיך לבין ההכרה בכך שאי אפשר לכפות זהות יהודית על אדם. המחאה מציבה את המוחה כמטחווי קשת מהקיום היהודי.

  • סדרת המאמרים מתפרסמת בעליון השבת "שבתון"
השארת תגובה