גיור גר קטן שאין לו רצון אוטונומי הוא מקרה מבחן לשאלת מעמד הרצון בגיור. ההלכה דוחה את האפשרות שלא לגייר קטן: "אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין" (כתובת יא, ע"א). רב הונא לא מנמק את קביעתו. בכך, כפי שנראה, עוסק התלמוד. הוא קובע כי בית דין מטבלין את הגר, ואינו קובע שהמילה היא על דעת בית דין. הרשב"א מפרש:
הא דנקט רב הונא גר קטן מטבילין ולא קאמר מלין איכא למימר דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט [על זה שרב הונא נקט בלשון "מטבילין" ולא "מלין" אפשר לומר כי נקט בלשון המתאימה גם לזכרים וגם לנקבות], אי נמי משום ד [או גם כן משום שטבילה היא גמר מלאכתו] ככמקובל בידינו (יבמות מ"ו א'): "מל ולא טבל כאילו לא מל" [על כן] נקט [לשון] מטבילין, אי נמי נ"ל לומר דרבותא נקט [או גם כן נראה לי לומר שאמר זאת קודם כל] משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, [משום שמילה תועיל לו כשיגדל ויתרצה, כי היא קיימת בעולם בשעת רצונו] אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל קא משמע לן [אבל לגבי טבילה, שבשעה שנתרצה כבר אין לה קיום, תאמר שגירותו בספק והוא יכול למחות – בא להשמיע לנו שלא כך].
לפי הרשב"א עמדת רב הונא ברורה: גיור קטין אינו גיור מותנה. גר קטן נולד לעם ישראל, והוא ככל יהודי, זאת גם לפי שיטת רב יוסף, בה נדון בהמשך, שבבגרותו הוא יכול למחות.
הביטוי "על דעת בית דין" רב-משמעי. לפי הרב משה מרדכי אפשטיין, משמעות הביטוי היא שבית הדין מכונן את הגיור:
גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד דזכין לו שלא בפניו, מכריח דהבי"ד הם פועלים את חלות הגירות, ורק דבעינן שתהא הגירות מרצונו ולזה מהני דין זכין
עמדה זו עומדת בניגוד למסורת התלמודית וההלכתית, שלפיה לנוכחות בית הדין בגיור יש משמעות דקלרטיבית: אישור ההתרחשות הגיור. לא סביר שיש שני סוגי גיורים: בגיור קטן בית דין מכונן את הגיור, ובגיור בגיר לבית הדין תפקיד דקלרטיבי – אישור ההתרחשות.
לפי הרב מרדכי ליב וינקלר זו המחלוקת בין רב הונא ורב יוסף שאמר: "הגדילו – יכולין למחות" (כתובות, שם). לפי רב יוסף המחאה מחזירה את המצב הראשוני לקדמותו, והקטן שבגר אינו גר. אבל רב הונא
בא להשמיענו דעיקר הדעת ב"ד [בית דין] מה שעושין בשבילו לזכות אותו, ואף שדעתו דעת אחרת, בטלה דעתו נגד דעת ב"ד, ואף כשהגדיל ובא למחות אינו יכול למחות, דלאו בתר דעתו אזלינן אלא בתר דעת ב"ד [כי לא אחרי דעתו הולכים, אלא אחרי דעת בית דין…] ור' יוסף סבר הגדילו יכולין למחות, דלאו בתר דעת ב"ד אזלינן אלא אחר דעתו ומחשבתו, וכיון שהוא אינו רוצה, בעכ"ח [בעל כורחו] לא יכול ב"ד לגזור.
כאמור, עמדה זו אינה מתיישבת עם המסורת התלמודית והבתר תלמודית שלפיה הגיור הוא פעולת הגר. רש"י כותב: "על דעת בית דין – שלשה יהיו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג', והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר". באופן דומה כותב המאירי: "ומגיירין אותו על דעתם כאילו הם אבותיו של זה, שיהא עניינו מסור להם כדרך שעניין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמנה" (מאירי, כתובות יא, ע"א; ראו עוד כסף משנה, הלכות מלכים, פרק י, הלכה ז; ב"ח, יורה דעה, סימן רסז, אות ח.).
לפי פירוש זה הגר הוא המתגייר ובית דין מאשר את אישור התרחשות הגיור. גר קטן אינו נחשב כבעל רצון וגיור מחייב רצייה, בית הדין מחליף את הוריו. זאת גם אם האם הביאה את הבן לגיור. בלשון הרשב"א:
אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. פרש"י ז"ל שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילינן ליה אלא לומר דאין ב"ד מחזרין למול ולטבול את העכו"ם הקטנים [נ"א: הגרים] מעצמן.
ההיגיון בהחלפת ההורים בבית דין הוא ברור: בגיור פוקעת הזיקה ההלכתית הקיימת בין הגר להוריו, לפיכך הם אינם יכולים להיות תחליף לרצון המתגייר. בית הדין מבטא את רצון הקטן, ומכאן ואילך גיורו דומה גיור בגיר לכל עניין.
מילה וטבילה, שהיא "גמר מלאכתו" (רשב"א), יוצרות גיור. הודעת המצוות אינה מעכבת: "והאי דמטבילין אותו, אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעהו קלות וחמורות, ההיא למצוה ולא לעכב [וזה שמטבילין אותו, אף על פי שגר סתם צריכים להודיעו קלות וחמורות, זאת לצורך קיום המצוות ואין בו כדי לעכב את הגיור], והכא דלאו בר הודעה אינו מעכב [וכאן, על מי שאי אפשר להודיעו מצוות, אין זה מעכב]" (ריטב"א כתובות יא, ע"א, ועוד הרבה).
גר קטן נולד על ידי מילה וטבילה לעם ישראל, והתחייבות שתחול עליו זהה להתחייבות של עם ישראל. ברם, בניגוד לבגיר, לגר קטן אין רצון, ולכך יש השלכות הלכתיות.
