בפרקים הקודמים ראינו את המעמד המרכזי שיש לרצון המתגייר, המוביל את טקס הגיור. תפקיד בית הדין בגיור הוא דקלרטיבי, הדיינים אינם מכוננים אותו. לפיכך גיור יכול להיות תקף גם לנוכח התנגדות בית הדין או "המקבלים". כך שנינו:
תניא, רבי יוסי אומר: לעתיד לבא באין עובדי כוכבים ומתגיירין. ומי מקבלינן מינייהו? והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! אלא שנעשו גרים גרורים.
ברייתא זו מכירה במציאות של "גרים גרורים". רש"י מסביר שמונח זה מציין אנשים ש"מאיליהן מתגיירין ואנן לא מקבלינן דמשום גדולתן דישראל קא עבדי דכתיב (ישעיהו נד) מי גר אתך בעניותיך עליך יפול בעשירותיך". נוסח הברייתא לא מותיר ספק, היא משתמשת במינוח "מקבלין", וקובעת ש"אין מקבלין גרים", ולא קובעת ש"אינם גרים". עמדה אחרונה זו היא עמדת רבי נחמיה, – בה נדון בפירוט בפרקים הבאים – הקובע : "[..] וכן מי שנתגייר לשולחן מלכים, לשם עבדי שלמיה אינן גרים" (יבמות כד, ע"ב).
רש"י, כותב "ומאליהן מתגירין" – גרים אלה התגיירו מעצמם. מסורת פרשנית זו חוזרת ועולה בדברי התוספות הכותבים: "דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (יבמות כד, ע"ב). הפסוק במגלת אסתר הקובע: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" (אסתר ח, יז), אינו רומז כלל ועיקר על פרוצדורה כלשהי של גיור. אכן במגלת אסתר נאמר: "קימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם" (אסתר ט, כז): המתייהדים הם הנלווים. במקומות שונים במקרא מצוינת תופעה של הסתפחות לעם ישראל. בישעיהו נאמר: "ונלוה הגר עליהם ונספחו אל בית יעקב" (ישעיהו יד, א); "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר יבדילני ה' מעל עמו (ישעיהו נו, ג). קביעות אלה ואחרות עמדו לפני רש"י ובעלי התוספות והובילו אותם לקביעה שמדובר בתופעה של גיור עצמי.
ברם, יש חכמי הלכה שסברו שבהיעדר רכיב הלכתי – נוכחות של מקבלים (בית דין או אחרים), אין כלל גיור. אכן, זו עמדת הרמב"ם:
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו […] ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול להם חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
בעקבות התלמוד, הרמב"ם קובע שגרים גרורים הם גרים: "לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום". לפי הרמב"ם מדובר על גיור "בפני הדיוטות", ולא על גיור עצמי. בכך מושג תיאום בין דברי התלמוד בעבודה זרה לדברי התלמוד בקידושין (סב, עא-עב), שבהם עסקנו בפרק יד, בו קובע התלמוד כי זה עניינו של הגר למצוא שלשה שיגירוהו.
פרשני הרמב"ם התחבטו בשאלה: כיצד יש להבין את המונח "הדיוטות" . לפי פרשנות אחת מדובר ב"בית דין של הדיוטות". רבי וידאל די טולשא כותב: "ומתוך כך ביאר רבנו שב"ד הדיוטות היו מגיירים אותם ובדיעבד כולן גרים, וכ"כ מן המפרשים ז"ל" (מגיד משנה, שם). באופן דומה כותב המאירי: "נתגיירו מאליהן על ידי בית דין הדיוטות". (בית הבחירה ג, ע"ב) רבי יוסף קארו דחה פרשנות זאת:
בפני הדיוטות – ה"ה [=הרב המחבר] כתב 'בפני הדיוטות' ולא כתב ב'פני ב"ד הדיוטות'. דאנן אע"ג הדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (פח, ע"ב) על ב"ד שבזמן הזה, מ"מ אין מקבלין אותם בב"ד דידן, אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם ב"ד, הרי הם גרים.
לפי פרשנות זו מקבלי הגרים לא היו כלל בית דין אלא "הדיוטות שאינם ב"ד", מעין נציגי הקולקטיב היהודי! ההנחה המשותפת לשתי הפרשנויות היא שיש צורך באישור של הצטרפות לעם היהודי. המחלוקת ביניהם מצויה בשאלה: האם אישור זה חייב להיעשות בפני גוף מוסדי (עמדת המגיד משנה), או שאין צורך בכך, שכן גם נוכחות 'הדיוטות" מהווה אישור להתרחשות התהליך (עמדת רבי יוסף קארו). לפי שני הפירושים, גרים אלה אינם יהודים אידאליים, הם גרורים ונלווים. למרות זאת הם חוצים את רף הנוכריות.
