פרק 17 – האם הכירה המסורת התלמודית בטקס של גיור עצמי? חלק ג

סדרה מעמיקה, העוסקת בסוגיות של גיור וזהות יהודית: האם יכול אב לפסול מעמד בניו כגרים?

גיור מחייב נוכחות שלשה. קביעת רבי יהודה ברורה: " גר שנתגייר בב"ד – הרי זה גר, בינו לבין עצמו – אינו גר" (יבמות מז, ע"א). לאחר קביעה זו התלמוד מספר:

מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל רבי יהודה: יש לך עדים? אמר ליה: לאו. יש לך בנים? א"ל: הן. א"ל: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניךיבמות, שם

איננו יודעים אם "מעשה באחד" מתייחס לגר שפוסל את גיורו או ליהודי. יהודי אינו יכול לאבד את זיהויו כיהודי על ידי דברי עצמו. ברם, ההנחה שמדובר ביהודי ולא בגר אינה מתיישבת בנקל עם ההצמדה הספרותית של הסיפור לסוגית גר שנתגייר בפני עצמו, לפיכך סביר להניח שהסיפור מתייחס לגר. רבי יהודה קובע שאי אפשר לערער על גיור אדם אלא אם יש ראיה חותכת שלא נעשה כדין. אכן, כך פירש רבנו מנחם המאירי, הפותח את ניתוח הסיפור באופן הבא : "מי שהוא מוחזק לנו כגר ובא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי" (בית הבחירה, שם, שם).

התלמוד מצביע על סתירה בין דברי רבי יהודה כאן לבין עמדתו בעניין נאמנות האב:

והתניא יכיר – יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא […] יבמות, שם

אם מניחים שמדובר ביהודי ולא בגר אין סתירה: מהברייתא עולה כי נאמנות האב חלה רק על ההקשר המשפחתי . אבל לא נגזר ממנה נאמנות על עצם הזיהוי היהודי. שאלה זו עולה רק ביחס לגר.

התלמוד מציג שתי תשובות לשאלה זו המציעות תיקון לנוסח דברי רבי יהודה: "א"ר נחמן בר יצחק, הכי קאמר ליה: לדבריך עובד כוכבים אתה, ואין עדות לעובד כוכבים". רבינא מציע תיקון אחר:

הכי קאמר ליה: יש לך בנים? הן; יש לך בני בנים? הן; א"ל: נאמן אתה לפסול בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך.שם

שני התיקונים מצביעים על הקושי שבהפקעת חזקת היהדות של גר. לפי רב נחמן אנו מקבלים את עמדת הגר רק ביחס לעצמו ואין בכוחנו להפקיע את חזקת הכשרות של הבנים, בלשון רש"י: "ואין עדות לעובד כוכבים – הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן ולפוסלן". הבנים נותרים בחזקת כשרותם כי ביחס אליהם עדות האב היא עדות גוי. ברם, העובדה שהבנים נותרים ביהדותם משמעה שגם האב לא איבד את זיהויו היהודי, והטעם לקבלת דבריו נעוץ בעיקרון סמוי אותו מצינו בדברי רבנו תם:

הכי קאמר: כיון דשוית נפשך חתיכה דאיסורא נאמן אתה לפסול עצמך שתהיה חשוב כנכרי לענין שאם יגח שורך [שור] של ישראל שתהיה חייב נזק שלם בין תם בין מועד ואם יגח שור ישראל שורך יהיה פטור. דכיון שעשה עצמו גוי, לגבי דידיה מהימן. ואי אתה נאמן לפסול בניך, להפסיד לאחרים לא כל כמינך.תוספות מהר"ם מרוטנברג, שיטת הקדמונים, יבמות מז, ע"א

קבלת דברי האב דומה לאיסור שיהודי נוטל על עצמו. להתחייבות זו השלכות רבות אבל היא לא חלה על עצם הזיהוי היהודי: גר זה הוא יהודי שאסר על עצמו את יהדותו (ראו עוד דברי הרמב"ן והרשב"א, יבמות, שם). הגר אינו עומד למבחן מתמשך בשאלת תוקף גיורו. זיהויו כיהודי אינו בר הפקעה.

רבינא, המאמץ את עמדת נאמנות האב לפסול את בנו, תוחם את גבולה: הנכד לא ייפסל. תוצאה זו מייצרת פרדוקס: איך ייתכן שהאב ובנו יהיו לא יהודים והנכד יהיה יהודי. בעלי התוספות צעדו צעד נוסף בצמצום תחולת הנאמנות:

אומר ר"י דה"פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים ואין לו בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. כשיש לו בני בנים אין נאמן לפסול אפילו בניו, דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים.תוספות יבמות, שם, וראו גם דברי הרשב"א, שם

האיזון שבין עקרון נאמנות האב לתקפות הגיור מועתק לשאלה אם יש נכד; במצב זה כל הדורות יהודים. זיהוי יהודי אינו בר שינוי, ולכן יש להגביל את עקרון נאמנות האב, כדי למזער פגיעה בזיהוי היהודי.

  • סדרת המאמרים מתפרסמת בעליון השבת "שבתון"
השארת תגובה