פרק 12 – רצון הגר בגיור והשלכותיו בספרות התלמודית – חלק ראשון

סדרה מעמיקה, העוסקת בסוגיות של גיור וזהות יהודית

כל  פעולת זיהוי מחייבת קיומו של מושא מזוהה. זיהויו של אדם כיהודי מותנה בלידתו. זיהויו של נוכרי כיהודי מותנית בטקס הגיור. התרחשות הגיור מותנית בפעולת הנוכרי: עליו ליזום את הליך הגיור.  בפרקים הבאים נעקוב אחר טקסט הגיור ומעמד הרצון בספרות התלמודית.

ההכרה בתלות הגיור ברצון המתגייר מוטבעת בנוסח המקרות: "גר שבא להתגייר" (יבמות מז, ע"א},  או "מי שבא להתגייר" (פסיקתא רבתי (איש שלום),  פסקא יא, ובמקומות רבים אחרים). שיום הנוכרי כ'גר' הוא רגע חשוב: לפני טקס הגיור אדם הוא נוכרי, ואינו מסומן כגר. אדם מזוהה כיהודי או כנוכרי. אמנם ראינו כי בספרות התנאית היה זמן שבו ל'גר עמוני" אסור היה להינשא ליהודי (משנה ידים, ד, ח). ברם, גם הוא נחשב כגר ולא נוכרי. גיור יש מצב ביניים רק בין מילה לטבילה.  התלמוד מתאר מצב זה שבו גר אומר: "מלתי ולא טבלתי" (יבמות מו, ע"ב). לפעולת השיום המסמנת את הנוכרי כ'גר' אין נפקות הלכתית, אבל היא מלמדת כי פתיחת הליך הגיור היא יוזמת הגר, הרוצה לשנות את זהותו וזיהויו. נקל להבחין  כי לפי מקורות אלה הגר לא אמור לעבור תהלכי הכשרה והכנה מוקדמים. זאת בניגוד למה שרווח בימינו.

כך שנינו בברייתא:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. יבמות מז, ע"א

המקבלים אינם בוחנים כלל את טיב רצון המתגייר ואת מניעיו. תכלית שיחתם ברור מודעות המתגייר להשלכות בחירתו להיות יהודי. לפיכך הם מיידעים אותו ביחס למצבו של העם היהודי ב"זמן הזה". בסיום שלב זה הם מיידעים אותו בחובות שיחולו עליו:

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו ענשן של מצות, […] . וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, […] ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד.שם

התלמוד מבהיר את הטעם לפעולה זו: "מ"ט? דאי פריש נפרוש" והוא ממשיך ומוסיף וקובע

ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו. אמר רבי אלעזר: מאי קראה? דכתיב: 'תרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה'.

קשה להחמיץ את התייצבות ההלכה לימין רצון המתגייר. הוא הקובע את התקדמות ההליך (ראו עוד הרב קוק, שו"ת דעת כהן, סימן קנד; הרב חיים אמסלם, ישמח חיים, סימן א, ועוד הרבה). ה"מקבלים" – שלשה מישראל, אינם אמורים להפעיל מנגנון חשד; אדרבה, עליהם לפעול מתוך אמון ברצון הגר. נשים לב למונחים "קיבל" ו"מיד". המהווים אבני הבניין של הטקסט ההלכתי ושל התהליך. הברייתא קובעת:

קיבל, מלין אותו מיד. […] נתרפא, מטבילין אותו מיד; ושני ת"ח עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות; טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו.מז, ע"ב

רצונו המודע של המתגייר מוביל את שלבי הטקס: לפיכך בחינת התודעה קודמת לשני רכיבי הטקס: מילה וטבילה. הטבילה היא הרגע האחרון בו המתגייר יכול לסגת. אחריה "הוא כישראל לכל דבריו"; גם אם יחטא הוא יזוהה כיהודי. מיידיות ברור הרצון המודע חוזרת ומאשרת כי לא מדובר בהפעלת מנגנון של חשד. לפיכך מניעי המתגייר אינם רלוונטיים. 'קיבל', משמעו שהמתגייר רוצה ומסכים. בדיקת חדרי ליבו של המתגייר או דרישה לשינוי פנימי רדיקלי אינן מעניינה של הברייתא. עניינה אחד: בירור רצון המתגייר שתכליתו לוודא שרצונו אינו הלך רוח חולף, אלא רצון אמיתי; השיחה בין הגר למגיירים הפכת את רצון המתגייר הראשוני לרצון התודעתי המודע להשלכות הגיור. משקיבל המתגייר אחריות על גורלו,  פתוחה בפניו הדרך להיות יהודי.

הברייתא מבטאת שלוש הנחות יסוד: ראשית, אמון עמוק בגר. ההלכה צועדת עם המתגייר ולא נגדו. שנית, אמון עמוק בעם ישראל ובתורתו. שלישית הכרה בתפקיד המוטל על עם ישראל להרבות גרים: "אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז, ע"ב)

  • סדרת המאמרים מתפרסמת בעליון השבת "שבתון"
השארת תגובה