תמכו בנו
גיור וזהות יהודית
מי בפנים ומי בחוץ?

הגיור הוא הליך טקסי- הלכתי, שבאמצעותו הופך הנוכרי ליהודי. לכאורה, הגיור הוא שדה שבו השיח הבלעדי הוא הלכתי. זאת משום שהטקס, משמעותו ומכלול הרכיבים הכלולים בו הם חלק מהמורשת והשפה ההלכתית. ואולם במבט עמוק יותר מתברר כי טקס הגיור נושא בחובו את שאלות היסוד של הקיום היהודי ובמרכזן שאלת הזיהוי והזהות היהודית.

העיון הן בספרות ההלכתית לדורותיה והן בשיח הגיור הנעשה על ידי בעלי הלכה בימינו מלמד כי טקס הגיור מציג את משמעותה של הזהות היהודית בפני הנוכרי הרוצה להשתלב בקולקטיב היהודי. הצגה טקסית זו מתורגמת למערך סדור של נורמות שאותן מבצע בפועל המתגייר. במילים אחרות, המתגייר הוא "שחקן" בדרמה המגלמת את משמעותה של הזהות היהודית. יתר על כן, דרמה זו היא האתר המרכזי שבו מתבטאת בצורה שקופה ובהירה הזהות היהודית. אכן, ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הזהות מלמדת כי הגבול בין "הפנים" ל"חוץ", בין מי שהוא "אחד מאתנו" לבין מי "שאינו חלק מאתנו" הוא המרחב המרכזי שבו השיח על זהותה של חברה וקיבוע ההשתייכות לקולקטיב נעשה בצורה מפורשת. זאת משום שבחיי היומיום הזהות של היחיד או של החברה אינה מדוברת ואינה נחשבת באופן רפלקטיבי. יחידים וחברות חיים את זהותם באופן ממשי, במנהגיהם, בדיבורם, באוריינטציה, באתוס ובמיתוס המובנים מאליהם והמנחים את התנהלותם בעולם. לרוב, יחידים וחברות אינם נותנים לעצמם דין וחשבון מפורט מה טיבה של זהות זו, מהם גבולותיה, ומי כלול או אינו כלול בה. חיי היומיום השגרתיים מוסדרים באמצעות מערך אמונות ונורמות הנתפסות כמובנות מאליהן; הן המשקפיים שדרכן רואים את העולם, אבל עליהן ממעטים לדבר. השיח הפנימי על זהות נעשה, בדרך כלל, ברגעי משבר, בעת  שהמובנות מאליה, המלווה את חיינו, פוסקת מלהיות כזאת. או אז מוסט השיח אל הגבול, אל אתר הכניסה אל מרחב הזהות. הגבול בין הפנימי לבין החיצוני הוא אפוא אתר מרכזי לשיח רפלקטיבי.

הגבול כעימות על טיבה ומשמעותה של הזהות

יתר על כן, כפי שהצביעו סוציולוגים רבים, הגבול הוא האתר שבו בני אדם מכוננים מחדש את זהותם, בוחנים אותה ומשרטטים מחדש את משמעותה. הגבול הוא המרחב שבו הזהות ממושטרת, נבחנת ומוצגת לרבים. משמע, הגבול אינו רק האתר שבו בני אדם חושבים את זהותם כפי שהיא כבר, היינו כפי שהם מתנסים בה בחייהם. היפוכו של דבר, הגבול הוא מרחב העימות על הזהות, שבו היא מאורגנת, נקבעת ונחשבת מחדש.

לעיתים קרובות מה שהוא מובן מאליו ומקובל בתוך החברה מתערער ונבחן מחדש באתר של הגבול, החוצץ בין הפנים לחוץ. עניין זה בולט במיוחד בטקסט הגיור: גם מי שאינם שומרים תורה ומצוות נחשבים, בדרך כלל, כיהודים. הם חלק מהחברה ולא חלק מ"החוץ". העימותים והוויכוחים בין שומרי מצוות למי שאינם שומרי מצוות, לא מתורגמים, בדרך כלל, למאבק על עצם ההשתייכות לקולקטיב. זו נתפסת כמובנת מאליה. אבל הנוכרי, הזר המבקש להצטרף ליהדות, אינו יכול לחבור בנקל לקולקטיב היהודי המגוון והמורכב; הוא אינו מורשה להצטרף ליהודים שאינם שומרי מצוות. ממנו נדרשות דרישות אחרות, המשקפות סוג של אידיאליות יהודית הנחשבת מחדש. הגר אמור אפוא לבטא את האידיאליות היהודית שאבדה בחיי היומיום.

הטעמים לפער זה בין "הפנים" ל"חוץ" הם מרובים, במרכזם ההנחה כי הגבול אינו רק סימון של שני אתרים שונים ונבדלים: "חוץ" ו"פנים". הגבול הוא אכן מרחב של עימות על טיבה ומשמעותה של הזהות. משמע, הגבול הוא מרחב מסוכן שבו נבחנים מחדש התפיסות המובנות מאליהן. בחינה זו יכולה להוביל לשדוד ולארגון מחדש של הזהות הפנימית: היא יכולה להוביל לתהליך של פתיחת שערים, הסתגלות , סובלנות ופיתוח תפיסות חדשות. אבל היא יכולה גם להוביל לאידיאליזציה של הזהות. בהתאם למגמה אחרונה זו.

העימות על הכניסה פנימה הוא הרגע להציב את הרף האידיאלי של הזהות, שנשכחה והודרה בחיי היומיום.

השיח ההלכתי אודות הגיור

שתי תופעות אלו בולטות בדיוק בשיח ההלכתי על אודות הגיור. כפי שהראינו, צבי זוהר ואנוכי, בספרנו גיור וזהות יהודית בהרחבה במסורת ההלכתית נמצאות שתי מגמות סותרות: מצד אחד שורה ארוכה של בעלי הלכה המבססים את פתיחת השערים ומניחים כי הזהות, גם של אלה מהמתגיירים שאינם שומרי תורה ומצוות, היא זהות יהודית שלימה. זאת משום שהגיור הוא טקסט גופני בעיקרו שבאמצעותו "נולד" המתגייר מחדש לתוך העם היהודי. הוא ייעשה ליהודי בדרך אנלוגית ללידה – גופו יעבור הליך טקסי דמוי לידה שאחריו יהיה חלק מ"פנים". לפי תפיסה זו, הגיור מאפשר לנו לחזור ולתפוס את עיקר מהותה של הזהות היהודית: להיות יהודי משמע להיוולד יהודי באופן ממשי או מטאפורי- טקסי. הזהות היהודית הממשית היא ראלית: יהודי הוא מי שמזוהה כיהודי על ידי לידה;  זהות יהודית היא בראש ובראשונה גופנית ולא זהות המכוננת על ידי מערך קוגניטיבי של אמונות ומערך נורמטיבי. גם לפי תפיסה זו היהודי מחויב לשמור את ההלכה. אבל חובה זו אינה מתנה את עצם שיוכו לקולקטיב היהודי; היפוכו של דבר, היא נגזרת משיוכו. המתגייר מתחייב בתורה ובמצוות בדיוק כדרך שכל יהודי מתחייב בהן – מתוקף לידתו כיהודי.

לעומת זאת לפי התפיסה הנגדית, הגיור מבטא בדיוק את האידיאליות היהודית. המתגייר מצטרף אל הקולקטיב היהודי המכונן על ידי תורה ומצוות, ולפיכך הדרישה ממנו היא התחייבות דתית שלימה. הגיור הוא המניפסטציה של הזהות היהודית. מאחר ועם ישראל מכונן רק על ידי התורה ומצוותיה, ומאחר שאין דרך לייצר תודעה זו ביחס למי שהוא כבר יהודי מלידה, הרי שגיור הוא הרגע הנכון לממש את הזהות היהודית בשלימותה. המתגייר ממלא אפוא תפקיד חיוני בכינונה של התודעה הפנימית. דרכו ובאמצעותו תתממש הזהות היהודית הנכונה; זהות שבמקרים רבים נשכחה והודרה בשיח הפנימי היום יומי.

כך אפוא בגבול או באתר הכניסה לקולקטיב היהודי מתחולל המאבק בין שתי תפיסות זהות יהודיות, ששורשיהן עתיקי יומין: מצד אחד מתייצבת העמדה הרואה בגוף ובקיום האתני את בסיס הזהות ויסוד הקיום של הקולקטיב היהודי, ומצד אחר מתייצבת העמדה, שבשימוש רווח ומוטעה לדברי סעדיה גאון, קובעת: "אין עם ישראל אומה אלא בתורותיה". ההבדל בין שתי הגישות הוא בסיסי: לפי התפיסה הראשונה הקיום האתני הגופני הוא ראשוני. וההתחייבות במצוות נגזרת מהשתייכות זו. הגר מצטרף לעם ישראל, כישות אתנית גופנית ומשום כך מצטרף למערך ההתחייבות הנורמטיבי ההיסטורי של עם זה. לעומת זאת, לפי התפיסה השנייה, הגר מצטרף לדת ישראל ומשום כך הוא מצטרף לעם ישראל המכונן על ידי התורה.

ההבדל בין שתי הגישות הוא רב חשיבות ביחס למשמעות הגיור והזהות היהודית. אך לא פחות מכך הוא הרה תוצאות ביחס לדרישה הבסיסית הנדרשת מן המתגייר. לפי הגישה הראשונה, המתגיירים מצטרפים לעם ישראל בעיקר באמצעות ריטואליים גופניים – מילה וטבילה לגבר וטבילה לאשה – המממשים במודעות וברצון מלא. לעומת זאת, לפי הגישה השנייה המתגייר מצרף לעם ישראל בראש ובראשונה על ידי התחייבות לשמירת מצוות. הריטואלים הגופניים הם המעשים המשלימים את העיקר המהותי של הגיור – הצטרפות לדת ישראל.

השאלה הפוליטית והשאלה הערכית

שיח הגיור והזהות היהודית כפי ששורטט עד עתה מחייב דיון בשתי שאלות יסוד: הראשונה: השאלה הפוליטית – שאלת ההגמוניה והשליטה על השיח. השנייה: השאלה הערכית – שאלת שיח הזהות. השאלה הפוליטית מתמקדת ב"מי", היינו מי שולט ומנהל את שיח הזהות. מתברר כי במסגרת השיח על הגיור הופקדה, על ידי המדינה ועל ידי חלקים מהחברה, שאלת השליטה על הזהות בידי רבנים אורתודוקסיים. הם והם בלבד מנהלים את האתר החיוני של הכניסה אל מרחב הקולקטיב היהודי. העובדה שהניהול של אתר זה נמסר לידי קבוצה אחת המרכיבה את פסיפס הזהות היהודי מייצרת תוצאה הרת תוצאות.

בחיי היום יום שיח הזהות הוא פתוח, דינמי ודיאלוגי מטיבו. שיח זהות אינו יכול להיות סגור, שהרי הזהות עוסקת בעיצוב החיים הממשי של בני אדם, ואלו נבדלים זה מזה, גם אם הם כולם חברים בקולקטיב היהודי. המטפורה ההולמת ביותר לתיאור הזהות היהודית בתוך הקולקטיב היא של מערכת כוכבים הקשורה זו בזו אבל אינה מועמדת על יסוד דומיננטי אחד. כתופעה היסטורית- תרבותית- חברתית, עם ישראל עיצב במשך מאות שנים סגנונות חיים שונים, הדומים והשונים זה מזה, הקרובים ורחוקים זה מזה. "היהדות" המאחדת את מכלולי עיצוב הקיום היהודי אינה נתונה מחוץ להיסטוריה הממשית; היא אינה נתון "מהותי", אפריורי והיא מתממשת באופן היסטורי וחברתי בקווי הקרבה והדמיון שבין הדפוסים השונים של הזהות או הזהויות היהודיות. במונחים שטבע וויטגנשיין, זהות יהודית היא סוג של דמיון משפחתי ולא יסוד מהותני ראשוני.

ואולם במסגרת ההגמוניה שקיבל הממסד האורתודוכסי בישראל על שיח הגיור אופי דיאלוגי פתוח זה נשלל. ההגמוניה נוטלת לעצמה את הסמכות והכוח לקבוע את טיבה של הזהות היהודית. זאת גם אם אינה מגלמת ומשקפת את המגוון הפנים יהודי. יתר על כן, ההגמוניה הרבנית השולטת על הגיור משוחררת מהמאבק הפתוח האופייני לשיח זהות "פנימי", שבו זהויות שונות נאבקות אלו באלו על מרחב קיום וחיים משותפים. הגמוניה זו קיבלה לידה שדה פתוח שבו היא יכולה לקבע זהות יהודית כאוות נפשה תוך התעלמות מהשיח היהודי הפנימי. כך אפוא נוצר פער בלתי סביר בין פתיחות שיח הזהות היהודי בתוך הקולקטיב פנימה לבין האופי המונוליטי והחד-ממדי של שיח הזהות בגבול, באתר הכניסה לקולקטיב היהודי.

אי ההתאמה בין השליטה על אתר הגבול לבין החיים הפנימיים הוא רק אחת התוצאות החמורות של שיח הגיור הנוכחי. לא פחות חמורה ממנו ההשלכה על החיים הממשיים בתוך הקולקטיב היהודי. שהרי שערי הכניסה פנימה אינם חסומים באופן ממשי; החסימה היא ריטואלית ומשפטית בלבד. וכך אפוא בתוך רקמת החיים היהודיים משתלבים אנשים שנמנע מהם לראות את עצמם כיהודים, שאינם יכולים להשתלב שילוב מלא בהקשרי חיים יהודיים. זאת למרות שבהקשרי חיים אחרים הם חלק מרקמת החיים היהודיים. תופעה חברתית זו של "יהודים לא יהודים" צצה ועולה כל פעם מחדש במיוחד מסביב למעגל החיים: לידה, נישואין ומוות. אזרחי ישראל שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוכסית, במותם לא יוכלו להיות מובאים לקבר ישראל, לא יוכלו להינשא, וזיהוי ילדיהם כיהודים תהיה מעורפלת. כל זאת משום שאתר הכניסה נשלט על ידי הגמוניה רבנית המגלמת את אחת מאפשרויות הזהות היהודית אבל לא את כולה.

גיור והזיקה שבין ישראל ויהדות התפוצות

תוצאה אחרת חמורה במיוחד קשורה ליחסי הזיקה שבין ישראל והתפוצות. ההגמוניה הרבנית האורתודוכסית קיבלה את השליטה על אתר הכניסה לקולקטיב היהודי בישראל, אך לא בתפוצות. במרחבי העולם שיח הזהות הפתוח מתנהל באתר הכניסה עצמו. התוצאה המתקבלת מתמונה זו היא ייצורם של עמים יהודיים שונים. שונות זו מחריפה במיוחד במתח שבין ישראל והתפוצות. עתה השאלה היא: האם העם היושב בציון ימשיך לעמוד בזיקה לעם היהודי בשלל גילויו בעולם, או שמא יהודי בן התפוצה שוב לא יהיה יהודי בישראל?

שאלות חמורות אלה נענות בדרך כלל בטענה כי רק שמירה על ההלכה האורתודוכסית יכולה לשמר את קיומו של העם היהודי ההיסטורי. ויתור על אתר הכניסה יוביל להתבוללות ולהעלמות העם היהודי. טענה זו בעייתית מהיבטים רבים. ראשית, גם אם נניח שהנחת ההגמוניה האורתודוכסית נכונה, לא נובע מכך שיש להפקיד בידי ההגמוניה הרבנית את השליטה הבלעדית על אתר הכניסה. אם האורתודוכסיה היא חלק מעם ישראל ולא תמצית עם ישראל או אז עליה להניח כי עיצוב אתר הכניסה הוא עניינו של העם כולו ולא שלהם בלבד. ההכרה בשותפות של העם כולו, על שלל זהויותיו וההכרה בלגיטימיות של זהויות אלה היה מחייב את האורתודוקסיה למצוא באוצרותיה של המסורת היהודית הלכתית את התפיסות והנורמות שמאפשרות כניסה רכה ומתחשבת יותר לקולקטיב היהודי. איש לא רשאי לתבוע מהאורתודוכסיה לוותר על ערכיה ואמונותיה. אבל באותו האופן איש, כולל ההגמוניה האורתודוקסית, לא רשאי לבקש זאת ממי שאינו אורתודוקס. ההכרה המשותפת בלגיטימיות של סגנון חיים יהודי מורכב, של זהויות יהודיות, מסלק את מנגנון ההכרעה החד-ממדי ומוביל לחשיבה פתוחה המאפשרת לכל הצדדים לממש באופן הולם את זהותם.

שנית, ההגמוניה הרבנית אינה יכולה להכריע בשאלות הקיום והזהות של הקולקטיב היהודי. זאת מהטעם הפשוט איש לא העניק ולא יכול להעניק להם סמכות זאת. קיומו של העם היהודי ואופי קיומו הוא עניינו של הציבור היהודי כולו ולא של סמכות. באחת: זהות יהודית אינה יכולה להיקבע על ידי כוח שאותו מישהו נוטל או מקבל מרשות שלטונית. העם היהודי צריך להחליט אם הוא רוצה להתקיים, כיצד הוא רוצה להתקיים ומהי זיקתו לעם ולמסורת היהודית שבעבר. אי אפשר לדלג מהקיום היהודי הממשי ולקבל סמכות בשם עם יהודי מדומיין, שאותו מייצרת ההגמוניה הרבנית.

גיור, זיהוי וזהות

בעיה לא פחות חמורה היא הבעיה הערכית. כדי להבהיר בעיה זו אני מבקש לחזור ולהבחין בין זיהוי  (identification) לזהות (identity) . זיהוי היא פעולה הנעשית על ידי גורם אחד ביחס לזולתו. זיהויו של פלוני כיהודי נעשה על ידי ממסד מדיני, משפטי, רבני או על ידי שיח שבו הסובייקט המזהה מבצע פעולה על האובייקט המזוהה. פעולת הזיהוי מטבעה היא ההיררכית – יש פועל מזהה ויש נפעל מזוהה. יתר על כן, היא לעולם חד- ממדית. האובייקט מזוהה ככזה או שאינו מזוהה ככזה. פעולה זו נעשית לרוב לצרכים פרגמטיים והאינטרס העליון של הזיהוי הוא האינטרס של המערכת המזהה ולא של האובייקט המזוהה.

זיהויו של אדם כיהודי היא פעולה הנעשית על ידי המערכת המדינית, המשפטית או הרבנית לצרכים פרגמטיים שונים ולקיבועו של המזוהה בקולקטיב היהודי או מחוצה לו. כדי שהאובייקט המזוהה יזוהה כיהודי עליו לעמוד באחד משני המבחנים: לידה לאם יהודייה או כניסה לקולקטיב באמצעות טקסט הגיור. בין כך ובין אחרת האובייקט המזוהה אינו אמור ליצור ולעצב את עצמו כיצור בן חורין. עליו לעמוד בכללים ותו לא. חירותו מגלמת רק בשאלה: האם הוא מקבל על עצמו או עומד בכללים אלה או שמא לא.

לעומת זאת הזהות היא פרויקט חיים מתמשך שבמהלכו חברה ויחידם מעצבים את חייהם מתוך דיאלוג מתמיד, שלו יש שני הקשרים מבניים: סינכרוני – הקשר ההווה, ודיאכרוני – הקשר היחס שבין הווה לעבר. ההקשר הסינכרוני כולל את מכלולי הזיקות שיש ליחיד או לחברה בהווה: משפחה, חברים, מערכת ערכים ונורמות כאחד. ההקשר הדיאכרוני כולל את זיקות העומק לעבר, למסורת, להיסטוריה.

בני אדם, יחידים וחברות מכוננים את חייהם מתוך זיקה לעבר. איש אינו בא מן הים ואינו מתחיל את חייו מנקודת האפס. אבל גם איש אינו מעצב את חייו רק מתוך העבר, שכן האדם הוא יצור בן חורין הבונה ומעצב את חייו לנוכח פני העתיד. זהותם של יחידים ושל חברות נרקמת בתנועה המורכבת שבין הקשרי חייהם; זהות מעוצבת כנקודת חיתוך בין הציר הסינכרוני לדיאכרוני; איש לא יכול לבנות את זהותו של זולתו שכן זו תנועת האדם הבונה ומשרטט את חייו. אכן ההיסטוריה היהודית היא סיפור בנייתן של תרבויות וזהויות יהודיות שונות ומגוונות. חלקן אבדו וחלקן שרדו. תרבויות שונות שלה עיצבו ומעצבות סגנונות חיים שונים ושיח הזהות היהודי הער בארץ ובעולם הוא עדות ליצירה הפורייה של הזהות או הזהויות היהודיות.

ואולם שיח הגיור דוחק את הדינמיות של הזהות אל תוך המרחב החד ממדי של הזיהוי. השליטה ההגמונית מסלקת מגוון הזהויות היהודיות לא באמצעות הצגת זהות חלופית. זאת אי אפשר לעשות משום שאי אפשר לסלק זהויות קיימות על ידי חלופות, שלעולם אינן יכולות להחליף זהויות קיימות. שיח הגיור דוחק את הזהויות השונות על ידי השתקת שיח הזהות והעמדת שיח הזיהוי במקומו. עתה שאלת היסוד היא שאלת הכניסה והזיהוי בלבד ולא שאלת החיים היהודיים הממשיים של יחידים וחברות. אכן, קל להיווכח עד כמה שיח הזהות בישראל הולך ומתדלדל ועד כמה שיח הזיהוי הממיין ומסדיר את "הפנים" ו"החוץ" תופס את מקומו. דומה שאפשר לקבוע עקרון חברתי ברור: ככל ששיח הזיהוי משתלט שיח הזהות מודרת ונדחקת.

לכאורה, העובדה ששיח הזהות הולך ומודר היא ביטוי ליומיומיות שחיינו עוטים. כאמור, בשגרת חיינו אנו נוטים שלא לעסוק בזהות; זו צפה ועולה בעתות משבר. ואולם אם את מקום שיח הזהות תופס שיח הזיהוי או אז חיינו נעשים מדולדלים יותר. שכן עתה השאלה היחידה הנשאלת היא מי בפנים ומי בחוץ. ואולם מה טיבו של פנים זה? שאלה זו מתייתרת ועמה גם השאלה איך מעצבים את חיינו הממשיים כיהודים.

תיאור זה מחייב כניסה לשיח מחודש על אודות הזהות והגיור. לא ייתכן שהשיח ינוהל על ידי ההגמוניה הרבנית, בינה לבין עצמה, בלא שהוא יהיה חלק משיח ציבורי יהודי בישראל ובתפוצות. ההשלכות של שיח הגיור על עתיד העם היהודי הן חמורות מכדי שיופקדו בידי גוף רבני כזה או אחר הפועל, בסופו של דבר, רק כדי לקדם את תפיסותיו על אודות הזהות של העם היהודי. הכוח שהוענק להם בבלי דעת הופך עמדה אחת לתמצית הקיום והזהות היהודית והתוצאות של מהלך זה עלולות לפלג את העם וליצור עמים יהודים שונים, לדלדל את רוחו ולמנוע ממנו את טיפוח הזהות כמסע חיים של יחידים ואומה. ההגמוניה הרבנית מבקשת לשנות כליל את החירות האופיינית ליהודים כיצורי אנוש: הם לא נדונים לחירות מוחלטת והם שוב לא האחראים על קיומם וזהותם. חירותם מתגלמת בתנועה אל עבר "האמת" היהודית המצויה בשליטתם בלבד. ומה יעשה מי שהוא רוצה להיות יהודי, חי כיהודי מתוך חירות אבל אינו רוצה להיות מובל אל "האמת" של האורתודוכסיה? האם עליו לוותר על יהדותו, על זהותו הממשית בשם אידיאליות הזרה לו?!

 

השארת תגובה