הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי שבעה באוקטובר נשמעת כבר למעלה משנה. בחודש האחרון מהדהדת בהקשר זה זעקתן של משפחות שכולות שיקיריהם נרצחו במתקפת חמאס, הדורשות חקירה. המשפחות, מתברר, אינן זהות בדרישתן ביחס לחקירה שצריכה להתבצע.
באחד מאולפני הטלוויזיה התייצבו בראשית החודש זה מול זה – "מועצת אוקטובר", בראשותו של אלוף משנה חנוך דאובה, הקוראת בשמן של משפחות שכולות להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של שופט עליון, ותמר תשובה, אחות שכולה מ"דין צדק", פורום קטן יותר של משפחות שכולות הדורש ועדת חקירה לאומית, מתוך טענה שהם אינם סומכים ידם על בית המשפט העליון ואף רואים בו חלק מהגופים הנצרכים בדיקה.
בתוך הוויכוח נשמע קולו של חבר הכנסת לשעבר יואל חסון, אשר ביקש להתעכב על הסיטואציה המזעזעת שבה משפחות שכולות נאבקות זו בזו. מצב בלתי נסבל שאותו יוצר באופן מכוון, לדבריו, ראש הממשלה. חסון סיים את דבריו באמירה כי ועדת חקירה ממלכתית נצרכת על מנת "להגן על חיינו ועל חיי ילדנו". את דבריה של תשובה כי ראוי שתימצא פשרה בין שתי הגישות, זו הרוצה ועדת חקירה ממלכתית וזו הרוצה ועדת חקירה לאומית, הוא פטר בביטול, באומרו "איזו ועדת חקירה לאומית?" אך בעיקר, חסון סירב לקיים דיון ישיר עם תשובה שביקשה להגיב לדבריו בטיעון "אני לא מתווכח איתה כי אני לא מתווכח עם משפחות שכולות".
על פניו, השיחה באולפן אינה יוצאת דופן; עוד אחת מאינספור שיחות המתקיימות בישראל על נושאים בוערים שעל הפרק בזמן הזה. אבל אפשר לראות בה הדגמה עקרונית לאופיו החסר של השיח הציבורי בישראל, ובמיוחד לאופן השגוי שבו נוהגים בשכול ובכאב במסגרת השיח הציבורי.
לשם כך, נשוב לרגע למהותו של שיח ציבורי. הברמאס, שעסק באופן משמעותי ברעיון השיח הציבורי, צייר את המרחב הציבורי המודרני כמרחב ליברלי של שיח אזרחי. "שיח" משמעותו שהאזרחים דנים ביניהם על ענייני השלטון באופן שמצליח גם להשפיע, בסופו של דבר, על המוסדות הפוליטיים. במקור, היו אלה בורגנים, גברים לבנים בעלי רכוש, יושבי בית קפה, הדנים בענייני השלטון בזמן המהפכות הגדולות, האמריקאית והצרפתית, ובאמצעות הדהוד השיח בעיתונות מצליחים להשפיע הלכה למעשה על המתרחש. הברמאס הצביע על היכולת של שיח שכזה ליצור מרחב ציבורי, מובחן ממוסדות השלטון, שיש ביכולתו לבקר את הנעשה בהם, ורואה באמצעי התקשורת בעלי תפקיד קריטי ביצירה של השיח.
חנה ארנדט הצביעה על שני מרכיבים חשובים במרחב שבו אנחנו מקיימים שיח ציבורי: התחום שבו מתקיים השיח הוא פומבי, כלומר מובחן באופן ברור מהתחום הפרטי, והאזרחים יכולים להיראות ולהישמע בו על ידי אחרים, ובכך לכונן מציאות.
המודל הזה של תחום אזרחי משותף, שכלל האזרחים יכולים לקחת בו חלק ולהשפיע דרכו על ענייני השלטון, היה ועודנו נושא לביקורת, בעיקר על המידה שבה המרחב הזה, המתיימר להיות ליברלי, באמת משותף לכלל האזרחים ומאפשר להם להיראות, להישמע, ולהשפיע. ברור שמרחב של גברים לבנים בעלי רכוש וזמן פנוי לישיבה בבתי קפה, לא יכול להתקרב לייצוג של רעיון המרחב הציבורי המודרני כפי שאנחנו תופסים אותו היום. היה צורך לפתוח את המרחב הציבורי לקולות נוספים.
בהקשר הזה עולה הנושא של פגיעה ברגשות במסגרת השיח הציבורי, בעיקר ביחס לקבוצות ומיעוטים – מי שבאופן טבעי יתקשו יותר לקחת חלק בשיח. כך באה לעולם תרבות הפוליטיקלי קורקט, כלומר ההימנעות משימוש בשפה פוגענית או מביטויים המנציחים סטראוטיפים. ביטויים שבעבר נאמרו בחופשיות הפכו לטאבו ובמקרים מסוימים אסורים ממש לשימוש, בהקשרים של רגישות תרבותית, מגדרית וגזעית.
במילים אחרות, בתגובה לביקורות על כך שהשיח הציבורי אינו מספיק מכיל ואינו רגיש מספיק לכלל הקולות שמבקשים להישמע בתוכו, הלך המרחב הליברלי והצטמצם. מטבעות לשון פוגעניים הוצאו החוצה, שחקנים שנתפסו כפריבילגיים התקשו יותר להשמיע קול, ונושאים שנתפסו רגישים לדיון ירדו מסדר היום הציבורי. אמנם נושאים מסוימים בהחלט זכו למודעות ציבורית והשימוש בביטויים פוגעניים מסוימים אכן הלך ונעלם. אך מן הצד השני, השיח הפך למלאכותי וקשה יותר לניהול, כאשר יותר ויותר מילים וביטויים נאסרו לשימוש, ונושאים שלמים הפכו להיות קשים עד בלתי אפשריים לדיון, כאמור בשל החשש מפגיעה ברגשות.
באופן לא מפתיע, לא הכל תומכים במדיניות שכזו. ג'ורדן פיטרסון מביע התנגדות לאופן שבו תקנות ממשלתיות ניסו למשטר את השיח וראה בכך פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי וביכולת לקיים שיח ציבורי. "כדי להיות מסוגל לחשוב, עליך להסתכן בפגיעה ברגשותיך", כך השיב למראיינת שביקשה להבין מדוע זכותו לחופש הביטוי גוברת על זכותו של אדם שלא להיפגע מדבריו, ובכך ביטא היטב את הביקורת השמרנית על משטורו של השיח וצמצום מרחב השיחה. פיטרסון העיר כי בחפשה אחר האמת, ניכר שהמראיינת עצמה מוכנה להסתכן ולפגוע ברגשותיו של פיטרסון עצמו. זה לא נעים, הודה פיטרסון, אך זה בדיוק מה שעליה לעשות בשיח ציבורי.
מעורבותן של משפחות שכולות בשיח על אירועי המלחמה היא הגיונית ומתבקשת. אך האם ובאיזה אופן עליה להשפיע על האופן בו הוא מתנהל? נראה שאין צורך בתקנות חיצוניות כדי לוודא שהציבור הישראלי אינו פוגע ברגשותיהם של מי שאיבדו את היקר מכל. להפך, ניכר שכאשר השכול הוא חלק מהשיח, ישנה מודעות גבוהה לכך. למעשה, משום שהקושי להתנגד לעמדה גבוה יותר כאשר המשמיע אותה נושא כאב כה רב, קשה עד בלתי אפשרי להתווכח עם משפחות שכולות.
אולם כפי שטען פיטרסון, השמעת עמדה ציבורית טומנת בחובה סיכון לפגיעות. העמידה מול משפחה שכולה היא קשה, אך הפתרון אינו יכול להיות בריחה מהתמודדות. בריחה שכזו יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי צורות – ההנחה כי השכול עצמו הוא מציאות שאיתה לא ניתן להתווכח, ועל כן העמדה שבה הוא מחזיק היא הנכונה בהכרח, וההנחה כי לא ניתן להתווכח עם מי שנושא שכול מבלי להכאיב לו, ועל כן עמדתו אינה ראויה כלל להישמע בדיון. בשני המקרים התוצאה זהה, והיא ביטול השיח.
אם נשוב לשיח באולפן שבין חבר הכנסת לשעבר חסון לבין תמר תשובה, נוכל להבחין בצורה השנייה (והנפוצה פחות): זהותה של תשובה כאחות שכולה ביטלה את יכולתה לקחת חלק בשיח. חסון, המייצג את העמדה ההפוכה משלה, השמיע את עמדתו, ולאחר מכן סירב להמשיך איתה את הדיון, בקובעו "אני אמרתי את דעתי, לא מתווכח איתך". לו היה נמנע מהשמעת עמדתו שלו, אפשר היה לנמק את הבחירה שלו בחוסר רצון לפגוע ברגשותיה של תשובה. אך לא את מקומו הוא צמצם בשיח, כי אם את מקומה שלה – ראשית הוא אמר את דבריו, ולאחר מכן הוא חתם את הדיון בקובעו כי אחות שכולה אינה בת-שיח מבחינתו, שכן הוא עלול להכאיב לה בדבריו. בדאגתו לרגשותיה, כביכול, חסם חסון את יכולתה להציג את עמדתה.
בהקשר הזה, קשר להתעלם מכך שהעמדה שמציגה תמר תשובה נמצאת בנחיתות. התקשורת מתייחסת אליה כעמדה לעומתית, הניצבת מול העמדה ה"מרכזית" לוועדת חקירה ממלכתית, כפי שעל פניו מתחייב בחוק. במקרה הראשון, דהיינו משפחות שכולות הקוראות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, תאומץ פעמים רבות עמדת המשפחות כקול שלא ניתן להתווכח איתו: מיהו המעז להתווכח עם כאבם של מי שאיבדו את היקר מקול ולחלוק על דרישתם לצדק. במקרה הנוכחי, לעומת זאת, מדובר בעמדה לעומתית (מבחינת סיקור תקשורתי), ולפיכך תאומץ העמדה השנייה, השוללת את עצם קיומו של השיח, לכאורה, מחוסר רצון לפגוע ברגשות, וזאת למרות שהמשמיעים עמדה וזעקה מבקשים בדיוק את השיח הזה.
אין ספק כי השתתפותם של משפחות שכול בשיח חושפת אותם לפגיעה ברגשות. אך המסקנה לא יכולה להיות ביטולו של השיח הציבורי. לא על ידי קביעה אפריורית כי מי שמחזיק כאב מחזיק גם בהכרח בעמדה הנכונה, אך גם לא בדחיקתם של משפחות מהדיון, שהרוויחו ביושר את הזכות להישמע, לזעוק וגם להוביל מהלכים ציבוריים.
כאב שבעה באוקטובר ניתז על פני כל המרחבים: האישי, הציבורי והמוסדות הפוליטיים. במרחב הציבורי השכול יכול (וגם צריך) להשפיע על הצורה, אך אינו יכול למנוע את השמעת התוכן, זו בדרך כלל תהיה עוד טקטיקה, עוד אחת מיני רבות, של מי שמנסים בכל יכולתם להכריע את הוויכוח עוד בטרם החל.
התפיסה הליברלית הייתה מודאגת מהאפשרות שהשיח הציבורי יוביל לחוסר יציבות בחברה, ובתגובה החליטה לצמצם אותו. ההחלטה הזו אינה מובילה ליציבות דמוקרטית. אם ניתן להימנע מפגיעה ברגשות – חובה עלינו לעשות זאת. אולם מי אשר סבור שההימנעות הזו עוברת דרך ייתור הדיון הציבורי, אינו חס על רגשות האחר, אלא מתעלם מהם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
