תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

חרדים לדבר מגיפה: היגיון עקבי וקוהרנטי

את ההתנהלות החרדית בתקופת הקורונה צריך לנתח מנקודת המבט ותפיסת העולם של החברה החרדית עצמה. מהזווית הזו, מדובר בהתנהגות מובנת ובעלת היגיון פנימי
צילום: חיים ריבלין
צילום: חיים ריבלין
פרופ' דב שוורץ הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא ראש המכון לחקר הציונות הדתית ע"ש ורהפטיג באוניברסיטת בר-אילן וראש הקתדרה ע"ש פרידמן להוראת משנת הרב סולובייצ'יק. בעבר כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר-אילן, וכראש היחידה ללימודים בינתחומיים. חיבר מעל 50 ספרים וכ-300 מאמרים בנושאי ההגות היהודית לדורותיה. בשנת 2015 הוענק לו פרס א.מ.ת במחשבת ישראל.
קובץ PDF מקושר:
לקריאת הגיליון המלא

כדי לקיים שיח פורה סביב התנהגות החרדים בזמן הקורונה וכדי להבין באופן עמוק את תמונת המצב בעולם החרדי, איננו יכולים להסתפק במבט שיפוטי מבחוץ, הבוחן את התופעה לפי אמות המידה שלנו או תמונת עולמנו. עלינו לנסות לחדור לתודעה החרדית עצמה ולפענח מה ברכיבים וביסודות המרכיבים אותה הוא שיצר את תגובתה המפתיעה לאתגר הקורונה. בדברים שלהלן אנסה לעשות זאת, כשנקודת המוצא שלי איננה מתמצית רק בהיסטוריה האינטלקטואלית שאני שוקד עליה במיטב זמני, אלא נובעת גם ממגורים במשך עשרות שנים בשכונות שבהן חיים זה לצד זה בני הציונות הדתית ובני המגזר החרדי.

באמרי "התודעה החרדית" כוונתי לאופנים שבהם מתבוננות קבוצות החרדים בעצמן ומיישמות את היסודות הרעיוניים המניעים אותן על פני אירועים משתנים. התודעה היא סובייקטיבית, והיא תופסת את האירועים האובייקטיביים וחושפת את הממד המהותי שלהם בעיניה. חקר התודעה החרדית איננו עוסק אפוא באירוע ההיסטורי כשלעצמו, דהיינו בהשתלשלות המאורעות ובבירור העובדות לאשורן, אלא בדרכים שבהם הוא נצפה בעיניים החרדיות.

אקבע מראש: להערכתי בחינת עולמם הפנימי של החרדים מגלה שאינם חסרי אחריות. הם מאמינים באמת ובתמים שהיקום מושתת על חוקים שאחדים מהם אינם מקובלים על אדם מודרני. כך, למשל, הם סבורים שיש "גדולי תורה" (הציבור הליטאי), אדמו"רים (הציבור החסידי) ומנהיגי הדור (הציבור המזרחי), שניחנו בראייה כוללנית אותנטית וחודרת של המציאות, הנעדרת מבני אדם אחרים. החרדים סבורים שאותם נבחרים הם צופי עתיד, בדומה לנביאים המקראיים, ויודעים טוב מאחרים כיצד להתכונן אליו. להערכתי אם לא ניקח בחשבון גורם זה לא נוכל להבין את הציבור החרדי. חוק נוסף שהיקום החרדי מושתת עליו הוא "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", כשהגדרת אותם "שלוחי מצווה" מסורה בלעדית למנהיגים הרוחניים המקובלים על הציבור. תיאור זה אינו רק משאלת לב אלא נתפס כמציאות ממשית. לא מדובר כמובן בטיעון רציונלי, שהמציאות בהכרח מוכיחה, אולם האמונה בו חזקה לא פחות מכל טיעון מציאותי.

רכיב נוסף בתודעה החרדית, שיש לו חשיבות רבה לענייננו, קשור במעמדה וסמכותה של מדינת ישראל בעיניים החרדיות. מצד אחד, אי אפשר להכחיש את ההתקרבות של הציבור החרדי למוסדות השלטון במהלך העשורים האחרונים. נוסף לכך, בשל מעמדה של הרפואה כמצילת חיים יש לציבור החרדי הערכה לאנשי המקצוע של הרפואה. שגרירים מטעמם (כדוגמת הרבנים אלימלך פירר, בני פישר ויהושע שיינברגר) ממליצים על רופאים בכירים הנחשבים כמעולים בתחומם וחרדים רבים מקפידים לקבל ייעוץ רפואי מהרופאים המובילים ביותר. הם אינם מדקדקים בדתיותם של הרופאים, והקריטריון היחיד למעמדו של רופא בעיני החרדי הוא מקצועיותו והמוניטין שלו כפי שהומלץ בידי אותם מתווכחים וממליצים.

מצד שני, כאשר ההמלצות הרפואיות מתייחסות לתחומים קולקטיביים העלולים לפגוע באופן משמעותי בערכים ציבוריים כמו לימוד תורה וחינוך – היחס החרדי מנוגד בתכלית. קיימת הבחנה בין הסמכות הרפואית הפרטית לסמכות הרפואית הנוגעת לסוגיות ציבוריות. האתוס החרדי טוען שכאשר רופא, מעולה ככל שיהיה, פוגע בסדרי תלמוד תורה ותפילה הרי גוברת עליו שנאתו לדת כביכול, ובמסגרת רדיפת הדת הכרעותיו שוב אינן מקצועיות.

אולם העניין עמוק יותר. כאשר חרדי פונה לטיפול רפואי הרי שהוא שומע להוראות רופאיו בשל "פיקוח נפש" או "הנהגות הבריאות" (המונח המסורתי שננקט ביחס לאתוס הבריאותי). לעומת זאת, כאשר אנו עוסקים בקולקטיב אזי הופך ה"פיקוח נפש" ל"קידוש השם", וכידוע, לפי ההלכה במקרה של קידוש השם מצוּוה אדם להיהרג אפילו על נוהג קל שנהגו בו יהודים וכעת הם נכפים לעבור עליו. אם כן, כאשר אותו רופא עצמו, שבמישור הפרטי אמון על "פיקוח נפש", גורם לעבור על דברי תורה, זוהי שעת "קידוש השם" ואין לשמוע לו. אולם אליה וקוץ בה. ההנהגה החרדית שקבעה את הכללים הללו לא לקחה בחשבון שהרופאים שהתמנו בידי משרד הבריאות לשמור על בריאות הציבור לא חשבו לרגע על ביטול תורה או על פגיעה בקיום מצוות. הם אדישים לחלוטין לערכיהם של החרדים ואינם מנהלים מאבק נגד לימוד התורה או התפילה. מעניין אותם דבר אחד בלבד: לשמור על בריאות הציבור.

אבקש להבהיר זאת באמצעות אנלוגיה רחוקה, מההתנהגות החרדית בשואה. המיתוס החרדי הציג את המניע הנאצי כמאבק בתורה ובקדשי ישראל, ולפיכך קבעו המנהיגים הרוחניים של החרדים כי זוהי שעת "קידוש השם".[1] מכאן שיש להיהרג על כל נוהג פעוט, למשל, שלא לקצץ את הזקן כדי להסוות את המראה היהודי ולחמוק מעיני הנץ של האס.אס. אך הם טעו טעות מרה. הנאצים לא הכריזו מאבק נגד התורה ולא התעניינו בפגיעה בשמירת מצוות, אלא ביקשו להשמיד יהודי באשר הוא יהודי. על כן גילוח הזקן לשם טשטוש היהדות הוא בגדר "פיקוח נפש" ולא "קידוש השם". כמדומה שהמונח "קדושת החיים" המיוחס לר' יצחק ניסנבוים, איש הציונות הדתית, מבטא היטב תובנה זו, אולם החרדים לא אימצו אותו בזמן השואה.

שני הקטבים ביחס לרפואה הציבורית והפרטית של מדינת ישראל מבהירים את תגובותיהם של החרדים, לפחות בשלבים הראשונים של הקורונה. חוסר האמון הבסיסי כלפי רשויות המדינה אפשר את הצגת תקנות החירום כגוון של מאבק סמוי נגד התורה.

החרדה לגורל הנוער

במהלך השנה האחרונה הופנתה ביקורת ציבורית קשה כלפי החברה החרדית בשל פתיחת מוסדות החינוך בניגוד להוראות משרד הבריאות. אמנם יש הבדלים בין הציבורים השונים בתוך העולם החרדי, אולם חלק גדול מהמוסדות פעל למרות האיסור. גם במקרה זה, מדובר בתופעה האופיינית לציבור החרדי ועל כן יש לבחון אותה בראש ובראשונה על פי התודעה החרדית.

יש שטענו שפתיחת מוסדות החינוך נבעה מתנאים סביבתיים המאפיינים את החברה החרדית: מספר ילדים גבוה המתגוררים בדירות קטנות יחסית והעדר תשתיות אינטרנט וטלפונים חכמים, דבר המקשה על שהייה ממושכת בבית ואינו מאפשר למידה מרחוק. כל הסיבות הללו נכונות, אולם להבנתי ההתנהגות החרדית נובעת מגורם עמוק הרבה יותר.

החברה החרדית פיתחה במשך השנים את התובנה החינוכית שטובת הילד דורשת צמצום משמעותי של חלקו של הבית וחשיפה מירבית לציבור המחנכים. בחלק הארי של תלמודי התורה הילד יוצא השכם בבוקר לתפילה ושב הביתה בשעות הערב המאוחרות. לאור שיעור הילודה הגבוה, הבנות המסיימות את הלימודים בשעות סבירות מסייעות בדרך כלל בניהול הבית. משבר הקורונה העמיד את העולם החרדי בפני מצב חדש: חינוך ילדים בבית. הבית החרדי לא הורגל בחינוך ביתי והוא מתורגל הרבה פחות ממשפחה ממוצעת בחברה הישראלית בניהול תרבות פנאי. החרדים אף לא פיתחו מסגרות אלטרנטיביות של חינוך לא פורמלי שיאפשרו שליטה על תרבות הפנאי.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

החינוך החרדי פיתח חרדה מפני מעידה ונפילה של צעירים שאינם תחת מסגרת. חרדה זו מסעירה ומעוררת את הדמיון, כשהתרחיש הגרוע מכול המאיים על התודעה החרדית הוא עזיבת המחנה ונשירה מן הציבור החרדי. כזה הוא למשל המיתוס שמסגרת צבאית בהכרח תגרום לצעיר להפוך לחילוני. הוראת המנהיגים הרוחניים החרדים על פתיחת מוסדות החינוך החרדיים היא דרך התמודדות עם סכנת עזיבת המחנה ולמעשה עם היעדר תרבות פנאי. מבחינתם מדובר בהישרדות, על כל המשתמע מכך.

היקום החרדי הסגור, היחס למדינה ולרפואה והסוגיה החינוכית הם רכיבים אחדים – חלקם אידאולוגיים ואחרים חברתיים – הבונים את התודעה החרדית. כמובן, תודעה זו כוללת רכיבים רבים נוספים, ורק מקצתם נידונו כאן בקצרה. מטרתי הייתה להצביע על חשיבותו של הגורם הרפלקטיבי, דהיינו על האופן שבו החרדים תופסים את עצמם.

ניתנת האמת להיאמר: לא תמיד יכולה מדינה מודרנית להתחשב בשיקולים תודעתיים כמו אלו שהעליתי לעיל. שכן גם אם אנשי הקבוצה הסגורה מאמינים בחוקיות אחרת, החוקיות של החיים הממשיים עלולה לפגוע בציבור הסובב אותה. לשם כך קיימת מערכת אכיפה במדינה מודרנית.

אבל הכבוד כלפי הזולת וכלפי תודעתו הוא תנאי יסודי לשיח משותף והוא הכרחי לשם מציאת פתרונות שיאפשרו את החיים ביחד. לעתים היקום המודרני והיקום החרדי אינם נפגשים, ולפיכך כדאי להיזהר מתוויות ומאפיונים שהם בגדר השלכה מהתודעה המודרנית והפוסט-מודרנית על התודעה החרדית. להערכתי, כל מהלך הננקט כלפי העולם החרדי חייב לבוא מתוך הכבוד היסודי של הכרת התודעה החרדית. ללא הכרה בתודעה זו, בהנחות היסוד שלה וברכיבי התשתית שלה, לא יהיה סיכוי לשיח עם העולם החרדי.

[1]           תודתי לחוקרת השואה פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ על תובנה זו.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics