תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

חמלה

ואדים קלבייב, בעל תואר ראשון בפילוסופיה, היסטוריה ואיסלאם, תואר שני בהיסטוריה כללית ובעל תעודת הוראה בהיסטוריה והיסטוריה של עם ישראל. קלבייב הוא בוגר בתי המדרש של מכון הרטמן, ולימד במספר בתי מדרש אחרים. היה מנחה העיר אשדוד בתכנית 'בארי' של מכון הרטמן. הוא מורה לתנ"ך ומחנך בקורס נתיב במסגרת צה"ל והמכון ללימודי יהדות. שימש חבר ועדת מקצוע למורשת תרבות ישראל במשרד החינוך.  

מהי ההגדרה המדוייקת של הרגש הנקרא "חמלה"? האם יש הבדל בינה לבין רגש הרחמים?
ואדים קלבייב כותב על מאפייניה השונים של החמלה, על הניסיונות המורכבים להגדירה, ועל הופעותיה השונות בתרבות היהודית

המושג חמלה הפך שימושי מאוד בקרב פוליטיקאים בתקופת הבחירות; מנהיג מפלגת "קדימה" אהוד אולמרט אף הצהיר שיש בכוונתו לנהל "כלכלה שיש עימה חמלה". במדורו "הזירה הלשונית" בעיתון מעריב פירש רוביק רוזנטל את המושג כך: "התשובה הקפיטליסטית לאג'נדה החברתית… העניים ימשיכו לחיות בזבל, אנחנו נחמול עליהם. מאוד מאוד נחמול". בין אם השימוש שהוזכר לעיל במונח "חמלה הינו ציני, כפי שרומז רוזנטל, ובין אם לא – ההנחה המובלעת היא שישנו רגש שקוראים לו חמלה. אך האם הדבר כך?
הגדרת החמלה על-פי מילון אבן שושן היא: "רחמים, רגש של אהדה ורצון לעזור לזולת בצרתו". הגדרה זו מטשטשת יותר מאשר מבהירה, שכן רגש הרחמים (pity), המובא כאן כמילה נרדפת, רחוק מאוד במשמעותו מהעמדה הרגשית אותה מביע אדם המרגיש חמלה. החמלה "סובלת" גם משכנות לרגשות קרובים נוספים כגון רחמנות (mercy), אהדה (sympathy), אבל (grief) ואמפתיה (empathy). ואכן, השימוש במושג "חמלה" על-ידי סופרים, פילוסופים והסטוריונים יצר חוסר בהירות המתבטא הן בשימוש באותה המילה לציון רגשות שונים, והן בשימוש במילים שונות לציון אותו הרגש.
כך ניתן ללמוד למשל מתוך התנגדותם של פילוסופים רבים לעירובו של רגש החמלה ביחסים אישיים ובחיים הציבוריים (אפלטון, הסטואיקנים, שפינוזה, קאנט, ניטשה ועוד רבים אחרים). כמה מהם זיהו את החמלה עם התנשאות, דאגה אגואיסטית של האדם לעצמו ופגיעה ביכולת לפעול בצורה רציונאלית; הסטואה הגדירה חמלה כחולי רגשי הגורם לאבדן האוטרקיות, יכולת ההסתפקות בעצמך; קאנט קרא לה "סוג של הטבה מעליבה, שכן היא מבטאת סוג של נדיבות לב כלפי מי שאינו ראוי", וניטשה טען כי "'השתתפות בצער' היא בזבוז רגשנות, טפילות המזיקה לבריאות המוסרית".

***
בעשורים האחרונים חזרו הרגשות בכלל ורגש החמלה בפרט לעניין פילוסופים, פסיכולוגים וחוקרי מוח, וכיום ניתן להצביע על כמה נקודות הסכמה באשר להגדרת החמלה: תחושת החמלה צומחת בעקבות מצבו השלילי של הזולת, ולפי רוב החוקרים מהותה היא שותפות בסבלו של הזולת. על כך יכול גם ללמד המקור הלטיני למילה compassion: "pati" – לסבול, "com" – עם; המשמעות המילולית של חמלה היא אפוא "לסבול עם".
אך כאמור, הבעיה שהפריעה לחוקרים רבים של רגש החמלה היא הקושי להבחין בין רגשות קרובים שהינם בו בזמן מאוד רחוקים: חמלה ורחמים. נסיון אחד להבהרת הטשטוש הוא עמידה על הבדל חשוב בין שני הרגשות השונים – קיומה או העדרה של פעולה מעשית בעקבות הרגש. שכן ההחלצות לעזרת האחר המאפיינת את החמלה אינה קיימת כאשר מרגישים רחמים. יתרה מזאת, ברגש החמלה הנכונות להתערבות מעשית אף מקרבת את הזולת והוא נתפס כשווה לנו. לעומת זאת, רחמים מאפיינים יחסים רחוקים ומלווים לעיתים קרובות בהרגשת עליונות ובוז כלפי הסובל. הם מנציחים את אי-השוויון ואת הנחיתות של מושא הרגש – אנו יכולים לרחם על מישהו ובו בזמן לשמור על מרחק רגשי בטוח ממנו. לאור זאת, אנו יכולים להבין עתה כי הביקורת נגד החמלה וראייתה כאגואיזם רגשי על-ידי הפילוסופים שצוטטו לעיל הייתה מכוונת למעשה כנגד רגש הרחמים.

***
מי שהיטיב להבחין בהבדל זה היה הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן. לדידו, התפיסה הרואה בחמלה רגש המבוסס על מקריות ניסיון החיים האישי של החומל טוענת למעשה כי אין החמלה אלא הרחבת ה"אני"; אך לאמיתו של דבר, בכוחה של החמלה דווקא להוציא את האדם מגבולות האני ולאפשר לו לחוש הזדהות עם הזולת ולכונן אותו כרֵע.
דבריו אלו של הרמן כהן ממשיכים מסורת יהודית ארוכה. המקורות היהודיים הבחינו היטב בין העמדות הרגשיות השונות של המרחמים והחומלים, אם כי בשדה המילולי מעורבבים המושגים אלו עם אלו. כך למשל בתיאור של שאול המרחם על אגג נאמר: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" (שמואל א, טו, ח). אך הפרשנויות השונות למעשהו של שאול והביקורת הקשה שהוטחה כלפיו מוכיחות כי אין כאן חמלה כלל, שכן היחסים בין המנצח והמפסיד בקרב אינם שוויוניים ומשום כך הם ראויים להגדרה דווקא כ"רחמנות". אכן, לא מפתיע לקרוא שבמדרש ניסחו את מעשי שאול בעזרת הכלל: "כל שהוא רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני, שמואל א', קכא).
בדברי בעל ספר החינוך על הציווי "עזוב תעזוב עמו" (מצווה פ') אנו יכולים לזהות את הקישור בין החמלה לבין המעשה אליו היא מובילה את האדם: "טעם המצווה הוא ללמד את נפשנו במידת החמלה, שהיא מידה משובחת. ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבדת ממונו מצווה עלינו לחמול עליו ולהצילו… והעובר עליה ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת אכזריות שהיא מידה מכוערת". אך המשך הדברים שוב מדגים את הבלבול הסמנטי הרב בין חמלה לבין רחמנות: "וכל שאינו מרחם אין מרחמים עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבל רחמנות".
נדמה שהביטוי הבולט ביותר להופעתה של החמלה במסורת היהודית מצוי בציווי המקראי "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". זהו מופת ליצירת דמיון קולקטיבי שאינו נסמך על ניסיון אישי, אשר דורש פעולה מיידית להקלת סבלם של זרים בחברה הומוגנית. האדם נדרש לדמיין את סבלם של אבותיו במצרים (והיהודי הרי מצווה לספר לעצמו שוב ושוב את סיפור השחרור מעבדות מצרים) ולהחיל את התובנות שבעקבות דמיון זה על התנהגותו כלפי הזולת, הזר. הדרישות החוזרות ונשנות לדאוג לגר ליתום ולאלמנה המופיעות 36 פעמים במקרא מלמדות אותנו על ניסיון ליצור חברה בה האדם מזדהה עם השונה ממנו, בין אם יהודי ובין אם לאו. זו היא יצירה של נורמה מוסרית בסיסית הנובעת מרגש החמלה.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics