לכולנו יש זיכרונות, חלקם מהעבר הקרוב וחלקם מעבר רחוק, חלקם משמחים וחלקם מעציבים, חלקם מעוררים געגוע וחלקם דווקא לא. מעבר למה שאנו זוכרים, ישנם גם דברים רבים שאיננו מיטיבים לזכור, או כאלו שאנו מעדיפים לשכוח.
בנוסף לזיכרונות האישיים, יש לנו זיכרונות משותפים כחלק מהחברה הישראלית, או כחלק מהעם היהודי. את הזיכרונות המשותפים הללו אנו נוהגים "להזכיר לעצמנו" שוב ושוב, דרך טקסים ודרך העברת הסיפור המשותף מדור לדור.
מהם אותם זיכרונות משותפים? כיצד אנו זוכרים אותם? איזה מקום הם תופסים בחיינו? בנושא זה יעסוק השיעור שלפנינו, על רקע מועדי הזיכרון של חודש אייר.
.
חישבו על שלושה אירועים שאנו זוכרים מעברה של מדינת ישראל או מעברו של העם היהודי. ענו על שלוש השאלות הבאות לגבי כל אחד מן האירועים:
ושאלה נוספת על שלושת האירועים כאחד:
.
דיון במליאה:
נבדוק האם רוב האירועים שנבחרו הם אירועים קשים וטראומטיים. אם כן, מדוע זה כך? האם גם בזיכרונות האישיים אנחנו נוטים להדגיש את האירועים הטראומטיים שחווינו יותר מאת אלו המשמחים?
כמו כן, נבחן כיצד נחשפו התלמידים.ות לאירועים מן העבר (טקסים? הוראה? תקשורת? לימוד בבית?) אילו אירועים חשובים להם.ן, ומדוע?
לבסוף, האם צירוף שלושת האירועים שבחרו יוצר סיפור כלשהו, ואיזה סיפור? מהי נקודת המרכז בסיפור זה?
.
1. "העבר לא באמת עבר" / פייר נורה
ההיסטוריון היהודי-הצרפתי פייר נורה (1931-2025) מגדיר כך את הזיכרון הקולקטיבי המשותף:
זיכרון והיסטוריה רחוקים מלהיות מושגים זהים.(…) הזיכרון נישא תמיד על ידי אנשים חיים, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, יוצר המשכיות בין העבר להווה ולמעשה אומר כי העבר לא באמת עבר. בעזרת הזיכרון אנו מבינים שמה שארע בעבר משפיע על מה שאנחנו כיום – הוא שייך לכל אחד באופן אינדיבידואלי ובמקביל הוא מחבר את היחיד לקולקטיב.
שאלות
.
2. כל הדורות שלפני / יהודה עמיחי
המשורר יהודה עמיחי כותב על הנוכחות ה"מחייבת" של זיכרון העבר בחיי הווה:
כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנַי תָּרְמוּ אוֹתִי
קִמְעָה קִמְעָה כְּדֵי שֶׁאוּקַם כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם
בְּבַת אַחַת, כְּמוֹ בֵּית תְּפִלָּה אוֹ מוֹסַד צְדָקָה.
זֶה מְחַיֵּב. שְׁמִי הוּא שֵׁם תּוֹרְמַי.
זֶה מְחַיֵּב.
אֲנִי מִתְקָרֵב לְגִיל מוֹת אָבִי.
צַוָּאָתִי מֻטְלֵאת בְּהַרְבֵּה טְלָאִים,
אֲנִי צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיַּי וְאֶת מוֹתִי
יוֹם יוֹם כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת כָּל הַנְּבוּאוֹת
שֶׁנְּבְּאוּ אוֹתִי. שֶׁלֹּא יִהְיוּ שֶׁקֶר.
זֶה מְחַיֵּב.
עָבַרְתִּי אֶת שְׁנַת הָאַרְבָּעִים. יֵשׁ
מִשְׂרוֹת שֶׁבָּהֶן לֹא יְקַבְּלוּ אוֹתִי
בְּשֶׁל כָּךְ. אִלּוּ הָיִיתִי בְּאוֹשְׁוִיץ,
לֹא הָיוּ שׁוֹלְחִים אוֹתִי לַעֲבֹד,
הָיוּ שׂוֹרְפִים אוֹתִי מִיָּד.
זֶה מְחַיֵּב.
שאלות
.
3. "כך אוכל לזכור אותך יותר" / דויד גרוסמן
סמ"ר אורי גרוסמן, לוחם בשריון, נפל בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (שנת 2006), יומיים לפני תום המלחמה. אביו, הסופר דויד גרוסמן, כתב בעקבות נפילת בנו את הספר "נופל מחוץ לזמן", המתאר את מחשבותיו ותחושותיו של אב, היוצא למסע אל עבר בנו המת.
נקרא קטע מיצירה זו:
… חשבתי
על בני. האדמה
התחממה קצת מגופי.
דברתי אליו בלבי.
לפחות נפרדנו בלי כעס –
אמרתי לו –
ובלי טינה.
אהבת אותנו, והיית אהוב,
וידעת
שאתה אהוב.
הכוכבים הבהבו
מעלי. אמרתי לו, האם
אוכל לבקש בקשה אחת?
אני רוצה ללמוד להפריד
את הזכרון
מהכאב. או לפחות את חלקו,
את מה שניתן, שלא כל העבר
יהיה ספוג כל כך בכאב.
כך אוכל גם לזכור אותך יותר,
אתה מבין: לא אפחד כל פעם
מכוויית הזכרון.
שאלות
.
רשמו בתחילת דף ריק את המילים: "אני זוכר/ת", באמצע הדף, "אנחנו זוכרים/ות", ובסוף הדף: "ואני מבקש/ת".
כעת רשמו לפי הכותרות: זיכרון אישי שיש לכם, זיכרון משותף שקשור באותו זיכרון אישי, ובקשה אישית שיש לכם בעקבות הזיכרונות הללו. (מהעתיד, מהמדינה, מאחרים, מעצמכם.)
.
| הערה למורה – אם נראה לכם ששיתוף הזיכרון האישי חשוף מדי בקבוצות הלומדים/ות , ניתן להתחיל את הכתיבה (או את השיתוף) היישר מהזיכרון המשותף. כלומר: "אנחנו זוכרים/ות…"," ואני מבקש/ת…". קריאת הבקשות בסיום צריכה להישמע בכיתה כרצף של תפילות אישיות ומשותפות לעתיד טוב ונכון יותר לכולנו. |
