אזרחות אינה פריבילגיה שמדינה מעניקה בחסדה לחיים בה. אזרח קודם למדינתו. הוא ריבון המדינה המקנה לה ולמוסדותיה לגיטימיות, והוא הקובע את גבולות התערבותה בחייו. לכל אזרח זכות בחירה, ועמידה שווה לפני החוק. אין, ולא יכול להיות, מדרג אזרחי היררכי. לו היה מדרג זה הוא היה מערער את הלגיטימיות של המדינה, המשתלטת על הריבון – האזרח. עקרון הפעלת הסמכות של המדינה נגזר מהתחייבותה כלפי הגוף החברתי הממשי שהעניק לה סמכות. דמוקרטיה היא שיטת משטר שתכליתה להגן על זכויותיהם וחירויותיהם של בני אדם החיים במרחב הריבונות לחיות ולפעול כאוות נפשם, תוך איזון בין החירויות והזכויות של כולם. מדינה דמוקרטית היא תמיד מדינת כל אזרחיה. אם היא אינה כזאת היא לא דמוקרטיה.
תובנות יסוד אלה, פסקו להיות מובנות בשיח הפוליטי בישראל. כנגדן הוצבו שתי חלופות השוללות זו את זו: הראשונה טוענת כי מההנחה שמדינה היא מדינת כל אזרחיה, נובעת המסקנה שעליה להתעלם כליל מזהותם של אזרחיה. הזהות תסולק למרחב החיים הפרטיים. השנייה, וההפוכה, טוענת כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ולפיכך לא מדינת כל אזרחיה. העמדה הראשונה יוצרת את המדומיין "אזרח" כסוג של יש מופשט שאינו קשור להיסטוריה, תרבות, קהילה, זיכרון, שפה וסגנון חיים מסוים, שאותן הוא מבקש לממש גם במרחב הציבורי. אזרחותו אמורה להפקיע את זהותו. עמדה זו נולדה כסיסמה לשלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינית. לעיתים נדירות יותר היא מנוסחת כביטוי של ניטרליות ליברלית רדיקלית.
שיח הפחד הישראלי הצמיח את הניגוד: מדינת ישראל היא רק מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה. העמדה הראשונה ביקשה להפשיט מהאזרח את זהותו הפרטית והקיבוצית, וכוונה לשלול מהעם היהודי את זכותו למימוש פוליטי יהודי. כנגדה טוענת העמדה השנייה: זכות לזהות ולמימוש קיבוצי יש רק לעם היהודי. מדינת ישראל היא רק מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה. הלא יהודים יממשו את זהותם במרחב החיים הפרטי בלבד. הליקוי שיש בעמדה זו חמור: במסגרת מדינית אזרחית אחת, חלק מהאזרחים יממשו את מלאות זהותם ההיסטורית תרבותית-חברתית (היהודית), וחלק אחר של האזרחים לא יזכו בכך; במרחב הציבורי הם יוותרו אזרחים מופשטים, ללא זיכרון, תרבות, מורשת ושפה המממשים את זהותם המסוימת (הערבית). הפעלת סטנדרט כפול ביחס לאזרחים שווים במעמד האזרחי היא שיבוש יסודות הקיום האזרחיים והמוסריים.
אומרים לנו כי אם מדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה היא לא תוכל להיות מדינה יהודית. לכן המחיר שיש בסטנדרט הכפול מוצדק. טענה זו בעייתית: ראשית, היא מניחה כי האפשרות היחידה לכינון מדינה יהודית מבוססת על פגיעה עמוקה בזהותם של בני אדם שאינם יהודים. פגיעה זו היא "רצח" פניו של הזולת; שלילת קיומו כיש היסטורי-תרבותי. האזרח הלא יהודי, בניגוד ליהודי, יחיה בלא-מרחב זיכרון, בלא-מרחב לשוני; במרחב שאינו מקום ממשי שבו חיים בני אדם. האם לקיומה של מדינה זו יש צידוק מוסרי? שאלה זו חמורה ביחס לעם היהודי שסבל מהתופעה של שלילה, הזרה, נידוי וגינוי. כינון קיום ריבוני של מדינת ישראל על מסד הפיכת הלא-יהודים לזרים ואחרים, מצדיק את היחס שאומות העולם נהגו כלפיו; עם זה נוהג כלפי אחרים כדרך שנהגו בו, ומה לו להלין על היחס של אומות העולם כלפיו?!
שנית, עמדה זו מיוסדת על הטעות שיש רק שתי חלופות: מדינת כל אזרחיה או מדינה יהודית. אבל מדינת ישראל יכולה וחייבת להיות מדינת כל אזרחיה וגם מדינה יהודית. מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, ערבים, יהודים ואחרים. אבל היא המדינה היחידה שבה מוקנית ליהודים זכות להגדרה עצמית מדינית. מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ולכן למיעוט אין זכות להגדרה עצמית מדינית. שלילת הזכות להגדרה עצמית מדינית אינה הצדקה לשלילת זכות המיעוט להגדרה עצמית תת-מדינית.
שאלת מימוש ההגדרה העצמית התת-מדינתית היא נושא לדיאלוג פתוח, המיוסד על ההכרה במתחים ובקונפליקטים שיש בחיי החברה בישראל. הדיאלוג לא נועד למחוק אותם; הוא המסד לאפשרות של קיום משותף של חברות שונות, שבמסגרתו כל הקולות יישמעו ויקבלו ביטוי ונראות פוליטית וחוקית. אי אפשר לדעת מראש כיצד תעוצב זכות להגדרה עצמית תת-מדינית. זה טיבו של דיאלוג אמתי: הוא מרחב של התהוות והתחדשות.
דיאלוג זה מיוסד על ההכרה שאזרחות אינה רכיב פורמלי גרידא. היא יסוד מכונן זהות. החיים כאן מייצרים סגנון חיים משותף, בלא הבדל דת ולאום. זהות משותפת אינה מבטלת את הזהות הנבדלת; זהותם של בני אדם היא רב-הקשרית, ולעולם לא מיוסדת על רכיב בלעדי אחד: יהודי, ערבי, וכו'. לא נדרשים גשרים לחצות תהום המפרידה בין יהודים למי שאינם יהודים. ברחובה של עיר אנו פוגשים איש את זולתו במלאות קיומנו. זהות אזרחית משותפת מאפשרת יחסי זיקה וסולידריות, המתגברים על תהליכי הזרה ועיצוב גבולות. זהות אזרחית היא מצע בסיסי לכינונה של החברה בישראל. הקריאה להדרה פוליטית – "בלי ערבים", היא פגיעה אסורה פוליטית ומוסרית; המרחב הפוליטי הוא המרחב המשותף של האזרח הריבון: ערבי ויהודי כאחד. היא פוגעת באפשרות חיי שותפות, פתיחות ונוכחות מלאה של החיים במסגרת מדינת ישראל.
על מסד הסולידריות האזרחית מכוננים הקשרי הזהות הייחודיים יותר של יחידים וקהילות המרכיבים את הפסיפס הישראלי. מדינת ישראל לא תוכל להיות מדינה יהודית אם לא תהיה מדינה דמוקרטית אזרחית. אזרחות ודמוקרטיות לפני יהדות. רק כך מגוון הזהויות היהודיות יזכו להכרה. היא לא תהיה מדינה אזרחית אם תישלל זכותו של הרוב או המיעוט לכונן את זהותם. שלילת זהויות היא פגיעה ברקמה החיונית של החיים. זהויות מגוונות, פלורליסטיות, ורב הקשריות מייצרות מתחים וניגודים. אלה יכולים להיות כוח מפרה ויוצר. ככל שהפחד, הזרות והגבהת החומות יצטמצמו כך תפרחנה הזהויות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
