תמכו בנו
אוטובוסים בשבת: בדרך לערי מדינה?
במבט ראשון נדמה שההשפעה של קווי האוטובוס החדשים שהחלו לפעול בשבת בחסות כמה עיריות היא קטנה. אולם להעברת המערכה על המרחב הציבורי מן הרמה הלאומית אל הרמה המוניציפלית יש פוטנציאל לשנות את פני המדינה

אחרי שהחל לפעול מערך תחבורה ציבורית בכמה ערים בגוש דן בסופי שבוע, התחלנו לשמוע יותר ויותר את המלה "מהפכה". אף על פי כן ייתכן שאפילו האנשים שהשתמשו בה לא הפנימו את מידת הדרמטיות של השינוי שחזינו בו. מובן שהיכולת להתנועע בשבת בלי מכונית במרחב העירוני היא שינוי מרענן בזכות עצמו, בוודאי מבחינת מעוטי היכולת. גם הנגיסה ב"סטטוס קוו" המיושן בענייני דת ומדינה, שאבד עליו כלח כבר מזמן, יכולה להעניק מעט נחת רוח. אולם הסיפור גדול הרבה יותר מזה.

להעברת המערכה על המרחב הציבורי מן הרמה הלאומית אל הרמה המוניציפלית יש פוטנציאל לשנות את פני המדינה, לא פחות. מדובר בתהליך רב־שלבי — והתחבורה הציבורית היא חוליה אחת בלבד ממנו — שבמסגרתו סוגיות של דת ומדינה מופרטות, או ליתר דיוק עוברות מהמישור הלאומי אל המישור העירוני. מדינת ישראל מתחלקת בהדרגה לשתי מדינות נפרדות, בעלות מרחב ציבורי נבדל ושונה.

הערים הגיעו אל תחום התחבורה הציבורית אחרי הצלחה במאבקים אחרים. ביולי 2017 אסרה עיריית גבעתיים על עמותות ציוניות־דתיות להיכנס לבתי הספר הממלכתיים, ובכך שמה קץ להדתה הזוחלת שהנהיג משרד החינוך. כמו כן, עיריית הרצליה קבעה בספטמבר 2017 נוהל חדש, המגדיל את הבקרה בבתי הספר על אותן עמותות. בד בבד החליטה עיריית תל אביב יפו להפסיק את התמיכה בפרויקטים של מינהלת זהות יהודית.

בדצמבר 2017, לקראת החקיקה בכנסת של "חוק המרכולים", ערים כראשון לציון, גבעתיים, מודיעין, חולון והרצליה העבירו חוק עזר עירוני, שייעודו היה להשאיר את המרכולים פתוחים. יוזמה זו באה בעקבות מאבק נחוש של החברה האזרחית באותן ערים — מאבק, שהוציא אלפים לרחובות להפגין נגד סגירת חנויות הנוחות בעריהם בשבת. ראשי העיר, הנבחרים בבחירה ישירה, נענו ללחץ הציבורי, המשפיע עליהם במידה ששרים וחברי כנסת אינם מכירים וכנראה גם אינם חפצים להכיר.

ייתכן שערים "דתיות" יתעקשו להפריד מגדרית בשל התקדים בערים "חילוניות" — אם הפרו את הסטטוס קוו, כך יעשו גם הן

ביוני 2018 הודיע ראש העיר תל אביב יפו, רון חולדאי, כי מתוך התבססות על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה — שקבע, כי לעירייה יש סמכות שלא לאפשר הפרדה מגדרית באירוע המועלה באישורה — הוא לא יאפשר עוד הפרדה בין נשים לגברים באירועים שיהיו במרחב הציבורי בעיר. אך בשבוע שעבר החליטה המועצה העירונית ברמת השרון לאמץ את הדו"ח הממשלתי שהתקבל לפני שש שנים, ולפיו הדרת נשים אסורה במרחב הציבורי.

המגמה ברורה, והיא נובעת מצורך אמיתי: הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה לא עודכן, מבחינת לשון החוק, כבר עשרות שנים — ומנגד, החברה הישראלית עברה שינויים אדירים. אם לא די בכך, השנים האחרונות הביאו גזירות חדשות מטעם המפלגות החרדיות והדתיות־לאומיות, ובהן חוק המרכולים וההדתה, שכבר הוזכרו, אך גם ביטול פשרת הכותל, האיומים המפורשים למנוע משחקי כדורגל בשבת ומאבקים בלתי פוסקים על עבודות בשבת, אם בשביל הרכבת ואם בשביל שתחרות האירוויזיון תועלה כסדרה. הניסיונות לפרק את המונופול של הרבנות נבלמו, ועל נישואים אזרחיים וחד־מיניים אפשר רק לחלום. הרשויות העירוניות נהפכו אפוא לברירת המחדל, והערים שהציבור בהן הומוגני ברמת חילוניותו הן שמובילות את השינוי.

אולם בצד הברכה לחילונים, למגמה זו יש גם ממדים שליליים. ראשית, היא מפרקת את הישראליות לשבטיה. במקום צביון אחיד פחות או יותר, שתי צורות של מרחב ציבורי ישראלי הולכות ומתהוות. גוש דן נהפך לחילוני עד מאוד, וכמוהו גם הצפון, וחיפה בראשו — אף כי יש לזכור, שהסעות בשבת במימון העירייה החלו בכרמיאל עוד ב–2017. לעומתם, אזורים אחרים נשארים במצב שהיה נהוג עד כה. לא מן הנמנע הוא, שהתגובה של מועצות מקומיות חרדיות ודתיות על המגמה תהיה תנועה אל הקיצוניות השנייה. כלומר, ייתכן שיתעקשו להפריד מגדרית, ואף להדיר נשים, מתוך נימוקים רב־תרבותיים ואף בגלל התקדים של "הערים החילוניות" — שכן אם אלו עשו דין לעצמן ופרצו בכך את הסכר, מדוע יורשה רק להן לשנות סדרי עולם?

זאת ועוד, ייתכן שתהיה תחרות סמויה או גלויה בין ערים, שינסו להציע לתושב החילוני את סל השירותים הגדול ביותר שאפשר לתת. יש לזכור, שהממוצע הסוציו־אקונומי של הישראלי החילוני גבוה הרבה יותר מזה של החרדי. ערים שיבקשו למשוך צעירים חילונים יוכלו להתהדר בריבוי עסקים הפועלים בשבת, בתחבורה ציבורית בשבת, בבתי ספר שאין בהם הדתה, ואולי בעתיד גם ברישום מוניציפלי לזוגות ידועים בציבור, בלימודי מדעים מתוגברים בבתי הספר ובהבטחה להקים בתי קברות אזרחיים.

התהליך הזה יזין את עצמו, וישראל תתחלק לצפון וגוש דן החילוניים והעשירים, ולדרום ואזור ירושלים המסורתיים והעניים. אין צורך לומר, שמצב כזה ישפיע השפעה שלילית על בריאות החברה על אחדותה ועל שלוותה — המאבקים בכנסת בין נציגי הגושים יהיו עזים עוד יותר, והסולידריות הציבורית תצטמצם. מעוטי היכולת לא יקבלו את השירותים שהם צריכים יותר מכל, ולא את ההשכלה שהם זקוקים לה כדי לצאת ממעגל העוני. לעומתם, המעמדות העליונים ינהיגו קרב בלימה מתמשך מול כוחה של הממשלה, שייתכן מאוד שמנהיגיה יהיו פופוליסטים שיחפשו להרוויח משיסוי "ישראל השנייה" בישראל הראשונה.

עודנו רחוקים ממצב כזה, ואמנם יש גורמים רבים היכולים להפריך את התחזית הזאת. אולם הואיל ואין לסמוך על הנס, כבר עתה כדאי להבחין במגמה ולנסות לבלום אותה. יש להגיע להסכמה נרחבת בנוגע לסוגיות דת ומדינה, כמו שבת, כשרות ודיני אישות, וליצור צביון ישראלי מוסכם חדש, שיימנע מכפיית אורחות חיים על הפרט וישמור על שוויון בין המגדרים והמינים, ועם זה יכונן מרחב ציבורי בעל אופי יהודי־ישראלי ברור. ניסיונות עבר כאלה, כמו אמנת גביזון־מדן או אמנת כנרת, נדחו על הסף בציבור החרדי, שלא היה מוכן להתפשר על דבר. גם עתה הסיכוי לתוצאה אחרת איננו גדול, אך ייתכן שלנוכח התהליך המתרחש בחודשים האחרונים, תהיה למנהיגי הציבור החרדי מחשבה מחודשת, ואולי תיווצר נכונות לפשרה. ישראל קטנה ושבירה מכדי להתפצל לאוסף של ערי מדינה.

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"

השארת תגובה