החוזה שבין מדינת ישראל לאזרחיה, מחייב אותה לממש את הערכים והאינטרסים שלהם. המדינה לא מחליפה את האזרחים, ולא את העם הריאלי. במדינה דמוקרטית הנחת היסוד היא שהאזרחים מסכימים לחקיקה ולמדיניות של המדינה. חנה ארנדט, כתבה כי "תחת שלטון החוק אנשים אינם כפופים לרצון זר אלא מצייתים לעצמם", והסיקה "כל אדם הוא בו זמנית האדון והעבד של עצמו" ( משברי הרפובליקה, עמ' 109). המדינה אינה אמורה לקבוע את רצון העם באופן דמיוני. היא אמורה להיות קשובה לאזרחיה. הקשב המדיני מופנה אל הקולות העולים במרחב הציבורי. במדינה דיקטטורית, המרחב הציבורי הוא מרחב טקסי המייצג את השלמות האנושית. במדינה דמוקרטית המרחב הציבורי הוא פלורליסטי, ועמוס בסתירות. שכן זהותם, רצונותיהם, ערכיהם וצרכיהם של האזרחים אינם אחידים. עובדת יסוד זו מחייבת את המדינה לחוקק נורמות שיש בהן פשרה, שתכליתה מיקסום אפשרויות המימוש האנושי ומזעור הפגיעה האפשרית בבני-אדם. אם המדינה לא תפעל על בסיס עיקרון זה היא תאבד את הלגיטימיות שלה. שהרי האזרחים, ורק הם, מקנים תוקף למדינה.

אבל יש מצבים שבהם אין מקום לפשרה. למדינה ולבית המחוקקים אין סמכות לחוקק חוקים הפוגעים בעקרונות יסוד המכוננים את הקיום החברתי-אזרחי. פגיעה בהם, הופכת את הגוף המדיני השליט ללא לגיטימי. הסמכות שהוקנתה למדינה לשלוט מבוסס על ערכי יסוד אלה: ערך חיי האדם, חירות, שוויון וכבוד האדם. ככל שפגיעת המדינה בערכים אלה גדולה, אובדן הלגיטימיות גדול יותר.

יש שני סוגי מנגנוני אזהרה כנגד הפגיעה בערכי היסוד של החוזה החברתי. האחד, אזהרה חוקית, כגון: ביקורת ציבורית, שביתה לגיטימית ובחירות . השני, אי-ציות אזרחי, החיוני במצבים שבהם הפגיעה בערכי היסוד חמורה במיוחד, וקולה של המחאה הציבורית והשביתה אינם מועילים. לעיתים, השלטון לא רק אוטם אוזניו משמוע; המוחים נתפסים כאויבי העם. מצבים קיצוניים אלה מעוררים את הדרישה לאי-ציות אזרחי.

אי-ציות אזרחי היא פעולת מחאה פומבית שתכליתה לחולל שינוי בחוק ובמדיניות. הוא מתבצע במישור הציבורי-פוליטי, שכן זה הוא המרחב שבו נקבעות הנורמות והמדיניות. אי-ציות אזרחי אינה פעולה של פורעי חוק, שעניינם פירוק השלטון. הם אינם אנרכיסטים, בוגדים או פושעים. הם אינם אויבי העם, אלא אם המונח 'אויב עם' מציין את מי שהמדינה סימנה אותו כאויב, משום שהוא אינו נענה לכוח המופעל עליו, ומתייצב לימין הטוב והראוי. הנריק איבסן במחזה 'אויב העם' מציין כי אי-ציות אזרחי פותח בהכרעה אישית, המציבה כנגד השלטון את החירות: "עליך להיות אינדיווידואליסט כדי שתהיה ליברלי בהשקפותיך". שיאו של המהלך בהתייצבות פומבית, ציבורית אי ציות אזרחי הוא סירוב לאישור הרוע; הוא אינו ביקורות סטנדרטית. הוא הפעולה האחרונה בביקורת הסמכות הפוליטית. רק כאשר הניסיונות לשינוי באמצעות פעולה פוליטית לא צלחו, כשכלו כל הקיצין והמערכת המדינית לא נענית לקול הציבורי התובע שינוי, מקבל אי-ציות אזרחי את תוקפו כפעולה אזרחית לגיטימית. אי-ציות הוא אקט המבטא מחויבות אזרחית דמוקרטית לכן הוא אינו אלים. אי-ציות אזרחי החוצה את גבול אי-האלימות, פוסק מלהיות מחויבות אזרחית.

משטר דמוקרטי אמור להכיל אי-ציות אזרח. נורברטו בוביו כתב: "במשטר המבוסס על קונצנזוס לא כפוי מלמעלה, מידת מה של סרבנות היא בלתי נמנעת, […] משמקבלים את ההנחה שדמוקרטיה משמעה קונצנזוס ולא דמוני, האפשרות היחידה היא לקבל את ניגודו". משטר שהלגיטימיות שלו מעורערת עלול להפעיל כוח מילולי ופיזי כנגד מבצעי אי-ציות אזרחי. ככל שהמשטר יסרב לשיח על אודות הלגיטימיות שלו ויסתלק ממחויבותו כלפי האזרחים, אי-הלגיטימיות שלו תחריף. גם במצב זה אלימות אסורה. במסגרת דמוקרטית, הדחת שלטון חייבת להיעשות ללא שפיכות דמים. אי-ציות אזרחי פעיל אינו רק הפרת חוק. הוא גם הזמנה לשיחה, לחשיבה מחודשת ולאחריות. מבצעי אי-ציות אזרחי פונים למצפונם של היושבים בשלטון לגלות מחויבות דומה. לפיכך בצד הפעילויות הממשיות רועם קולם של מבצעי אי-ציות האזרחי. הם קוראים בקול גדול לשלטון לחדול מפגיעה בדמוקרטיה וערכיה.

אי-ציות אזרחי עלול לעיתים לפגוע בזולת. פגיעה זו אמורה להיות מוגבלת, אבל לעיתים היא נדרשת. איני מקבל את העמדה שלפיה אי-ציות אזרחי אינו לגיטימי מבחינה אזרחית אם הוא פוגע בזכויות אחרות, כגון: חופש התנועה. חופש התנועה היא זכות דמוקרטית, אבל פחותה בחשיבותה ממחויבות ליסודות הדמוקרטיה ולערכיה. בכל מצב של הפרת חוק שיש בו משום פגיעה, יש לשקול במאזניים את הפגיעה המוגבלת באזרחים מול הפגיעה ביסודות הדמוקרטיה.

בסופו של דבר אי-ציות אזרחי הוא בתחום אחריותו של היחיד, עליו להכריע אם בשלה העת לממש אי-ציות אזרחי, ועליו להכריע באלו פעולות הוא נוטל חלק. מי שמבצע אי-ציות אזרחית אמור להיות מודע לכך כי מחיר אי-ציות עלול להיות הכנסתו לכלא, פגיעה בו, ואפילו הכרזתו כאיוב העם. כל זאת לא אמור להרתיע אותו. הנרי דויד ת'ורו שביצע אי-ציות אזרחי וסירב לשלם מיסים בגין העבדות והמלחמה כנגד מקסיקו, כתב: "כשהממשלה כולאת אנשים שלא בצדק, גם מקומו האמיתי של איש צדיק הוא בכלא". בהתייחסות למאבקו כנגד השלטונות הוא ממשיך ואומר: "המקום היחיד שסיפקה מסצ'וסטס [=המדינה שכנגדה פעל] לבעלי הרוח החופשית יותר והמדוכאת פחות, הוא בבתי הכלא שלה, כדי להרחיקם ולהוציאם על פי חוקיה, כפי שכבר הוציאו את עצמם על פי עקרונותיהם". מדינת ישראל מתקרבת לרגעים אלה, ולעיתים חוצה את הגבול.

אי-ציות אזרחי נועד להגן על ההסכמה החברתית, העומדת בבסיס המשטר הדמוקרטי. מההנחה ששלטון מאבד לגיטימיות לא נובעת המסקנה שאין לכבד חוקים. אנרכיה אינה מסקנה הנובעת מאי-ציות אזרחי. שלטון עלול לאבד לגיטימיות, מכך לא נובע ביטולה של האמנה החברתית המבססת את הקיום המדיני. ההתאגדות הפוליטית של בני-אדם משקפת רצון משותף של חברי הקהילה להשיג תכליות ראויות. במצב עניינים סטנדרטי, השלטון מופקד על החוק המסדיר את החיים. כשהשלטון מאבד לגיטימיות יש לכבד את החוקים ככל שהם עומדים בהתאמה ליסודות האמנה החברתית, שאינה מותנית מעשה חקיקה. לפיכך אי-ציות לחוק חייב להיעשות בזהירות ובשיקול דעת כדי לעמוד בהנחות היסוד התשתיתיות של הדמוקרטיה וערכיה. לניתוח זה השלכות על שאלת החובה האזרחית להגן על אזרחי המדינה. חובה זו לא פגה גם אם השלטון מאבד לגיטימיות. במקרים אלה עקרון ההגנה העצמית, המצדיק הפעלת כוח, יחול על האזרחים. הם חייבים לפעול כדי להגן על קיומם ועל האפשרות לכונן שלטון לגיטימי. במסגרת אי הציות פגיעה בעיקרון ההגנה העצמית הוא בלתי סביר.

בעת הזאת אנו עדים לפגיעה בעקרונות היסוד המכוננים את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, אצביע על שלוש פגיעות מתמשכות ומחמירות.

הפגיעה הראשונה

פגיעה מתמשכת ביסודות הדמוקרטיה, על ידי פגיעה במערכת המשפט, שהיא מבצרם של האזרחים, ונועדה לרסן את המרחב הפוליטי ולהגביל את כוחו. השלטון בישראל מבצע פגיעה מתמשכת במערכת המשפט באמצעות שני מהלכים: הראשון שינויים חקיקתיים, שתכליתם העצמת הכוח הפוליטי על חשבון האזרחים ומערכת המשפט. בישראל בית המחוקקים נשלט על-ידי השלטון ובאמצעותו השלטון ממיר את העם הריאלי בעצמו – השלטון הוא העם. ההיסטוריה של הדיקטטורה בזמננו מלמדת שחקיקה היא כלי נשקו של הדיקטטור. בשלב הראשון הוא אינו מפעיל כוח אלים. הוא מבטא את כוחו בשינויי חקיקה. המהלך השני – חגיגת המינויים הפוליטיים והסרת הבקרה המשפטית במקום שהיא נחוצה. למהלך זה מתלווה רמיסת המוסדות האמורים להגן על האזרח.

הפגיעה השנייה

פגיעה מתמשכת בעיקרון השוויון המובילה לפגיעה בערך חיי האדם. פגיעה זו התחוללה בעבר על ידי מה שמכונה "חוק טל" שהעניק פטור גורף לחרדים משירות צבאי. בג"ץ אמר דבר – החוק הזה הוא בלתי חוקתי. יתר על כן, חוק זה מנוגד כליל לנורמות ההלכתיות. המונח התלמודי "תורתו אמנותו", מתייחס רק ליחידי סגולה (שבת יא, א). הוא אינו עוסק בפטור משירות צבאי אלא מפטור בעניינים דתיים של יחידים. גם אם הזהות החרדית מכוננת על יסודות אלה, היא אינה לגיטימית בהיותה פוגעת בערך השוויון. משיקולים פוליטיים מדינת ישראל ממשיכה להפלות בין חרדים לשאר האזרחים. הפגיעה בשוויון בעת הזאת דרמטית: דמם של חרדים יקר יותר מדם שאר האזרחים. בממשלה זאת מכהנים חרדים הפוגעים בערך שוויון הערך של חיי אדם ועם זאת שותפים לניהול מערכה הגובה חיים מאזרחים אחרים.

הפגיעה השלישית

הפגיעה בחטופים. תכליתה הבלעדית של מלחמה צודקת היא הגנה על חיי בני-אדם. עקרון זה חל על כל אזרחי מדינת ישראל כולל החטופים. לעיתים נאלצה המדינה להכריע הכרעה טראגית זמנית בין ההגנה על מדינת ישראל ואזרחיה לבין ההגנה על החטופים. דילמה זו לא קיימת עוד. הסיכון האפשרי העתידי בעסקה לא יכול להצדיק את הסתלקותה של מדינת ישראל מחובתה לחלץ את החטופים. מדינת ישראל מעדיפה את מיתוס הניצחון המוחלט פני חיי החטופים; חיי החטופים נעשו למרמס.

שלוש פגיעות אלה מחייבות אי-ציות אזרחי. מצוות עשה דמוקרטית עתה היא אי ציות אזרחי עד שתוחלף ממשלה רעה זו, המערערת את יסודות קיומנו בידי שלטון המכיר בכפיפותו לערכי היסוד הדמוקרטיים ובחובתו כלפי האזרחים

• המאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ 17.9