לפני כמאתיים שנה החליטה הקהילה היהודית ברומא להתקין שעון בחצר בית הכנסת, שיצלצל כל שעה עגולה ויסייע לבאי בית הכנסת להגיע בזמן לתפילות. לכאורה יוזמה חיובית ואף מתבקשת, במיוחד באותם ימים שבהם שעונים אישיים לא היו מנת חלקם של מרבית הציבור. ואולם, בני הקהילה חששו שמא בהתקנת השעון יעברו על איסור "לא תלכו בחוקות הגויים", האוסר לנהוג במנהגי גויים מחשש שיובילו לעבודה זרה, שהרי שעונים כאלו משמשים את הנוצרים בכנסיותיהם. הם פנו לרבי ישראל משה חזן (1862-1808) שהיה אז רבה של קהילת יהדות רומא וביקשו את עצתו.
בפסיקה הלכתית מהפכנית שחיבר הרב חזן במענה לשאלת הקהילה, הוא חושף תפיסת עולם ליברלית המעמידה במרכז את אחדות הטבע האנושי המשותף לכלל בני האדם, ומחיל אותה על עיצוב הנורמות הנהוגות בחברה היהודית. פסיקתו, שנסובה על שאלה טכנית לכאורה, חושפת תפיסה רעיונית סדורה בסוגיית היחס הראוי בין ישראל לעמים.
בתשובה מרתקת ורצופת תקדימים הלכתיים נועזים, מבקש הרב חזן להוכיח שלא רק שהתקנת השעון המצלצל מותרת, היא מתבקשת ואף יש בה משום מצווה – סיוע למתפללים להגיע לתפילה בזמן. ביסוד פסיקתו ניצבת פרשנות מצמצמת של איסור "לא תלכו בחוקות הגויים". חזן מחיל את האיסור רק על מנהגי גויים שאין טעם והגיון מובן בעשייתם, או על מנהגים שיש בהם משום "פריצת גדר הצניעות והענווה" ואין בהם תועלת כשלעצמם. מנהגי גויים אחרים, שלא נופלים תחת אחת משתי הקטגוריות הללו, מותרים לדידו לחיקוי משום שיש בהם טעם פנימי, והם "דבר השווה לכל נפש אדם ונצרך… לכל בריות מעשה בראשית ונכללים בהם ישראל ואומות העולם".
התפיסה כי יש להתיר מנהג בעל טעם, שמהותו מובנת, קשורה להנחת יסוד חשובה בתפיסתו של חזן. הוא סבור שהאל הוא מקורם של ההכרה הרציונלית ושל הטבע, ועל כן כחלק מקיום התורה יש להשתמש בשכל ולהתבונן במציאות האנושית הטבעית.[1]
הרב חזן מציין שורת תקדימים הלכתיים המחזקים את פרשנותו המצמצת לאיסור "לא תלכו בחוקות הגויים" ואף מוסיפים חיוב לאמץ נורמות של הגויים בנסיבות מסוימות. אחת מסוגיות אלו נוגעת לשאלה האם ניתן להשתמש בבית הכנסת במנגינות המשמשות בכנסיות הנוצרים. הרב חזן חולק בזהירות אך בנועזות על פסיקתו המקובלת של הב"ח (רבי יואל סירקיש), לפיה אין לאמץ בבתי הכנסת ניגונים המשמשים בכנסיות הנוצרים. זאת בעזרת טעם ייחודי ועמוק: לדידו, למוסיקה יש טעם עצמי, גם כשמטרתה היא לשמש לעבודה זרה של הגויים: כיוון לב האדם לעבודת האל. ואם כך, הרי שלא יתכן לאסור את השימוש בה:
בנדון המוסיקה, שהוא גוף העבודה… והוא התפילה בהכנעה ובקול נעים גילה ורעדה… הקול הזה אשר מנגנים בבית תפלתם של אומות העולם הוא קול ההכנעה, הנכנס ללב לפי משקל המוסיקא ולפי שהורגלו בו – הא לאו הכי [הרי אם לא כך] לא יכון לבב השומעים ולא יתישב דעתם בתפלתם! היאומן כי יסופר כי בשביל שוטים שקלקלו וקבעום בבית תפלתם נאסר אנחנו בדבר שטבענו מחייב, כי הוא חד מחמישה חושים שהגוף נהנה מהם?!
הרב חזן לא מסתפק בכך שאין לאסור על מנהג שיש בו טעם עצמי כיוון שהוא טבעי ומשותף לכלל בני האדם, אלא צועד צעד נוסף: אם מושגי הכבוד וה'טעם העצמי' הינם אוניברסאליים, אזי לא רק שמותר לנהוג במנהגי הגויים הללו, אלא אף קיימת מצווה לאמצם לתוך המסורת היהודית! עמדתו זו מגיעה לשיאה בתיאור מנהג נועז של גדולי החזנים היהודים שביקשו ללמוד כיצד לעורר התרגשות והתעלות נפש בתפילות הימים הנוראים, ופנו לשם כך לכנסייה:
ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים… ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים שהיו משוררים גדולים על משקל המוסיקא… ולמשקל המוסיקא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה, נקראת אצלם חיזון, היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא!
אין ספק כי נסיבות חייו של חזן השפיעו במידה רבה על תפיסותיו. כמי שנולד באיזמיר (תורכיה), עלה לארץ ישראל, נדד לרומא ולאחר מכן לקורפו (יוון), הכיר חזן תרבויות רבות מקרוב. הוא חי במרחבים מעורבים של יהודים ונוכרים, ופיתח קשרים טובים למדי עם סביבתו הלא יהודית. תקופת כהונתו כרב ראשי ברומא מתוארת כהצלחה אדירה ובה הנהיג באופן יוצא דופן את הקהילה היהודית, כשהוא משפיע עמוקות גם על הקהלים הלא יהודים בעיר: "שמעו הגיע עד האפיפיור וצורתו החיצונית הנאה ונימוסיו המזרחיים גרמו שכל תושבי העיר, ללא הבדל דת, ייתחסו אליו ברוב כבוד".[2]
קשריו ההדוקים של הרב חזן עם סביבתו הלא יהודית חלחלו לכתיבתו ההלכתית ובאו לידי ביטוי גם ביחסו הרשמי למנהיגי הקהילה הנוצרית. כך למשל, בין ההסכמות של חכמי ישראל על ספרו 'נחלה לישראל', מופיעה גם חתימה של כהן דת נוצרי, ואת המבוא הוא פותח בפנייה ל"דייני ושופטי מדינתנו האפיפריות ירום הודה"! נסיבות אלו עשויות להסביר את תפיסתו הליברלית של חזן; סביר להניח כי קרבתו לאפיפיור והכרת מנהגי הנוצרים מקרוב הם שאפשרו לו להכיר בערכם ולהחזיק בעמדות אלו.
תפיסותיו של הרב חזן מובילות אותו לשורת קביעות מרחיקות לכת, שבאמצעותן הוא מבקש לעצב את הנורמות ההלכתיות לאור מושגי ה"כבוד" וה"ביזיון" המשותפים לחברת כלל בני האדם. כך למשל הוא קובע בתשובתו, בהסתמך על תשובת הרשב"ש, כי בארצות שבהן נורמות הכבוד הרווחת הינה לחלוץ מנעלים בכניסה לבית, הרי שיש לאמץ נורמה זו גם בבית הכנסת ולהתפלל יחפים, "ואין הדבר תלוי במה שעושה האדם בביתו, אלא במה שמקפידים בני האדם. שאם הוא מזוהם בביתו ונכנס בסנדלין, אין ראוי לזהם בית אלהינו".
תפיסה זו מובילה אותו גם לפרש באופן מצמצם את איסור הרמב"ם "שלא לבנות מקומות כבניין היכלות של עכו"ם" (משנה תורה, הלכות ע"ז, יא א). בעקבות הראב"ד, מסביר חזן שאין להניח כי הרמב"ם התכוון לאסור על בניית בית כנסת הדומה לצורת בניית ההיכל של הגויים, שהרי "גם אנו בני אדם ורצוננו לעבוד את יוצרנו ולפאר ולרומם כנסיותינו בכל מין בנין מפואר בעולם ולא משנאינן [=משנה לנו] אם בנוי כמוהו בית לע"ז או לא".
לאור זאת חזן סבור שיש להבין את איסור הרמב"ם כנוגע לפעילות אסורה הנעשית באותם בניינים, ולא על אופן בנייתם. כמו שראינו במקרים הקודמים, גם כאן הדבר מוביל אותו למהלך דרמטי נוסף: לא רק שאין איסור לבנות היכלות כבניין הגויים, אלא שקיימת חובה להידמות אליהם באופן הבנייה ולחקות מוטיבים המסייעים לפאר ולרומם את שם ה' בבניית ההיכל. לדבריו, מי שלא ינהג כך עוונו גדול, שכן הוא גורם ל"חרפת האומה"!
עמדתו של חזן מבקשת לפרוץ את חסמי הפרטיקולריזם המצויים במסורת היהודית ולהדגיש דווקא את המשותף לכלל בני האדם. מתוך כך הוא קורא לעצב חלק מן הנורמות ההלכתיות בהתאם לנורמות חברתיות ומוסריות של האחר הלא-יהודי, במקרים שבהם הן מובילות לעבודת ה' ראויה יותר. נימוקיו של חזן שונים מהטיעונים הרווחים בשיח ההלכתי כטעמים לשינוי ההלכה: "מפני דרכי שלום" ו"משום איבה", כלומר כדי למנוע שנאה בין יהודים לגויים. בעוד אלו מבטאים נקודת מוצא אגוצנטרית לשינוי ההלכתי, הרי שהשימוש במושגי ה"כבוד", "חרפת האומה" ו"חילול ה'" המופיעים בפסיקת חזן, מבטאים דרישה להביט אל האחר, המביט בנו, ולהקשיב לקולו מתוך הכרה בערכו וחשיבותו.
לתפיסתו של חזן השלכות נורמטיביות מרחיקות לכת על עיצוב ההלכה. אם התבוננות במבטו של האחר מובילה לעיצוב מחודש של ההלכה ומונעת חילול השם, הרי שאפשרות זו מחייבת את היהודי לתור אחר מבטו של האחר באופן מתמיד. דומה כי תפיסות שכאלו נחוצות לנו כיום, שכן בכוחן לנפץ את החסמים הפרטיקולריים של השיח ההלכתי ולהדגיש את היסודות המשותפים לחברת האדם. תורתו של הרב חזן עשוייה לשמש לנו השראה להסרת הדיכוטומיה בין הפרטיקולריזם היהודי לנורמות ולמוסר האוניברסאליים באמצעות ראיית האחר והקשבה לקולו.
—
[1] לניתוח תפיסתו של חזן בהקשר זה ראו בהרחבה אצל אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 334-317.
[2] האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, תל אביב 1947-1971, בערך 'הרב ישראל משה חזן', עמ' 3840-1839.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
