מרטין גילברט תיאר בספרו "יהודי התקווה" את ביקוריו בלנינגרד בקיץ שנת 1981 ובחורף שנת 1982, שם נפגש עם מסורבי עלייה ושמע את סיפוריהם.[1] בין היהודים המתוארים בספר נמצא גם אבי, צבי (גרישה) וסרמן, שלימד עברית ויהדות בדירתנו הקטנה (מאוד) בפאתי לנינגרד והקליד חומרי סאמיזדט[2] על מכונת כתיבה בכל רגע פנוי. גם פעילותם של אמי ובן-זוגה, מריה וליאוניד קלברט, שארגנו הצגות תיאטרון ופורים-שפיל וכן סוגים שונים של פעילות תרבותית בדירתנו הקומונלית,[3] ונפגשו תדיר עם אנשי קשר שהגיעו מהמערב, מתוארת בספר. פעילות זו הייתה הפסקול של ילדותי, וכל זכרונות ילדותי קשורים לאירועים אלה ולאנשים שסביבם, במישרין או בעקיפין.
כמו כל בני דורי למדתי בבית-הספר הציבורי הסובייטי, שם ענדתי על התלבושת האחידה סיכה עם כוכב אדום מחומש, ומאוחר יותר קשרתי עניבה אדומה בקשר מוקפד. בחזרתי מבית-הספר הייתי רגילה לשים לב האם שוטר או סוכן קג"ב בבגדים אזרחיים מוצב מחוץ לבניין שבו גרנו ועוקב אחרי הנכנסים והיוצאים, ולעדכן את מי שנמצא בבית. ידעתי שאין לספר בבית-הספר על הפעילות המתרחשת בביתם של הורי – לא על קבלות שבת רבות המשתתפים, לא על שיעורי התורה והעברית, וכמובן לא על הביקורים בהצגת פורים שפיל או על השיעורים בבית-ספר של יום ראשון בבית משפחת קוגן, וכן על ביקורי קיץ בבתי משפחות יהודיות "כמונו" בערים אחרות, אליהן נסענו עם אבא כדי לפגוש פעילים אחרים.
היו בעצם שני עולמות מקבילים בחיי: העולם היהודי, שבו כל יום ייחלנו לקבל ויזה ולעלות ארצה, והעולם בחוץ, בו היה צריך ללמוד ולהצטיין כפי שציווה "סבא לנין" לכל הילדים. בגיל מאוד צעיר למדתי שהודאה ביהדות שלי היא מעשה מכשיל הכרוך בסיכון. עם זאת, קיבלתי את המצב כנתון ושנים רבות לא שאלתי את הוריי או את חבריהם מה היו המניעים שלהם ליצירת עולם כפול זה, או אילו לבטים וחששות היו להם כשגידלו את ילדיהם ב"סירוב". לימים, כאשר בגרתי הפכתי בעצמי לאמא ולמחנכת, לא יכולתי שלא לתהות על הפער העצום שבתוכו גדלנו אני וילדי הסירובניקים האחרים, בין מערכת החינוך הפורמלית הסובייטית לבין הפעילות היהודית המחתרתית, ועל תמונת המציאות המורכבת שיצרו עבורנו ההורים שלנו, שהיו בעצמם צעירים מאוד וחיפשו לעצב את זהותם במקביל לזהותנו שלנו. לכן בתזה שכתבתי על חינוך לילדי המסורבים בעיר הולדתי (לנינגרד, כיום סנט פטרבורג)[4], לצד עיון במחקרים וחומרים ארכיוניים על הפעילות המחתרתית פניתי לראיין את הוריי וחבריהם שהיו הורים צעירים בשנות ה-80 והשקיעו מחשבה ומאמץ בעיצוב חיים יהודיים לילדיהם בהכנה לעלייה ארצה, במה שהתברר בדיעבד כשנים ארוכות של "סירוב".
המרואיינים שלי סיפרו שלרובם לא היה חינוך יהודי מבית, מכיוון שכבר הדור של הוריהם – דור הסבים והסבתות שלנו – גדל בעידן של "גן העדן הסובייטי", והתחנך על ברכי התרבות הרוסית והאידיאולוגיה הקומוניסטית. המשפחות של מסורבי העלייה באו מרקעים שונים מאוד: היו ביניהן משפחות של סוחרים הגיעו לעיר הבירה באישור מיוחד של המשטר הצארי, היו משפחות של חיילים קנטוניסטים מזה ושל רבנים ומלמדים מזה, לחלק היו הורים חברי מפלגה קומוניסטים גאים ולחלק הורים ששימרו באדיקות את תרבות היידיש ואת השנאה כלפי המשטר.[5]
לכולם כאמור היה מכנה משותף של שפה ותרבות רוסית ושל חינוך סובייטי, אך מראיונות שערכתי עולה שהיה שוני במידת העברת המטען התרבותי היהודי לדור הבא. כך, אבי מספר שהוריו לא ידעו לספר לו דבר על יהדות או מדינת ישראל, ולעומתו אילנה רומנובסקי מספרת על ספרים שקיבלה מסבא שלה ועל סיפורי תנ"ך, סיפורי עם והיסטוריה יהודית שהכירה מילדותה. כפי שהיא מעידה על עצמה, היא ידעה על יהדות "קצת יותר מיהודי רוסי ממוצע אחר".[6] מידת הקשר עם הסבים והסבתות בילדותם ובנעוריהם, ומידת החשיפה לתכנים יהודיים, השפיעה עמוקות גם על אופי החינוך היהודי והמסורות שהורינו שאפו להכיר ולהעביר לילדיהם. אבל כפי שמעידים כל מי ששוחחתי עמם, הם בעיקר אלתרו והמציאו יש מאין כדי ליצור עבורנו חיים יהודיים מלאי תוכן ופולקלור אמיתי. בכך הם בעצם מרדו גם בהוריהם, כי לא ראו את המסורות שלהם כרלוונטיות להווה הציוני שלהם ולעתים זלזלו בחששות שלהם. באופן פרדוקסלי, המרד הזה קירב אותם לשורשים, להם התכחשו הוריהם, שזכרו את נוראות השואה והרדיפות הסטליניסטיות.
הפעילות הציונית והיהודית עמדה בסתירה מוחלטת לכל מה שספגו כבר שני דורות של יהודי ברית-המועצות ובני זמנם במערכת החינוך הסובייטית. זו התאפיינה באחידות וחתרה לגדל אדם סובייטי שמציית לסמכות וחותר למצויינות אידאולוגית.[7] המורים היו סוכני החִברות, וגם חברת השווים של התלמיד, בני גילו, פעלה כקבוצה לאינדוקטרינציה מפלגתית והפעילה פיקוח הדדי, על-ידי היררכיה מובנית בתוך הכיתה שנוצרה ממינוי "ראשי טורים" וחונכים. החינוך של הילד הסובייטי המשיך גם אחרי בית-הספר במסגרות החינוכיות המשלימות. תנועת הנוער ("אוקטייבריטה" לגיל היסודי הצעיר, "פיונרי" מכיתות היסודי ועד לסוף תיכון, ולאחר מכן במסגרת ולונטרית, "הקומסומול"), והחוגים אחרי הצהריים ב"בית הפיונרים" הובילו אותו קו חינוכי, ומההורים היה מצופה לתמוך בו ולא לגלות יוזמה אישית או מעורבות (ובוודאי שלא התערבות) בתוך מה שנעשה בבית-הספר.[8] בהחלטתם לקיים מסגרת חיים אלטרנטיבית להם ולילדיהם, בחרו הורים שהיו מסורבי עליה "לצאת מהמשחק" של החינוך הסובייטי, ולשדר לילדיהם מסר של דואליות ודיכוטומיה בין הבית לבית-הספר – כל משפחה בסגנונה הייחודי.
בעוד שחיי הילד הסובייטי נותבו על-ידי מערכת החינוך של המדינה לאורך כל היום – בחוגים, חגיגות נוביי גוד עם תחפושות, מצעדי הראשון למאי ואימונים מטעם קבוצת הנוער הרשמית[9] – בחרו הורינו להוציא את ילדיהם מן הכלל ולהקנות להם ערכים שונים ואף אסורים על-ידי המשטר. דבר זה יצר חיץ חד וברור בין ילדי המסורבים לבין ילדים בכיתתם, וגם אם נשמרו חברויות, לצד הפן הילדותי והתמים היה בהם גם פן של הסתרת זהות, שבוודאי השפיע עלינו לטווח ארוך. [10]מרואיינים רבים ששוחחתי איתם מספרים שילדיהם אמנם הזמינו לעתים חברים הביתה והלכו לשחק בחוץ ובבתים אחרים, אך ידעו היטב על מה אפשר לדבר ועל ברור שאסור (לפחות הגדולים שביניהם. עם הקטנים היו הרבה תקריות מביכות שלא פעם גרמו להורים לחץ וחרדה). במבט לאחור, ניכר למרות שרבים זוכרים את האירועים מילדותנו כהרפתקה, אוירת הפחד חלחלה לילדים והשפיעה עליהם לטווח ארוך: בין אם הפכה אותם למופנמים יותר, גרמה להם לשכוח כל זכרון מתקופה זו או דווקא הפכה אותם לפעילים פוליטית ולעומתיים.[11]
באופן מעניין מאוד, כבר בגיל צעיר למדנו להכיר בקיום הפערים והסתירות שהיו נוכחים בחיינו. אחד מזיכרונות הילדות שלי קשור לביקור בביתה של חברתי מכיתה ב', ולאמירה הכה טבעית מבחינתה, שעקב חינוכי המחתרתי כבר אז נראתה לי הזויה לחלוטין. כאשר הגענו לביתה אחרי הלימודים, הוריה לא היו עדיין בבית אבל חיכה לה על השולחן אוכל חם ובו בין השאר קציצות שהיה ברור לי לחלוטין שהיו עשויות מבשר חזיר. כשחברתי הציעה שנאכל יחד ארוחת צהריים, אמרתי לה שאינני אוכלת קציצות, מכיוון שבביתנו לא אכלו בשר חזיר. ידעתי שאסור לי לתת את הסיבה האמיתית. החברה הסתכלה עלי במבט נדהם ואמרה: "אבא סבא לנין, כשהיה קטן, תמיד אכל קציצות!". השיחה הקטנה והטריוויאלית הזאת טומנת בחובה את התהום שהייתה פעורה ביננו כבר בגיל 7, והדגישה לי ביתר שאת את חיי בין שני עולמות נפרדים וסותרים לחלוטין.
במחקרי ניסיתי לעמוד על הדואליות הזאת, על המסגרות המחתרתיות שנועדו לאפשר ולו במעט את החינוך הציוני והיהודי לדור שגדל בסירוב, ועל מניעיהם של ההורים – אלו האידיאולוגיים ואלו הפרגמטיים. בלנינגרד התפתח הווי מיוחד של פעילים, שהיה תוסס ושוקק יותר מבערים אחרות, אך חופשי הרבה פחות מאשר בעיר הבירה מוסקבה, שכן שלא הייתה בה נוכחות של עיתונאים ודיפלומטים זרים.[12] לפי הקודקס הפלילי הסובייטי, הוראת תכנים דתיים ולאומיים למי שטרם מלאו לו 16 שנים הייתה עבירה חמורה בהרבה מפעילות דומה בקרב מבוגרים, ולכן הסיכון היה גדול יותר.[13] האפשרות היחידה לפעילות של ילדי בית-הספר הייתה בימי ראשון (היום היחיד שבו בתי-הספר הממשלתיים לא פעלו),[14] וגם אליה היה לא תמיד פשוט להגיע בשל התנכלות השלטונות לילדים והוריהם, ולכן הורים רבים חששו לשלוח את ילדיהם למפגשים אלה.[15] מאידך, להליכה לפעילויות השונות הייתה אווירה של הרפתקה, ומשפחות שכבר ממילא "סומנו" על-ידי השלטונות המשיכו להגיע למפגשים השונים.
שיאה של הפעילות היה בחגי ישראל, במיוחד בחנוכה ופורים שהיו החגים בעלי המטען הלאומי שאומצו על-ידי הפעילים (ולצדם לעתים גם שבועות, ט"ו בשבט ול"ג בעומר). חגי תשרי ופסח נחגגו בחיק המשפחה, אם נחגגו בכלל, ובשמחת תורה התכנסו היהודים מחוץ לבתי-הכנסת המרכזי, שרו, רקדו ודיברו בגלוי זה עם זה – פעם אחת ויחידה בשנה.[16] בפורים וחנוכה התכנסו חבורות בדירות של פעילים לחגיגה שכללה הצגה וגם משחקים, כיבוד והסבר על החג. בלנינגרד של שנות ה-80 היו כמה מוקדי פעילות של הצגות לילדים: אצל משפחת קוגן נאספו בעיקר בעלי תשובה שנקשרו לחב"ד, אך לא רק הם; שרה פרדקין הקרינה תמונות מספר "תנ"ך בתמונות" במצגת שקפים ליום העצמאות וגם יצרה את הפורים-שפיל הראשון לילדים בלנינגרד, בו שיחקו מבוגרים עם מסכות ענק;[17] אביטל ומיכאל עזר כתבו הצגות לילדים, ויחד עם דינה אלמן ואילנה רומנובסקי הרחיבו את פעילות התיאטרון לילדים לחגים נוספים. בן-זוגה של אמי, ליאוניד קלברט, העלה הצגות למבוגרים ולצידם גם הצגות פורים-שפיל לילדים, וגם אבי – שלרוב מוזכר כמורה ליהדות למבוגרים – נתפס בעדשת המצלמה כששיחק בפורים בתיאטרון בובות לילדים.
מיכאל עזר סיפר לי שזקנים חסידים התרגשו מאוד כאשר מחזה חנוכה-שפיל הועלה בדירת משפחת כוגן ב-1982, שכן לדבריהם זו הייתה חגיגת חנוכה מסורתית ראשונה מזה כמה עשורים בזמן הסובייטי. ניכר היה שהחגיגה הייתה משמעותית למבוגרים ולילדים כאחד, ברבדים שונים.[18]
לדברי אילנה רומנובסקי הרעיון להשתמש דווקא בתיאטרון בובות הלם גם את האופי המחתרתי של הפעילות, מכיוון שהיה נוח לנייד את הבובות ממקום למקום בתיק ולסוג כזה של הצגה נדרשו רק מעט שחקנים והיה קל יותר להסתיר את קיומה.[19] בהצגות שלה חיפשה אילנה לשלב תכנים ומסרים יהודיים עם תכנים מעולם תרבות רוסית ומעולם הילדים, כגון שיריו של פושקין, סיפורי עם או מעשיות על חיות ששולבו בסיפור מגילת אסתר, יחד עם רמיזות לסיפור חייהם של יהודים מסורבי עליה בברית-המועצות, ברובד קומי ופוליטי נוסף שכנראה היה מובן יותר להורי הצופים הצעירים מאשר להם עצמם (כמקובל ברבים מסרטי דיסני בימינו). גם הצגותיה של דינה אלמן היו בעלות אופי חינוכי -דידקטי, והתבססו הן על סיפור מגילת אסתר והן על שיריו של אלכסנדר פושקין.[20] במיוחד זכורים לילדים ההצגות הצבעוניות על נושאים "משלנו", החידונים ומשחקים בתחנות, הקשורים למוטיבים של החג,[21] אך גם הדוחק והצפיפות והשוטרים שחיכו לנו בחוץ כדי לפזר את ההתכנסות, אם כי לעתים הצלחנו לחמוק מהם. אחד הסיפורים המסופר שוב ושוב במשפחתי קשור למסיבת פורים שכולנו, כולל אמי שהייתה בחודש תשיעי, נכנסנו אליה דרך החלון של המטבח האחורי בקומת הקרקע, ובכך הערמנו על אנשי הקג"ב.
לצד הרצון להנחיל ערכים וליצור זהות תרבותית, מניע נוסף להתארגנויות הללו היה יצירת מעגל חברתי חלופי – הן לילדים והן להוריהם, ובהחלט ניתן לומר ש"מפגשי רעים" אלה לא היו רק האמצעי אלא גם מטרה בפני עצמם.[22] בהקשר זה יש לזכור כי מדובר במצב שנוצר בדיעבד ולא לכתחילה: ההורים שלנו לא תכננו לבלות שנים "בסירוב", ומצאו את עצמם במצב חברתי ייחודי, שהיה מנת חלקם של מעטים יחסית. בעצם לא ניתן לראות בהם כמייצגים של יתר יהודי ברית-המועצות (גם אם נתפסו לעתים כך בישראל ובמערב), שהיו ציבור מגוון מאוד מבחינת הקרבה לחיים יהודיים ומידת העניין בהם. יהודי ברית-המועצות נמצאו על מנעד רחב מאוד שבין שימור מסורת ותודעה אתנית יהודית מחד והתמזגות לתוך התרבות הרוסית מאידך.[23] רבים חיו וחינכו את ילדיהם "בין העולמות" וכך יצרו תמהיל ייחודי של "יהודיות סובייטית" ושימרו את התרבות, את שפת היידיש, ואת התחושה של הזדהות עם קבוצה לאומית בעלת עבר וגורל משותפים, גם אם הם לא ביטאו זאת כלפי חוץ אלא רק בין ארבעת קירות הבית.[24]
מכיוון שבמהלך שנות השלטון הסובייטי הפכו נישואי תערובת לנפוצים מאוד בקרב יהודי ברית-המועצות, נוצרו תמהילים שונים של השפעה הדדית בין בני הזוג ממוצא שונה ושל השפעת המוצא המעורב על הילדים המשותפים.[25] בתוך המורכבות הזאת, רוב המסורבים מעידים שברגע שביקשו ויזה חברים לשעבר התנתקו מהם וכך נוצרו מעגלים חברתיים חדשים, עם אנשים שהשתתפו – כמוהם – בחיים יהודיים פעילים. מובן אם כך מדוע רוב האנשים, במיוחד אם גידלו ילדים, חששו לקחת חלק בפעילות גלויה.[26] ללא ספק, לרקע המשפחתי היה תפקיד נכבד בעיצוב זהותם של הורינו ושל זהות ילדיהם (בני דורי), בין אם היה להם קשר רציף עם קרובים ששימרו מסורת לאומית אתנית ובין אם לאו; בין אם בחרו לחזור לשורשים ובין אם דווקא מרדו נגדם כי חשבו אותם ללא רלוונטיים. רבים בחרו לשלב את העבר של המשפחה אותו גילו מחדש יחד עם חשיבה על העתיד, ויצקו תוכן לתוך הרישום המחייב שלהם בסעיף הלאום[27] במקום לקבל באופן פסיבי את התיוג שלהם.[28] כך הם התחברו למורשת של יהודי רוסיה וגם לקהילה יהודית עולמית,[29] ומעניין לציין שלעתים קרובות הפעילים ביותר לא היו יהודים מבחינה הלכתית, ואף בני הזוג והסבים הלא-יהודיים נרתמו לא פעם להשתתפות בפעילות מחתרתית.
גם הפעילים שכבר סומנו על-ידי השלטונות העדיפו בדרך כלל לקיים את הפעילות רחוק יותר מעיניי הקג"ב, ולכן רבים מהמפגשים המחתרתיים (הסמינרים, שיעורי העברית, ערבי שירה, מפגשי ילדים, הצגות פורים שפיל וארוחות חג) התנהלו במטבחים ובדירות פרטיות, בדאצ'יות (בתי קיץ בפרברים או אף בכפרים מרוחקים) ובמרחבים רחוקים בטבע, המאפשרים מפגש בלתי מפוקח ואוויר לנשימה. במקומות אלו התכנסו משפחות רבות עם ילדים, שרו ולמדו עברית, דיברו ופשוט בילו יחד כיהודים, דבר שהעניק למשתתפים תחושה טבעית של קהילתיות וחיים משותפים.[30] במיוחד זכורים לי ולחברי הילדות שלי המסעות להרי קווקז שעשינו יחד עם קבוצה קטנה של חברים, שבמהלכם יכלו המבוגרים והילדים ללמוד תורה, לשוחח ולהנות יחד. לדברי ההורים, הנסיעות הללו אמנם אורגנו במיוחד כדי להתאים לילדים והתקיימו במהלך חופשת בית-הספר הארוכה בקיץ, אך המטרה הייתה ליצור פעילות שתיטיב עם הילדים והמבוגרים כאחד. אפשר לראות בה דוגמא לרצונם פשוט "לחיות כיהודים" בכל תחום בחייהם. החוויה היהודית של תפילת שחרית וברכת המזון בצוותא התמזגה עם היופי של הטיול הרגלי בהרים מושלגים או של קמפינג בקרחת יער, לכדי זכרון ילדות ייחודי ונדיר. בתוך בליל הזכרונות שלי יש גם מקום מיוחד לנסיעות לדאצ'ה באוקראינה, בה גרנו במהלך הקיץ עם עוד משפחות רבות של מסורבים שהפכו יותר ויותר דתיים, כמו גם הביקור אצל אידה נודל בעיר בנדרי, שם היא חיה לאחר מאסרה בסיביר. בזמן שאבי ישב עם אידה ומסר לה חדשות ועדכונים שהביא לה מלנינגרד, אני ישבתי מתחת לשולחן עם כלבת הקולי היפה שלה. לצערי זה הדבר העיקרי שאני זוכרת מהביקור אצל אסירת ציון הכי מפורסמת, ואולי ניתן לראות בכך הוכחה לכך שכילדים התמזגו אצלינו חוויות ילדות "הרגילות" עם הסיפור המחתרתי, ולא תמיד ידענו להבחין בין השניים. לעתים פחדנו, אך לרוב פשוט חיינו את חיינו, וראינו בעיסוקים המחתרתיים שלנו הרפתקה צבעונית ומעניינת. לא שיערנו שאנחנו עד כדי כך יוצאי דופן.
אכן, הורינו השתדלו שנחייה את החיים היהודיים באופן כמה שיותר טבעי. כפי שיודע כל הורה, ילדים לא מחכים למעשה החינוכי באופן סטטי. הם גדלים והולכים, והזמן היקר חולף מהר, ולכן הורה שרוצה להשפיע על עיצוב אישיותו וזהותו של ילדו, חייב "לתפוס את הרגע". חלק מן ההורים פנו לארגן פעילות מסודרת וקבוצתית לילדים, אבל הרוב פשוט ניסו לחיות חיים יהודיים כמשפחה ולמזג בין הווי של סירובניקים לבין חינוך הילדים. לכן, בין בקשת ויזה אחת לאחרת (כל חצי שנה), נאלצנו להמשיך ולחיות את חיי היומיום. הורינו התחילו לבנות את הרשתות החברתיות שלהם, נפרדות מהכלל, מכיוון שהם לא יכלו להשתייך למסגרות הרגילות וגם לא רצו לעשות זאת. את הרוב הם למדו יחד איתנו, ולפעמים יותר לאט מאיתנו. ז'ניה ומרדכי יודברובסקי מספרים שכל שבת למדו משהו חדש ושמרו עוד מנהג, וכך התקדמו, והילדים נכנסו לתהליך הזה יחד עם הוריהם, בהתלהבות ובתחושת שותפות.[31] הצורך להסביר לילדיהם את המציאות ולספר להם את סיפור החיים שלהם גרם להרבה הורים להרהר בו יותר ולהידרש אליו שוב ושוב.
החיים העמידו בפני משפחות עם ילדים אתגרים נוספים והיו להן קשיים ייחודיים מול הרשויות. כך, לדוגמה, הרצון לרשום ילד עם שם יהודי נתקל לעתים בהתנגדות; מערכת החינוך חייבה את ההורים לעמוד בדרישות נוקשות ואילצה אותם להתמודד עם השאלות של הצוות החינוכי; שמירת כשרות הייתה מורכבת יותר במשפחות עם ילדים קטנים בשל הצורך לספק להם מזון איכותי ומגוון יותר.[32] ללא תמיכה משפחתית ושיתוף פעולה עם קהילה של משפחות צעירות דומות, קשה מאוד היה לקיים שגרת חיים שכללה הווי יהודי. בנוסף, במשפחות רבות מי שהייתה מופקדת בפועל על חינוך הילדים (או הילד היחיד, כפי שהיה נפוץ מאוד, בשל תנאי החיים והנורמות החברתיות) היתה הסבתא,[33] וכך התלות בעזרה של הסבים וכן האילוץ של מגורים משותפים התנגשו במקרים רבים ברצונם של ההורים הצעירים להנחיל לילדיהם נורמות התנהגות שכללו שמירת שבת או הקפדה על חוקי כשרות. בסביבה הביתית והמשפחתית כל משפחה התנהלה באופן שונה, וניתן כנראה להבחין בסוגיה זו בין המשפחות החילוניות לבין המשפחות שהתקרבו במהלך הסירוב לחיים דתיים. גם בעת ביקור אצל סבים או סבתות, או בבתי חברים מחוץ לחבורת סירובניקים, ילדים של משפחות שאימצו הקפדה על כללי הכשרות עמדו בניסיון כפול בשל הרצון לרצות את הוריהם ולעמוד באתגר. מיכאל ודינה אלמן נזכרים בדבקותה של בתם הבכורה בשמירת כשרות בכל מצב בכך שלא הייתה מוכנה לאכול אצל הסבים והסבתות, ובכך ששמחה בהליכה של שלוש שעות לבית-הכנסת יחד עם המבוגרים. היום הם אומרים שאין ספק כי הילדים שילמו מחיר, אך בזמנו הדבר לא היה נראה להם כך.[34] מיכאל עזר מספר שאחרי שהוא וזוגתו חזרו בתשובה, הם אסרו על הסבים לשים עץ אשוח בסלון בנובי גוד (ראש השנה האזרחי), ולאחר שהסבים הציבו עץ בחדר השינה שלהם, לא הרשו לנכדות להיכנס לחדר כדי שלא ייחשפו ל"מנהגי גויים". היום הדבר נראה לו מוגזם ביותר ובדיעבד הוא מסביר את ההתנהגות בכך שכצעירים הם ספגו את הראייה הדיכוטומית הסובייטית של טוב ורע, שחור ולבן, ולא הצליחו להכיל ולשקף לילדיהם המציאות המורכבת.[35] גם במשפחתי הדבר היה דומה: חגיגת נוביי גוד נעלמה מהחיים של המשפחה על אף היותו חג חילוני נטול תוכן סובייטי, ובדיעבד אמי אומרת שברור לה שזה ציער את הוריה.
למסורבי עליה שאימצו אורח חיים דתי היתה התמודדות נוספת מול מערכת החינוך: הלימודים ברוסיה התנהלו שישה ימים בשבוע, כאשר יום המנוחה היה בימי א' בלבד. כדי למנוע מילדיהם לחלל שבת בהגעה ללימודים, ובמיוחד על-ידי כתיבה, הומצאו שלל תירוצים והסברים. הורים מספרים על סיפורי כיסוי שונים ומשונים כדי שהילדים לא יצטרכו להגיע ללימודים בשבת או שיקבלו פטור מכתיבה.[36] ז'ניה יודברובסקי מספרת על "גבס" ששמו לבנה על היד, ולאישורים ששלחו שהוא חולה כביכול (סיפור ששמעתי ממשפחות רבות נוספות), וכך הוא כמעט ולא למד בשבתות.[37] גם דינה ומיכאל אלמן מספרים על רופאה חברה שסיפקה אישורי בריאות עבור בתם הבכורה יעל, וכך הילדה כמעט ולא הגיעה לבית-הספר בימי שבת והייתה פטורה מלאכול ארוחת צהרים בחדר האוכל הבית-ספרי.[38]
לדעתי ניתן לומר שהפעילות החינוכית שנערכה בשנות "הסירוב" יצרה עבור ילדי הפעילים קבוצת השתייכות חברתית אלטרנטיבית והעשירה את עולמם על-ידי היכרות עם חגים, מאכלים, שפה ומנהגים יהודיים, ובכך עיבתה את "התרבות היהודית הדקה" שהוריהם הכירו מילדותם.[39] מכיוון שהחיים "בסירוב" נמשכו זמן רב, הפעילות החינוכית תפסה מקום חשוב ומרכזי בחיי הפעילים ובחיי ילדיהם. הדבר היה נכון בין אם המארגנים היו חילונים שוחרי תרבות יהודית או דתיים בעלי תשובה, ולדברי המרואיינים נרשמו שיתופי פעולה רבים בין אנשים ונשים שהשתייכו לקבוצות שונות, ובנושאים אחרים לא היה ביניהם קשר או אף היו הבדלי גישה, שכן כאן הייתה לכולם מטרה משותפת של חינוך הילדים.
הפעילות לילדים הייתה ייחודית גם בכך שהיא יצרה מיקרוקוסמוס שלם של חיים יהודיים עשירים יותר – תרבותיים, לאומיים ודתיים – מאשר בפעילות שנועדה למבוגרים (שהייתה לרוב ממוקדת בנושאים ותחומי עניין ספציפיים). במיקרוקוסמוס זה נוצרו מאפייני תרבות יהודית "עשירה" יותר מהתרבות ה"דקה" של הדור הקודם, עולם מלא ושלם יותר מבחינה חברתית ותרבותית. אני חושבת שכילדים גדלנו בתוך תרבות בעלת מאפיינים של פולקלור "אמיתי", עם שפה, מאכלים, מנהגים וטקסים. הורים צעירים בנו סביב המפגשים שלהם קהילה מגוונת יותר גם במובן הרב-דורי וגם מבחינת המגוון האנושי, תוך שיתוף פעולה בין קבוצות שונות, יותר מאשר פעילים שעסקו "רק" בתחומי פעילות מחתרתית למבוגרים. ניתן לומר שחיינו בתוך חברת מהגרים כבר אז, בשנות ה-80 בלנינגרד, מבלי לעזוב את ארץ המוצא שלנו. למרות הרדיפות והקשיים, והפחד שליווה הרבה מהמפגשים, התקופה הנידונה זכורה על-ידי רובנו כתקופה מאושרת מאוד. כולם מתארים תחושה של הגשמה וחירות כאשר הם נזכרים בפעילות החינוכית ובקהילה שנוצרה סביבה.
[1] גילברט פגש במהלך ביקוריו את יהודי מינסק, ריגה, מוסקבה, לנינגרד ואודסה, וגולל בספרו את סיפור פעילותם: Gilbert Martin, The Jews of Hope: the plight of soviet Jewry today, Penguin Books 1985.
[2] סאמיזדט (самиздат) הנו כינוי לחומרי קריאה האסורים לפרסום ומופצים במחתרת. מדובר על אוסף של מסמכים שלא צונזרו, או ספרים ששוכפלו והוצאו לאור על-ידי תנועות אתניות שונות ופעילים שלהן. הסאמיזדט היהודי התמקד בשיבת היהודים לציון, ובדרישה למתן אישור הגירה ליהודים מברית-המועצות. למידע נרחב יותר – ראו מחקרה של דיאנה זיסרמן-ברודסקי: Zisserman-Brodsky Diana, Ethnic Samizdat and Ethnic Politics in the USSR, Jerusalem 1994, Ph.D.
[3] דירות קומונליות היו דירות משותפות שחולקו בין כמה משפחות שנאלצו לחלוק מטבח ושירותים. היו דירות רבות כאלה במרכזי הערים הגדולות של ברית-המועצות. בדירתנו המשותפת גרו לצידנו שכנה שהייתה קומוניסטית אדוקה ושכן אלכוהוליסט. שניהם בוודאי הלשינו עלינו לקג"ב, אם כי עם השכנה היו לנו בסך הכל יחסים טובים והיא אפילו הרשתה לי לראות תכניות ילדים בטלוויזיה שבחדרה, לוקסוס רציני באותם ימים). על דירות קומונליות ראו ספרה של סבטלנה בוים:
Boym Svetlana, Common Places: Mythologies of Everyday Life in Russia, Harvard University Press 1994.
[4] וסרמן-סלוצקי אליזבט, חינוך ילדיהם של פעילי ומסורבי העלייה בעיר לנינגרד בשנות ה-80 של המאה ה-20: "עבודת הווה" מתמשכת, יצירת קהילה, וניסיון לעבות את "התרבות הדקה", עבודת תזה לתואר שני, האוניברסיטה העברית 2020.
[5] כך עולה מתוך הראיונות שערכתי עם הוריי, צבי וסרמן ומריה קלברט, וכן עם דינה ומיכאל אלמן, יבגניה ומרדכי יודברובסקי, ואילנה רומנובסקי במהלך 2019-2020. כך גם מתוך ראיון עם לב ונטליה אוטבסקי, הספרייה הלאומית, דקות 15-2, וכן ראיון עמם באתר עמותת "נזכור ונשמור".
[6] ראיון עם צבי וסרמן, מדור תיעוד בעל-פה, פרויקט ראיונות עם מסורבי עלייה בראשות יעקב רואי, הספרייה הלאומית, דקות 47-40. וכן ראיון שלי עם אילנה רומנובסקי, דצמבר 2019.
[7] Jacoby Susan, Inside Soviet Schools, New York 1974, pp. 32-37.
[8] בייזר מיכאל, "החינוך בבית הספר הסובייטי – מה טיבו? ראיון עם מורים יוצאי ברית-המועצות על מערכת החינוך שם", בתוך: בייזר, מיכאל (ע.), דע מאין באנו, ירושלים 1992, עמ' 142-143; הורוביץ תמר רות, "שני עולמות ילדות: בישראל ובברית המועצות (הילד הסובייטי במצב של דיסוננס)", שם, עמ' 130-131.
[9] הורוביץ, שם, עמ' 135. עוד על מערכת החינוך הסובייטית ויחסיה עם הורי התלמידים ראו:Pearson Landon, Children of Glasnost: Growing Up Soviet, University of Washington Press 1990.
[10] בייזר, שם, עמ' 138-141. וכן ראיונות שלי עם אבי, צבי וסרמן, עם מרדכי ויבגניה יודברובסקי ועם אחרים.
[11] כך עולה מראיונות שערכתי עם מיכאל עזר, אביטל עזר, לנה רומנובסקי, מריה קלברט, מרדכי ויבגניה יודברובסקי ועוד.
[12] Pinkus Benjamin, The Jews of the Soviet Union, Cambridge University Press 1988, p. 209 , וכן: בייזר מיכאל, "התנועה היהודית לאומית בברית-המועצות", בתוך: תולדות יהודי רוסיה, כרך 3, עמ' 286-292; הופמן סטפני, "האינטליגנציה היהודית הסובייטית – תפקיד וחיפוש זהות", בתוך: בייזר מיכאל (עורך), תולדות יהודי רוסיה: ממהפכות 1917 ועד נפילת ברית המועצות, כרך 3, מרכז זלמן שזר 2015, עמ' 238-239.
[13] Pinkus, The Jews of the Soviet Union , pp.272-273; Gilbert, The Jews of Hope , pp 81-82.
[14] בניגוד לגני ילדים ובתי-ספר של יום א' שהתקיימו במשך כמה שנים במוסקבה, בלנינגרד לא הייתה פעילות רציפה וקבועה עקב רדיפת השלטונות המוגברת, והמפגשים שנועדו לילדים היו פחות סדירים. קורות גני הילדים במוקבה מתוארים דרך זכרונות וצילומים בספר שיצא לאור בהוצאת ארגון מחניים בשנת 2011: Матлина, Эрлена. Дети Советского Отказа: Сборник статей о подпольных детских садах и школах в 70-80е гг., Маханаим 2011.
[15] ראיון עם מריה קלברט, ירושלים, 2018.
[16] אלטשולר מרדכי, יהדות במכבש הסובייטי: בין דת לזהות יהודית בברית-המועצות, 1941 – 1964, מרכז זלמן שזר תשכ"ח.
[17] Genzeleva Rita, "Detskiie Purimshpili 1970-1980 Godov", Lehaiim Journal 250, feb. 2013.
[18] Genzeleva Rita, "Purimskii Smech Sovietskich Evreev", Lehaiim Journal 203, march 2013.
[19] ראיון שלי עם אילנה רומנובסקי, 2019.
[20] ראיון שלי עם דינה ומיכאל אלמן, 2019.
[21] ראיון שלי עם אילנה רומנובסקי, 2019.
[22] Shayduk-Immerman Olesya, Feeling Alive: Unofficial Jewish Practices in the USSR in the 1970s and 1980s, UC Berkeley 2019, Ph.D., pp. 61-62.
[23] רואי יעקב, "התרבות הדקה של יהודי ברית המועצות", בתוך: פלדחי ולרנר (עורכים), "הרוסים" בישראל: הפרגמטיקה של תרבות ההגירה, מכון ון ליר והקיבוץ המיוחד 2012, עמ' 69-66, 73-71.
[24] Pinkus, The Jews of the Soviet Union , pp. 296-299; Komaromi Ann, "Between Two Worlds: Late Soviet Jews in Leningrad", in: Smola, Klavdia (ed.), East European Jewish Affairs 48 (Special Issue: Jewish Underground Culture in the late Soviet Union, Issue 1: 2018. pp. 24-25.; Shternshis, Anna. Soviet and Kosher: Jewish Popular Culture in the Soviet Union, 1923-1939), Indiana University press 2006, pp. 1-2, 183-185.
[25] אלטשולר, הקיבוץ היהודי בבריה"מ בימינו: ניתוח סוציו-דמוגרפי, מאגנס תש"ם, עמ' 44-31, 50-48; Altshuler, Mordechai, Soviet Jewry since the Second World War – Population and Social Structure, Greenwood Press 1987, pp.236-237.
[26] Shayduk-Immerman, Feeling Alive, pp. 22-26.
[27] לפי החוק הסובייטי, ילדים עד גיל 16 היו רשומים על-פי לאומיות האם ולאחר מכן יכלו לבחור כיצד להירשם. הפקידים קיבלו הוראה "לסייע" למתלבטים, ואכן מיכאל אלמן מספר שהפקידה לחצה עליו וניסתה לשכנעו, ואף נתנה לו כסף כדי שיצלצל הביתה ויתייעץ עם ההורים. על רישום לאומיות ראו: אלטשולר, הקיבוץ היהודי בבריה"מ בימינו, עמ' 33.
[28] כך עולה מתוך הראיון שערכתי עם אביטל עזר, מרץ 2020, ומתוך ראיון שלי עם ז'ניה ומרדכי יודברובסקי, דצמבר 2019.
[29] Komaromi, Between Two Worlds, pp. 34-35.
[30] ראיון שלי עם אביטל עזר, מרץ 2020. וכןRo'i Yaakov, "Strategy and Tactics", in: Ro'i, Yaacov (ed.), The Jewish Movement in the Soviet Union, Johns Hopkins University Press 2012, p. 80-89.
[31] ראיון שלי עם ז'ניה ומרדכי יודברובסקי, דצמבר 2020.
[32] Charny Simeon, "Judaism and the Jewish Movement", in: Ro'i, Yaacov (ed.), The Jewish Movement in the Soviet Union, Johns Hopkins University Press 2012, p. 319; Shayduk-Immerman, Feeling Alive, pp. 72-73.
[33] Jacoby, Inside Soviet Schools , pp. 33-37.
[34] כך עולה מרוב הראיונות שערכתי, למשל עם מיכאל עזר ועם דינה ומיכאל אלמן.
[35] ראיון שלי עם מיכאל עזר, ינואר 2020.
[36] Charny, "Judaism and the Jewish Movement", p. 320.
[37] ראיון שלי עם ז'ניה ומרדכי יודברובסקי, דצמבר 2019.
[38] ראיון שלי עם דינה ומיכאל אלמן, ינואר 2020.
[39] רואי, "התרבות הדקה", עמ' 69-66, 73-71.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
