תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

איזונים ובלמים: יהודי ישראל והתפוצות זקוקים זה לזה

יהודי ארה"ב עסוקים בצדק חברתי ובדאגה לאחר, הישראלים מרוכזים בהגנה עצמית וחשש מהאחר. דיאלוג מכבד יכול להועיל לשתי הגישות ולצמצם פערים
עצרת תמיכה בישראל, ניו יורק 2011, פליקר
עצרת תמיכה בישראל, ניו יורק 2011, פליקר
יוסי קליין הלוי הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא גם חבר בפרויקט iEngage של המכון, ויחד עם אימאם עבדוללה אנטפלי מאוניברסיטת דיוק ומיטל פרידמן ממכון הרטמן, מנהל את תוכנית המכון למנהיגות מוסלמית. קליין הלוי היה עורך עמית של העיתון "ניו רפבליק" בוושינגטון, ומאמריו מתפרסמים בעמודי הדעות של העיתונים המובילים בארצות הברית. בין השנים 2009-2003 היה עמית בכיר במכון "שלם" בירושלים. ליוסי קליין הלוי תואר בוגר בהיסטוריה יהודית מטעם אוניברסיטת

לפני כשלוש שנים, כמה שבועות לאחר הטבח בפיטסבורג, נסעתי ברחבי הקהילה היהודית האמריקאית ומצאתי את עצמי נע ונד בין תחושות סולידריות וריחוק. יהודים אמריקאים סיפרו לי שני סיפורים שונים מאוד על פיטסבורג, וכישראלי הייתי מסוגל להתחבר רק לאחד מהם.

הסיפור הראשון שסיפרו לי על פיטסבורג היה יהודי. הוא מתח קו גיאוגרפי ברור: פריז, טולוז, בואנוס איירס, ירושלים ופיטסבורג – כולן זירות פיגועי טרור נגד יהודים.

אבל הסיפור השני שסיפרו לי יהודים אמריקאים על פיטסבורג היה אמריקאי. גם בסיפור הזה עבר קו גיאוגרפי ברור: שארלוטסוויל, אורלנדו, לואיוויל, צ'רלסטון ופיטסבורג – כולן זירות של תקיפות אלימות, רובן על מיעוטים, ושל מתקפות ירי אקראיות. זה סיפור קריסתו של השיח הפוליטי האדיב, סיפור על רטוריקה מסוכנת של נשיא פזיז, אי-פיקוח על החזקת נשק, והתפוררות חברתית.

מעטים הישראלים המבינים עד כמה היהודים האמריקאים הם אכן אמריקאים. הטבח בפיטסבורג היה עבורם עלבון עמוק לא רק כיהודים, אלא כאמריקאים, והוא פגע בתחושת השייכות שלהם. טבח בבית כנסת עלול אולי להתרחש בכל מקום בעולם, אבל לא כאן. לא באמריקה!

תגובתם של הלא-יהודים רק חיזקה את המרמור. התרגשתי מעומק לבי מכך שבטקסי הזיכרון שנערכו ברחבי ארצות הברית בלטה הסולידריות של שכנים לא-יהודים, שראו במתקפה על בית הכנסת התקפה עליהם עצמם. מספר הדוברים הלא-יהודים בטקס הזיכרון של הקהילה היהודית בקולומבוס, אוהיו, היה שווה למספר הדוברים היהודים, וכך מתאים היה שיהיה. כאשר יהודים אמריקאים מדברים על 'הקהילה' שמתאספת יחד כדי להתאבל, הם מתכוונים לא רק לקהילה היהודית אלא גם לקהילה הכלל-אמריקאית.

ליהודים אמריקאים יש כמובן צורך לספר את הסיפור האמריקאי על פיטסבורג. כולנו, גם הישראלים, צריכים לשמוח על החיבוק האמריקאי לו זוכים יהודי ארצות הברית. אמריקה היא באמת – עדיין – שונה.

ואולם, כישראלי, אני חי במרחב רגשי אחר. באמריקה של אחרי פיטסבורג אני חש לעתים את היעדרה של שפת אֵבל משותפת. אף שאני שותף לזעם הרחב כלפי הרטוריקה המכוערת של הנשיא טראמפ, נפגעתי מהפוליטיזציה המיידית של הטבח. גופות ההרוגים עדיין שכבו בבית הכנסת בעת שדמויות יהודיות בולטות פרסמו קריאה התומכת בהצבעה בעד מועמדים ליברלים בבחירות הקרובות לקונגרס. בטקס אחד שבו נכחתי אמר הרב 'קדיש' לכלל הקורבנות של כלי נשק. האם זה באמת היה ה'קדיש' המתאים לפיטסבורג?

הקרע בין יהודים אמריקאים ובין ישראלים מתחיל בגיאוגרפיה. יהודי אמריקה חיים במדינה הבטוחה ביותר ומסבירת הפנים ביותר בהיסטוריה היהודית, ואילו יהודים ישראלים חיים באזור המסוכן ביותר והכי לא מסביר פנים על פני כדור הארץ. כתוצאה מכך, פיתחה כל קהילה אסטרטגיית התמודדות הפוכה. יהודים אמריקאים הפכו פתוחים וגמישים יותר, בהשפעת סביבתם, והם מדגישים את הצדק החברתי כערך יהודי יסודי, ואילו ישראלים, בהשפעת הסביבה שבה הם חיים, הפכו קשוחים ונחושים יותר, והם מדגישים את ההגנה העצמית כערך יהודי יסודי.

ב-2014, זמן קצר לאחר ששני צעירים פלסטינים נכנסו לבית כנסת בשכונת הר-נוף בירושלים בעיצומה של תפילת שחרית ודקרו למוות ארבעה מתפללים, דיברתי בפני קבוצת סטודנטים יהודים מאוניברסיטה אמריקאית מובילה. "אילו רגשות מעורר בכם הפיגוע?" שאלתי אותם ורשמתי את תשובותיהם על הלוח: "עצב", אמרה סטודנטית אחת; "פחד", אמר אחר. שלישי אמר "חשש". וכך זה המשיך. לבסוף שאלתי אותם איזה רגש חסר ברשימה. לא הייתה תשובה. "כיצד הייתם מגיבים אם הייתם ישראלים?" שאלתי. ואז הם הבינו: "כעס, זעם, התנגדות".

ההשלכות של אסטרטגיות ההתמודדות המנוגדות הולכות ומתחדדות. האסטרטגיה האגרסיבית מאוד, השומרת יחסית על ביטחונה של ישראל במזרח התיכון, מחלישה את הצדקתה המוסרית בעיני יהודים אמריקאים רבים ובכך מחלישה את מערכת היחסים החיונית ביותר בין הקהילות.

ישראל יכולה לעשות מעט מאוד כדי לשנות דינמיקה זו. מאז מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הקונבנציונלית האחרונה של ישראל – מאבקיה הצבאיים נערכו כולם נגד מחבלים היושבים בשטח אזרחי, מצב שהוביל לתוצאות מכוערות. ייתכן בהחלט כי בשנים הבאות, ואולי אף בחודשים הקרובים, ישראל תמצא את עצמה במלחמה אכזרית נוספת – נגד שליחי הטרור של איראן בלבנון ובעזה, ואולי אף נגד איראן עצמה. ישראל לא תשנה את המדיניות הביטחונית שלה כדי להשקיט את הדאגות המוסריות של יהודים אמריקאים. וכך, עבור חלק מיהודי אמריקה, הופכת ישראל עם הזמן ל"בעיה", מקור לבושה במקום לגאווה – הגרסה העכשווית של ה'אוסטיודן', אותם יהודים מזרח-אירופאים שכה ביישו את האליטה היהודית-גרמנית עם מה שנתפס כ'התנהגות גסה'. ואולם כעת, הפילוג אינו על נימוסין והליכות אלא על סוגיות של חיים ומוות.

יהודים אמריקאים וישראלים נמצאים במסלול התנגשות – לא רק בגלל חילוקי דעות סביב פלורליזם דתי ועתיד הגדה המערבית. לימים, החלו יהודים אמריקאים וישראלים לראות אלה את אלה כאיום על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלהם. יהודים אמריקאים רבים רואים את החיבוק חסר הלבטים של ממשלת ישראל לדונלד טראמפ כמתַגבר את האיום על הסדר הליברלי האמריקאי שלאחר מלחמת העולם השנייה, שאִפשר ליהדות ארצות הברית להפוך לקהילה היהודית המוצלחת ביותר בהיסטוריה היהודית מחוץ לישראל. רוב הישראלים מסכימים עם הכרזתו של נתניהו, לפיה הברית עם טראמפ היא בבחינת הכרח. כמעט כל ממשלה ישראלית הייתה עושה אותו הדבר – אולי עם פחות צהלה מזו שביטא נתניהו. סגן הנשיא פֶּנס זכה לתשואות רמות כמעט מכל קצווי הכנסת כאשר נאם לא מכבר במליאה.

יהודים אמריקאים וישראלים נמצאים במסלול התנגשות – לא רק בגלל חילוקי דעות סביב פלורליזם דתי ועתיד הגדה המערבית. לימים, החלו יהודים אמריקאים וישראלים לראות אלה את אלה כאיום על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלהם.

באותה מידה, יהודים אמריקאים מאיימים על הביטחון שלנו. כך, למשל, רובם תמכו בעסקה עם איראן שבה ראו ישראלים רבים איום קיומי.

חלום הבלהות שלי על מערכת היחסים הלא-מתפקדת בין ישראל ויהדות ארצות הברית הוא שכל קהילה תאמץ את תכונות הגיאוגרפיה שלה. ישראלים יהפכו לברוטליים יותר – ואילו יהודים אמריקאים יתחילו להידמות למה שאבי, שהיה ניצול שואה, כינה "יהודים טיפשים", קרי: יהודים שכבר אינם מסוגלים לזהות איום קיומי ושאיבדו את האינסטינקטים ההישרדותיים. דיכוטומיה כזו עלולה לסמן את סופה של מערכת היחסים בינינו, שהרי לא יכולה להתקיים רגישות מוסרית משותפת בין ברברים לבין שוטים.

כיום מתפלגים היהודים בין סוגים שונים של חרדות כלפי ישראל. הראשונה היא תחושת התמרמרות על כך ש-70 שנה אחרי השואה העם היהודי עדיין צריך להגן על הלגיטימיות שלו ועל זכות קיומו, והוא נשאר במעמד של ה"אחר" הנצחי. החרדה השנייה נובעת מכך ש-50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים ישראל עדיין לא מגלה כל סימן של הקלה בשליטתה על עם אחר, וגרוע מכך – ישראלים רבים כבר מקבלים כדבר נורמלי את האנומליה הזו בהיסטוריה היהודית.

שתי החרדות הללו הופכות בהדרגה להגדרה של קו השבר המפריד בין רוב הישראלים לבין הרוב הליברלי ביהדות ארצות הברית. עם יהודי בריא היה מכיר בכך ששתי החרדות הללו הן מרכיבים מהותיים של עצם קיומו.

אנחנו זקוקים זה לזה בתור גורמים לתיקון. היחסים בין התפוצות לישראל צריכים להיות מערכת האיזונים והבלמים של העם היהודי: כשהמדינה היהודית מפנה עורף למבקשי מקלט נואשים מאפריקה, צריכים יהודי אמריקה להזכיר לנו כי גֵרים היינו בארץ מצרים, וכי אסור לנו להיות קשי-עורף. כשממשל אמריקאי מיישם עסקה המשאירה את איראן על סף פצצה גרעינית תוך העצמתה כבריון האזורי, ישראלים צריכים להזכיר ליהודים האמריקאים כי אנו חיים בעולם שבו השמדת העם היהודי היא עדיין בגדר תסריט אפשרי, ושאסור לנו להיות נאיביים.

עם זאת, על שני הצדדים לעדן את נחרצות הקביעות שלהם זה כלפי זה, דרך מודעות של כל קהילה באשר לנסיבות החיים הייחודיות של אחותה. ישראלים חייבים ללמוד להעריך עד כמה היהודים האמריקאים מקובלים במרחב הגיאוגרפי שלהם, ולכבד את הבחירות שהם עשו בניסיון לאזן בין מחויבותם לזהות היהודית ובין פתיחותם לסביבה ידידותית ומסבירת פנים. יהודים אמריקאים חייבים, מצד שני, ללמוד להעריך עד כמה ישראלים חשים חסרי ביטחון במרחב הגיאוגרפי שלהם.

בהינתן המתחים המובנים במערכת היחסים, על ישראל לעשות כל שביכולתה כדי לצמצם למינימום את החיכוך סביב סוגיות שאינן חיוניות לביטחונה. פירוש הדבר הוא התחשבות רצינית ברגישויות של יהדות ארצות הברית כלפי שלל נושאים – מפלורליזם דתי ועד לגורלם של מבקשי מקלט אפריקאים. הקשבה לחששות המוסריים של יהודי אמריקה תסייע לישראל להיות קשובה יותר לערכיה שלה, הערכים שבעבר היא אימצה, וכיום הם נתונים למתקפה פנימית הולכת וגוברת.

יהודים אמריקאים ליברלים צריכים, מצדם, להיות רגישים יותר לדילמות הביטחוניות של ישראל. אין פירוש הדבר שעליהם להימנע מלבקר את מדיניות ישראל. למשל, כאשר ממשלות ישראל מרחיבות התנחלויות מחוץ לגושי ההתיישבות, אנו זקוקים לתזכורות חברינו האמריקאים לגבי המחיר שנשלם – פוליטית, דיפלומטית ומוסרית – על פוליטיקה קואליציונית פזיזה. ואולם, הבעת ביקורת דורשת מודעות כלפי ההכרעות הבלתי נסבלות שבפניהן ישראלים ניצבים לא פעם, בפרט בכל הקשור לדילמה הפלסטינית. אנו הישראלים זקוקים לשותפים לכאב, המתחבטים איתנו בהשלכות הביטחוניות של הקמת מדינה פלסטינית ובהשלכות המוסריות והדמוגרפיות שייגזרו מאי-הקמתה. צדקנות מוסרית רק דוחקת עוד יותר את יהודי ארצות הברית לשולי השיח הישראלי.

הקפדה על הדקויות במערכת היחסים שלנו תהפוך בהדרגה לחסרת משמעות עבור יהודים אמריקאים וישראלים, אם לא נמצא סיבות עמוקות יותר לשמירת מערכת היחסים האינטימית בין שני עברי העולם היהודי. בצד המחויבות המשותפת לביטחונה של ישראל, מערכת היחסים זקוקה נואשות לעירוי תרבותי ורוחני.

שני המרכזים החשובים של החיים היהודיים יצרו צורות תוססות של יהדות ושל תרבות יהודית. ישראלים צריכים להיחשף לחידושים של היהדות האמריקאית – לרוח של תחושת בעלות של כל יהודי על יהדותו, להבדיל מבעלות של היהדות עליו. יהודים אמריקאים צריכים להיחשף לתרבות העברית העמוקה שיוצרים ישראלים – חשיפה שמופרעת על ידי השערוריה המתמשכת של בערות עברית ביהדות ארצות הברית, אפילו בקרב רבים מהיהודים המחויבים ביותר.

לבסוף, נדרשת תשומת לב רבה יותר מצד יהודי ארצות הברית לשינויים החיוביים כלפי התפוצות המתרחשים בקרב ישראלים. הזלזול הציוני הישן כלפי החיים היהודים מחוץ לארץ ישראל, תורת 'שלילת הגולה', נעלמה מהשיח הישראלי. קשה לדמיין היום נשיא ישראלי מטיף ליהודים אמריקאים לעלות לארץ כפי שעשה הנשיא לשעבר עזר ויצמן לפני שני עשורים. כמו כן, נדיר יותר ויותר לשמוע את מילת הגנאי "יורדים". במקום זאת, נוטים לומר פשוט "מהגרים" – עוד ביטוי לנורמליזציה ההדרגתית של הגישות שלנו כלפי קיומם של חיים יהודיים מעבר לים.

על יהודי אמריקה להכיר גם בהופעתן של צורות של פלורליזם דתי בחיי היהודים בישראל. במקום להתמקד ללא הרף בשליטת הממסד האורתודוקסי, עדיף שהזרמים הליברליים יחגגו את ניצני השינויים בשטח. כך, למשל, יש רשויות מקומיות המממנות בתי כנסת שוויוניים (כגון 'בית תפילה ישראלי' בנמל תל אביב, שנהנה מחסותה של עיריית תל אביב). משרד החינוך מממן כבר שנים בתי ספר של רשת תל"י בחסות התנועות הקונסרבטיבית והמסורתית. ובעוד הממשלה זוכה, בצדק, לביקורת הקשה שהוטחה בה כשחזרה בה מההסכמה להעניק מעמד רשמי לזרמים ליברליים בכותל המערבי, במציאות הוגדר אזור בכותל לתפילה שוויונית. ראוי כי צעד זה יוכר כפריצת דרך היסטורית וימונף בהתאם. העובדה שבפועל לא מתקיימת תפילה שוויונית קבועה באזור זה היא דוגמה לאופן שבו יהודי התפוצות מחמיצים הזדמנויות "לקבוע עובדות בשטח" – שכן זו הדרך לחולל שינוי אמיתי בישראל האנרכית לעתים.

בשנים האחרונות פורחת תרבות ישראלית רוחנית בהשראת המקורות, אשר החליפה את התרבות הציונית החילונית המקורית, שהייתה שקועה בעצמה, והביעה חוסר עניין מופגן בתפוצות. הביטוי החזק ביותר במהפך זה הוא המוזיקה הישראלית – בעבר נושאת האתוס של "היהודי החדש", והיום המדיום של ההתייהדות המחודשת של התרבות הישראלית. חלק ממוזיקאי הרוק הישראלים המובילים יוצרים גרסאות מודרניות של תפילות ופיוטים מסורתיים, תופעה המייצרת פתחים למערכות יחסים רוחניות חדשות בין ישראלים לבין יהודי התפוצות, שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני דור אחד בלבד.

ניצול ההזדמנויות שכבר קיימות לשינוי מערכת היחסים מחייב גישה חדשה בשני הצדדים. ישראלים יהיו חייבים לקחת ברצינות רבה יותר את יהודי אמריקה כיהודים, כיוצרים של צורות יהדות חדשות שראויות לתשומת לבנו, ואולי אף להתאמה למציאות הישראלית. יהודי ארצות הברית חייבים להימנע מלהחליף צורה אחת של קשר פשטני עם ישראל בהיפוכה – את הגישה של המאה הקודמת, לפיה כל מה שישראל עשתה היה נכון וצודק, בגישה שנעשתה רווחת במאה הזו, ולפיה ישראל איננה מסוגלת לעשות נכון שום דבר.

כעת עולה לראשונה הזדמנות ליהודים אמריקאים וישראלים לפתח מערכת יחסים של אנשים בוגרים. על כל צד להכיר בהישגי זולתו ולהבין, אם לא לקבל, את המגרעות שלו, שלעתים הן תוצאה של נסיבות גיאוגרפיות. עלינו ללמוד לעבוד כשותפים באותם תחומים שבהם אנו שווים באמת – כגון האחריות המשותפת לעתיד היהדות והעם היהודי.

 

יוסי קליין הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן ומחבר רב המכר האנגלי מכתבים לשכן פלסטיני (הארפר-קולינס 2018) שיצא בעברית בהוצאת כרמל

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics