ספר השירים החדש של נעמה שקד, "כאן", הוא בעיניי פלא. השיר המודפס על הכריכה הקדמית של ספר השירים כאילו מכריז שבעת הזו אין הקדמות, עטיפות והתייפייפות. "אֲנִי לֹא אָכִין כְּלֵי גּוֹלָה" היא פותחת, בתשובה לנביא ירמיהו שמצווה "כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ" (ירמיהו מו יט). הגולה, המסמנת בדרך כלל ציון של מקום בעולם, הופכת בשיר הזה לשם תואר: זו המשוררת (שאינה) גולה.
אלא שבמהלך הקריאה מתברר שמובנה של המילה "כאן" בשם הספר ובכותרת השיר אינו רק המקום היהודי או הישראלי, כפי שנדמה ברגע הראשון, אלא הצעה לשיבה אל אדמה ועולם, אל חומרי החיים הראשוניים. "אֲנִי לֹא אָכִין כְּלֵי גּוֹלָה. / אָשִׂים עַצְמִי בָּאֲדָמָה, כְּזֶבֶל / לְהֵרָקֵב לְהִתְרַכֵּב בְּתוֹכָהּ". הריקבון איננו סירחון וגועל אלא התחדשות של הוויה וגם מילה שנולדת, "לְהִתְרַכֵּב": להפוך להיות מרכיב בה. זו אינה התאיינות או מוות כמו "אל עפר תשוב", אלא "שֶׁכָּאן אֲנִי חֵלֶק מִן הָעֶרֶב הֶהָרִים".
במקום שייכות דתית, פוליטית או חברתית, מתחוללת התרכבות ברגע ובמרחב קוסמיים, המתחילים במקום הפרטי: "שִׁכְבַת הַסֶּלַע / טֶרָסוֹת עֵצִים־אֲהוּבַי עַנְפֵיהֶם תְּנוּעַת הָאוֹר הָעֵשֶׂב". העצים האהובים הם רמז מטרים לשלל העצים שיופיעו לאורך הספר, והאור והעשב רומזים באופן עדין לראשית ולבריאה, אז נבראו האור והעשב שמאותתים על התקווה הנטועה בטבע.
"אֵקָלִיפְּטוּס עֲנָק אֵין לְתָאֵר עָלִים נוֹפְלִים נוֹפִים / נוֹהֵר – לָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַף יָדָהּ שֶׁל הֲוָיָה" (עמ' 8).
וגם:
"הָעֵץ רוֹחֵשׁ בִּי קְעָרָה שֶׁל אַהֲבָה, מַעֲמַקִּים שֶׁל עֲנָפִים / נָעִים, הָעֵץ נוֹטֵעַ בִּי שָׁנִים, גָּדֵל, יָקָר כָּל כָּךְ וְיִמָּלֵא כְּבוֹדוֹ / אֶת כָּל גּוּפִי הָעֵץ הוּא אֲדֹנָי" (עמ' 9).
המילה האחרונה בשיר נוגעת במודע בגבול העבודה הזרה, אולי של האשרה שסִמְלָהּ עץ (ראו את לגלוגו של ירמיהו על הגויים: "כִּי־חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי־עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ"; ירמיהו י ג). שקד מתעקשת על חיוניותם של העצים, אהוביה, כחלק מיהדותה.
בהקשר זה גם המרחב משתנה:
"אֲדֹנָי מְעוֹן בֵּיתְךָ אָהַבְתִּי / שִׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט בְּחֹשֶׁךְ שָׁמֶיךָ / נִ רְ חָ בִ י ם נ וֹ שְׁ מִ י ם / עֵצִים כֵּהִים עֲרֵבִים שֶׁל הָעֶרֶב" (עמ' 96).
מילותיו של המזמור מתהלים, "ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (תהלים כו ח), נאמרות בתחילת התפילה ומסמנות את רגע הכניסה לבית הכנסת. אך אצל שקד מעון האלוהים אינו המקדש או בית כנסת אלא העולם כולו.
גם "שִׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט בְּחֹשֶׁךְ שָׁמֶיךָ" דורש מחדש את הפסוק "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' […] שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל־יְמֵי חַיַּי" (תהלים כז ד). עבור שקד עולם הטבע כולו הוא בית וקודש. יש בכאן התעקשות ומאמץ מתמשך לחלץ את המילים היהודיות ממטענן ההיסטורי ולהציבן בגוף, בחיים ובמציאות. זו בחירה מודעת ועקבית לראות בטבע תביעה רוחנית חדשה, גדולה ואחרת, הרלוונטית למרחב הישראלי דווקא בעת הזו.
הנה, היא מספרת את הסיפור הזה עצמו בשיר "לחורשה": "לָלֶכֶת, לָצֵאת מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לָלֶכֶת / לַחֻרְשָׁה, אֶל עֵצִים וַעֲשָׂבִים" (עמ' 78). זו נדמית לרגע שיחה עם ביאליק, שנטש את בית המדרש ויצר הבחנה בין המרחב הילדי והראשוני (ב"ספיח") לבין זה היהודי החונק. הנה מה שמציע החוץ, אליבא דשקד, בהמשך השיר: "תְּאֵנָה שֶׁלֹּא טָעֲמָה חֵטְא / אֶצְבָּעוֹת רַכּוֹת תִּינוֹקִיּוֹת וּפַגֶּיהָ / זְעִירוֹת כִּשְׁדֵי יַלְדָּה" (שם). השפה שכולה רוח, שנשענת על הדקדוק הפנימי של בית המדרש, מצליחה לייצר תנועת נפש מקורית ונצרכת, ולפרוץ החוצה – להעמיד עולם של טבע עברי ויהודי ללא מיצרים. אני מביטה אל המילים שעל הנייר ויכולה לחוש את החוץ שיש בו אינטימיות: "עֻזְרָר חָבֵר יָשָׁן מוֹשִׁיט עָלִים לַעֲזֹר (שם)".
והנה עוד טעימה: "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ / אֲכַסְּיֶךָ זֶבֶל טוֹב הַר / וְיִרְקַב יִבְקַע" (עמ' 91). הדשן חוזר להיות תוצר קומפוסט ומחבר את הקודש לטבע. ההר אינו ההר היהודי הידוע, או הר הזיתים שנבקע בנבואת זכריה לשניים, אלא כל ערמה של קומפוסט.
חשוב בעיניי לדייק את אופן פעולת השפה בספר: זו שפה המבקשת לברוא עולם ולא רק לתאר אותו. לשונו יונקת ממסורת בית המדרש אך בה בעת מערערת על היות הספר מולדת היהודים. זו שירה שתובעת מאיתנו לשוב אל ההוויה הממשית – אל הגוף והחושים, אל החומר, אל הארץ. ודוק: הארץ עבורה איננה זירה לאומית ומרחב ציוני. היא קודם כול אדמה, חלקת אלוהים. שקד מבקשת – דווקא בעת הזאת – לראות במקום הזה עולם ומלואו ממש: עולם. ומלואו.
"לֹא אַחִים שֶׁלִּי" / חוֹרֵךְ אֶת הַסַּרְעֶפֶת / בְּרִית כְּרוּתָה //בּוֹעֵר בָּךְ לַהַט מִתְהַפֶּכֶת / לְצִיּוֹן עַמִּי וּבוֹכָה" (עמ' 24).
הביטוי "בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם", שבמקור התלמודי משמעו הבטחה שהמילים יתקיימו, מובן כאן גם כאפשרות שהברית נכרתה מן העולם ואיננה עוד. כבר לא ברור האם ציון בוכה או שמא המשוררת. הסערה הנפשית אל מול הרעש הפוליטי נחווית כבערה, כלַהַט מִתְהַפֶּכֶת (אולי מסוכן מדי להזכיר את החרב?) וההקשר של הגירוש מגן עדן מהדהד ברקע הדברים. המשוררת תוהה אם היא מבחוץ או מבפנים.
בסיום הספר מתברר שהשיר המופיע על הכריכה הוא בעצם שיר אחרון בחטיבה שירית החותמת את הספר. החטיבה כולה נפתחת בהערה: "בהמשך לשאלה: מה תקחי איתך במזוודה אם תהגרי מהארץ" (עמ' 98); כלומר השיר מתחיל באפשרות העזיבה: עוֹשָׂה לִי כְּלֵי גּוֹלָה: / נְהִי. טֵרוּף. נֶפֶשׁ כָּלָה (שם). זה שיר מצמית, קרשנדו לכל הספר, המלחים יחד את שפת הטבע ואת המיתוס היהודי:
"וְאֵיךְ אֶקַּח אֶת לִבִּי הַמְבֻקָּע הָהָר וְהָעֵצִים – אֶת בְּרִיתְךָ הַחֲקוּקָה / בַּאֲדָמָה חֶמְדָּה כָּאֵשׁ – אֶת הַסְּלָעִים הַצְּעָקָה הַמַּדְרֵגוֹת עַל פִּי / הַגֵּאָיוֹת – אֶת עֵינֵי י ה ו ה הַמַּבִּיטוֹת וְעוֹלוֹת בִּי עֲיָנוֹת וּתְהוֹמוֹת" (שם).
כאמור, בסוף הסדרה הזו יופיע השיר שגם נדפס על עטיפת הספר, וייתן את המענה: בכל זאת, כאן, "אֲנִי לֹא אָכִין כְּלֵי גּוֹלָה".
ולצד הטבע, והמיתוס העכשווי, הספר נוגע גם במרחב הפרטי מאוד. המשוררת (ששערה קצוץ) כותבת: "רֹאשׁ עֵירֹם אֶל הָעוֹלָם / וְקֹר וְחֹם נוֹגְעִים / בּוֹ כְּתִינוֹק". חווית הגוף הפרטית מגלמת את ההצעה הגדולה של הספר: ראש (מחשבות־רוח־מילים) שחווה, שהווה את העולם.
ועוד משהו על המקום האישי: הספר נפתח (לאחר השיר שבכריכה) ברגע פרטי, בהדהוד לספרה הקודם של שקד נחושת ונהר, בהרהור מרומז: אולי התקבלותו והדיו לא צלחו? "הָרֵי נְחֹשֶׁת הִכְאִיבוּ לִי. שֶׁאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בָּם. / נָחָשׁ אִטִּי עֲלֵיהֶם כְּחוֹתָם" (עמ' 13). ואף על פי כן היא כותבת שוב. "לִקְרֹעַ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַסּוּמֵאת / מִשִּׁלְיָתָהּ. לָצֵאת, לָצֵאת" (שם). והיא יוצאת. וכמה טוב שכך.
