שינוי המשטר קורה לנגד עינינו, לא באיראן – כאן

הליך ההדחה נגד ח"כ עודה הוא עוד נדבך בפרקטיקה שנועדה לשדר למגזר הערבי כי הווייתו הפוליטית אינה לגיטימיות. אבל יחס המדינה אל המיעוט הערבי מסמן שינוי משטרי רחב בהרבה
צילום: משה מילנר, לע"מ
צילום: משה מילנר, לע"מ
רנא פאהום היא מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון הרטמן, ירושלים.  בתפקידה האחרון כיהנה כמנכ"ל ימק"א הבינלאומית (בירושלים) וחברת הבת "שלוש הקשתות". בעבר שימשה כמפקחת כוללת במשרד החינוך ואחראית על החינוך היסודי במזרח העיר ירושלים, ולפני כן הקימה וניהלה בית ספר על יסודי לבנות במזרח ירושלים.  פאהום היא חברת המועצה הישראלית לתרבות ולאומנות, וחברה בוועדה לתרבות ערבית. היא כיהנה כחברת ועד מנהל במוזיאון לאומנות האיסלאם בירושלים ומכהנת כיום בועד המנהל של "לביא", העמותה העירונית לפיתוח החינוך

אחת המנטרות שראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד לשנן בהתבטאויותיו הפומביות היא "שינוי המזרח התיכון". אכן, קשה להתעלם מההשלכות הגיאופוליטיות המשמעותיות באזור – בלבנון, בסוריה, ואולי כעת גם באיראן. ואולם קשה מאוד להעריך בשלב זה האם השינויים הללו יביאו לשינוי חיובי בטווח הנראה לעין, וכמובן לעתיד לבוא. אדרבא, הניסיון מלמד כי אין ערובה לכך שניסיון לחולל טרנספורמציה במזרח התיכון על ידי הפעלת כוח חיצוני, יישא פרי.  בה בעת, שינוי מסוכן מאוד מתחולל דווקא בתוך המדינה, והוא עלול להשפיע לא פחות על חיי היומיום.

השינוי הזה בא לידי ביטוי באופנים רבים, אך אנו נתמקד בבריח התיכון של הדמוקרטיה הישראלית השברירית ממילא – יחסה למיעוט הערבי החי בקרבה עם אזרחות ישראלית, שמרוקנת מתוכן כעניין של יום ביומו. לאורך השנים, חוקרים רבים ניסו לאפיין ולהמשיג את מדיניות הממסד הישראלי כלפי החברה הערבית בישראל. מאז 7 באוקטובר 2023 דומה כי "הפקרה מושגחת", מונח שאותו השגיר יאיר בוימל, הוא הניסוח הקולע ביותר, שאוצר את כל הסיפור בקליפת אגוז. זו אמנם פרקטיקה שנהגה במשך כל השנים אך כעת היא הולכת ומחריפה.

ההפקרה מתבטאת למשל בנושא פערי המיגון ביישובים הערביים. הן בהתעלמות מהליקויים הידועים ערב המלחמה, והן באזלת היד שנוקטת הממשלה מאז 7 באוקטובר, כפי שעולה מדוח שפירסמה החודש עו"ד ליטל פילר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. זירה בולטת נוספת של ההפקרה היא הטיפול בפשיעה ובאלימות. לפי העדכון האחרון, מתחילת השנה נרצחו 123 אזרחים ערבים. לעומת ההפקרה שמתאפיינת בחוסר מעש, ההשגחה זוכה למשאבים ולקדימות, בעיקר הפיקוח ההדוק על חופש הביטוי באמצעות דיכוי, לעתים בניגוד גמור לחוק ולפסיקה, של קולות ביקורתיים נגד המלחמה בעזה. פרקטיקה זו סימנה לציבור שלם כי עמדתו והווייתו הפוליטית אינן לגיטימיות במרחב הציבורי.

יתרה מזאת, הליך ההדחה כנגד חבר הכנסת איימן עודה שהחל לאחרונה בוועדת הכנסת, מבהיר שנציגי הציבור הערבי הם "החזית השמינית", ואינם ראויים לחופש הביטוי הפרלמנטרי. השילוב בין ההפקרה וההשגחה ביחס לציבור הערבי בישראל, לבין ההשתוללות משולחת הרסן בעזה שמוצגת כגזרת גורל דטרמיניסטית של "מלחמת נצח", יוביל בהכרח לשינוי פנימי עמוק ביחסי יהודים-ערבים בישראל.

לצד זאת יש לזכור כי יחסה של המדינה למיעוט הערבי הוא נייר לקמוס מדאיג של שינוי משטרי המקרין גם על הציבור היהודי. גם הציבור היהודי חווה את תחושת ההפקרה: כך למשל לגבי החטופים בעזה, וגם לגבי תושבי הצפון, שכפי שמלמד דוח מבקר המדינה מיוני 2025, לא זכו שממשלתם תגבש תוכנית רב-שנתית לשיקום ולפיתוח. לצד ההפקרה מורגש גם הפיקוח המתהדק על קולות ביקורתיים של יהודים כנגד השלטון, כפי שממחישים האירועים שהתפרסמו לאחרונה סביב המערכה מול איראן – שוטרת שייחסה אי-חוקיות לכיתוב בגנות המלחמה על חולצה, או מפגינות שקטות שעברו חיפוש בעירום. בזמן שהממשלה מנסה להשפיע על שינוי משטר במקומות אחרים במזרח התיכון, הכוחות הליברליים צריכים להתמקד בשינוי המשטר של ישראל הקורה ממש לנגד עינינו. רק שילוב ידיים בין היהודים והערבים שוחרי הדמוקרטיה יוכלו לסכל מזימה זו, ולהעמיד חלופה שלטונית ואידיאולוגית שתחזק את היסודות הליברליים ותדאג להפנות את משאביה המוגבלים לטובת כלל אזרחיה ולא כנגדם.

הוספת תגובה

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics