אבל היתה שם אהבה
עיצוב זיכרון השואה

תקציר

מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון.

עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן.

ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי.  זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.

משתתפים: מיכל אהרוני, עליזה אורבך (1940‏-2016), מלי אייזנברג, אהרן אפלפלד (1932‏-2018), מאיר אפלפלד, דנה אריאלי, אתי בן־זקן, מיכל בן־נפתלי, מיכל גוברין, גרי גולדשטיין, יולנדה גמפל, רינה דודאי, אלי וקיל, רני יגר, אודיה כהן־רז, מנדי (כהאן) כהנא, אורית ליבנה, סנדרה מאירי, רעיה מורג, רון מרגולין, יוכי פישר, דנה פריבך־חפץ, שאול פרידלנדר, יהודית קול־ענבר, אוטו דב קולקה (1933‏-2021), שלומית רמון־קינן ואיתן שטיינברג.

הספר ראה אור בהוצאת כרמל בתמיכת מכון ון ליר בירושלים, לוין אמנות, חברה ותרבות ומכון שלום הרטמן.