הקשר בין מגילת שיר השירים לחג האביב ברור לכל מי שמרים עיניו ממילות המגילה ונושא את מבטו לעבר החלון. הטבע מתעורר, הפריחה החלה, ו"קול התור נשמע בארצנו". קריאת המגילה בתוך בית הכנסת משקפת יפה את המציאות בחוץ, את חדוות ההתעוררות מתרדמת החורף ואת החושניות החמקמקה שנישאת באוויר.
השנה מעט קשה לנו לחגוג את האביב בחוץ, לנשום את הפריחות ולהנות מהצבעים העזים שהטבע נתלבש בהם. קריאת המגילה השנה תזכיר לנו מה מתרחש בחוץ, בזמן שאנחנו ספונים (או אפילו מבודדים) בביתנו, והלב כמה ומתאווה וכוסף לאויר הפתוח, לאיוושת העלים, לזמזום הדבורים ולציוצי הציפורים.

אך מגילת שיר השירים מהדהדת לא רק את הטבע אלא גם את תכני חג הפסח. חג הגאולה, בו הופיע הקב"ה וחידש את הקשר עם עמו, הפך לסמל לאהבתו ודאגתו של הקב"ה את עמו. קריאת המגילה, על יחסי הדוד והרעיה שבה, משקפת נאמנה את תחושת ההתרגשות מהקשר, את הכמיהה אליו, את ההתלהבות ממנו וגם את האתגרים הרבים שקשר אינטנסיבי מציב בפני השותפים. חג הפסח מזמין אותנו לעיין בקשר הזה – בין הדוד לרעיה ובין האל לעמו – ולנסות להעמיק בו באמצעות קריאה ופרשנות של מגילת שיר השירים.

מגילה בתנועה

פרשנים וחוקרים במהלך הדורות נתנו דעתם לקשר שבין סיפור גן העדן לבין המגילה: בשני הסיפורים ישנו מוטיב של גן ("גן בעדן מקדם" / "באתי לגני אחותי כלה"); שניהם מאזכרים גן סגור ("וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים… לשמור את דרך עץ החיים" / "גן נעול אחותי כלה"); בשני הסיפורים יש מקור מים זורמים ("ונהר יוצא מעדן" / "מעיין גנים באר מים"); בוסתן עצים ("כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" / "שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים… עם כל עצי לבונה"); פרי אחד מיוחד ("טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" / "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי"); וכן גבר המגיע לבית כלתו או לבית אם כלתו ("על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" / "עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי"). בנוסף לכך, כנגד הכרובים השומרים על דרך עץ החיים בגן עדן, מופיעים השומרים במגילת שיר השירים ("מצאוני השומרים"), ובשני הסיפורים מזמינה האישה את האיש לאכול מהפרי (בשיר השירים הפרי הוא דימוי לאישה עצמה – "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" – והאיש אוכל וטועם מהפרי: "אכלתי יערי עם דבשי").

לצד הדמיון הרב, קיימים כמה הבדלים בולטים שערכם רב בחיפוש אחר משמעות היצירה. בסיפור גן העדן העולם במצב סטטי. העצים עומדים בפריחתם, המים מפכים תמידית והאדם נדרש רק לשמור על הקיים. לעומת זאת, בגן שבשיר השירים הטבע משתנה תדיר: עונות השנה באות וחולפות, והשירים השונים במגילה עוקבים אחר תנועת מחזור החיים, שמשקפת כמובן גם את התנועה בהלכי הנפש של הגיבורים. התזזיתיות כה רבה, עד כי קשה לחזות את תגובת הדוד או הרעיה ופעמים רבות אנו מתפלאים מדוע נהגו כפי שנהגו. מגילת שיר השירים מסרבת ליצור עלילה ליניארית, כשם שהחיים אינם ליניאריים. יש בהם תנועה, סיבוב, שינוי ומנעד רחב של אפשרויות.
עוד ניגוד אחד בולט ביותר: בסיפור גן העדן נענשה האישה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". בכך מכונן האל מערכת יחסים היררכית בין האיש לאישה. בשיר השירים, לעומת זאת, נאמר "אני לדודי ועלי תשוקתו". כאן התשוקה איננה עונש, אלא מרכיב שוויוני וחיוני במערכת היחסים האידילית שבין שני בני הזוג: "אני לדודי ודודי לי".

מאינטימיות לניכור

כדי לנסות להבין את מהות ההקבלה – הדמיון לצד השוני – אני מבקשת לחזור ולעיין בסיפור גן העדן. במאמר קלאסי טען אלן ג'ון האוזר שהעולם המתואר בפרק ב בבראשית, זה שלפני חטא אדם הראשון, היה עולם אינטימי, ואילו בעקבות החטא הפך העולם למנוכר. האוזר מנתח בפרוטרוט את הסיפור ומציג ראיות רבות כדי לחזק את טענתו.
ראשית, האינטימיות שוררת בין האל לאדם. בראש ובראשונה באופן בו יוצר האל את האדם עפר מן האדמה, ממש כפי שבעל מלאכה אוחז בידיו את החומר ומייצר ממנו כד. מיד לאחר מכן מעמיקה האינטימיות ביניהם, כשהאל נופח באדם נשמת חיים. האינטימיות נרקמת גם בין האדם לאדמה עצמה, ומשום שהצמחייה והחיות נוצרו אף הן ממנה – גם בין האדם לבין הטבע והחיות. בהמשך נוטע האל לכבוד האדם גן פרטי משלו ומניח אותו בפנים. אווירת האינטימיות גואה בתוך המרחב הגיאוגרפי הקטן והמצומצם.

אלוהים ממשיך ודואג לאדם, שם לב לצרכיו, ומבחין בבדידותו. כדי לעזור לו, יוצר עבורו אלוהים את החיות, שכאמור מגיעות אף הן מן האדמה. הניסיון לא צולח, אזי מגיע רגע השיא בסיפור – יצירת האישה. ברגע זה יש הרמוניה גדולה עוד יותר, שכן האישה נוצרת מגופו של האיש ממש. האינטימיות ביניהם עצומה; היא עצמו ובשרו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". עד עתה הדגש הושם על ההרמוניה בין אדם לאדמה (ומכאן שמו של האדם) אך ברגע שהאדם רואה את האישה וחש את הקשר ביניהם הוא מקבל שם חדש ומכונה לראשונה "איש"; ההרמוניה עתה היא בין איש לאישה. במציאות אינטימית זו אין פלא שהאיש והאישה מהלכים עירומים, ללא כל חציצה ביניהם.

הולדת התשוקה

כפי שמראה האוזר במאמרו, מרגע חטאו של אדם הראשון חש הקורא כיצד האינטימיות נסדקת בין כל המשתתפים, עד לסיום המר. תחילה מופרת האינטימיות שבין המין האנושי לבין החיה: הנחש הערום פותח בשיחת פיתוי עם האישה וגורם לה להפר את צו האל. בדיבורו נשמרת עדיין האינטימיות שבין האיש והאישה, בכך שהנחש פונה לאישה בלשון רבים, כמו להדגיש שהוא רואה בה ישות כפולה – היא לפניו אך היא כוללת גם את האיש. גם האישה עונה לו בלשון רבים ("נאכל"), כמו להדגיש שגם היא רואה עצמה חלק מזוג. גם ההדגשה של נתינת הפרי היא "לאישה עימה".

בשלב השני, ברגע האכילה, האינטימיות עם האל נסדקת, והיא עתידה להמשיך ולהשבר בעוד מספר פסוקים, כאשר יתחבאו האיש והאישה מפני האל. לאחר האכילה קורסת גם האינטימיות המובהקת ביותר – בין האיש לאישה. הם מתלבשים, שכן אינם חשים עוד בנוח בגוף החשוף. המלבושים מהדהדים היטב את הקמת המחיצות המגוננות, הרגשיות והנפשיות, בין ישות אחת לרעותה. אכן, ברגע האכילה מהפרי האסור האדם נקרא עדיין "איש" ("ותיתן גם לאישה עמה ויאכל"), אך מיד לאחר מכן הוא ישוב להקרא "אדם" בלבד. פירוד מתחיל בעולם. האדם מבקש להתחבא בתוך המרחב המגונן, "בתוך העץ", אבל השבר כבר התרחש.
שבירת האינטימיות וההרמוניה מומחשת בעונשים השונים שמעניק האל: נתק נגזר בין הנחש לבין האישה וזרעה, מערכת יחסים לא שוויונית ודיס-הרמונית עתידה להרקם בין הגברים לבין הנשים, וגם בין האל לאדם – לא עוד הצמחת עצים למאכל אלא התמודדות עצמאית של האדם מול האדמה, ממנה יפיק אוכל במאמץ.

ברצוני לטעון כי גם באשר לתימת התשוקה חל שינוי בין העולם שלפני החטא לזה שאחריו. בעולם שקדם לאכילה הכול סטטי, ואף אחד אינו משתוקק לשום דבר. הכול ממומש. כך לפחות מרגיש האדם: הוא מסתובב בגנו, הפרי בשל, העצים מוריקים, המים זורמים וזמינים כל העת. כל שנדרש מהאדם הוא רק לשמור על מה שיש. האדם אינו מתלונן על דבר. הוא גם אינו מתאווה לאכול מן העץ האסור. למעשה, נדמה שלא רק תשוקה אין בו, אלא שהוא חסר רצון.

אלוהים הוא שרואה שמשהו חסר לאדם, מבלי שהאדם עצמו מודע לכך ("לא טוב היות האדם לבדו"). בסופו של דבר נאלץ האל לקחת מהאדם משהו, את צלעו, על מנת שיתחיל לחוש חסר, השתוקקות לדבר מה. אכן, כאשר האדם רואה את האישה הוא חש סוף סוף בחיבור, ברצון לקשר, ומיד משורר: "לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת".
דווקא הנחש הוא זה שמכניס תשוקה לעולם. גם בשיחה עִמו האישה תחילה לא משתוקקת, ונראה שמבחינתה אין כל בעיה בציווי להמנע מאכילת הפרי. רק לאחר דברי הנחש מבחינה האישה כי העץ "תאוה הוא לעינים ונחמד להשכיל", והיא לומדת מהי תאווה ותשוקה. הנחש כמו לימד אותה שניתן לרצות, לחמוד, להתאוות. תיאור זה, לפיו דווקא הנחש המחטיא הוא שהכניס את התשוקה לעולם, מעורר מיד יחס שלילי כלפי רגש זה, מה עוד שאנו עדים לתוצאות המרות של התשוקה. אכן, עונשה של האישה מבטא את השבר שנבקע במערכת היחסים בינה לבין האיש שלה באמצעות המילה תשוקה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". התשוקה הופכת לבעיה במערכת הקשרים בינה לבין האיש שלה.
אם כן, בסיפור גן העדן ניתן להבחין שנקודת השבר היא בין עולם רגוע, אינטימי וסטטי לעולם של תשוקה, מתח ושונות. התשוקה הזו אמנם גורמת לאנושות לפרוץ קדימה, להתרבות, להתפתח ולהשתכלל, אך מחירה הגבוה בצידה – נפגמה האינטימיות בין האיש לאישה, בין המין האנושי לטבע, ואפילו בין האדם לאל.

להתחדש ולהתקדם

לעומת גן העדן, בגנו של שיר השירים התשוקה ממלאת כל. המגילה אף מתייחסת לנוכחות התשוקה כאל דבר חיובי ביותר, ללא כל נימה שלילית. במובן זה גואל שיר השירים את סיפור גן העדן, ויש שיאמרו את המקרא כולו.
אך בשיר השירים מתרחש דבר מה נוסף. כפי שראינו, בגן העדן התחיל העולם באינטימיות ללא תשוקה ואחר כך הפך לעולם של תשוקה ללא אינטימיות. שיר השירים מנסה לארוג עולם שבו מתקיימות התשוקה והאינטימיות יחד, זו לצד זו. המגילה כמו מתעקשת לשוב ולתפור חזרה את כל הקשרים שנפרמו במהלך סיפור גן העדן.
ראשית, הקשר שנפרם בין בני האדם לחיות מתאחה במגילת שיר השירים, באמצעות אזכורים רבים של החיות, ההופכות לחלק מהותי מעולם הדימויים העשיר של הזוג. שנית, במגילה מתוארת גם אינטימיות גדולה עם הטבע, עד שהאיש והאישה הופכים להיות הטבע עצמו – הפרי, הגן. במקביל הטבע הופך להיות שיקוף של הזוגיות, וכך השאלה האם הסתיו עבר או האם הגפן נתנה סמדר מהדהדת את מצב הזוגיות של הדוד והרעיה.

שיר השירים מעיד כי האנושות רוצה לשוב לעולם של טרום החטא, בו מתקיימת אינטימיות, אך זאת מבלי לוותר על התשוקה המחיה. דווקא שיר השירים, המתאר את גנו בזיקה כה עמוקה ומהותית לגן העדן, אינו מבקש לשוב אחורה בזמן ולחדש ימינו כקדם, אלא להתקדם, לתקן את התשוקה ולייצר לצדה מרחב אינטימי: "אני לדודי ועלי תשוקתו".
שיר השירים עורג לאינטימיות הטוטאלית שהייתה בגן עדן. ועם זאת, אנו מזהים גם זהירות מפני אינטימיות זו והסתייגות כלפיה. בסיום המגילה קוראת האהובה לדוד: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים". דרישתה המשונה של הרעיה לשים קץ פתאומי למפגש האוהבים היתה לחידה גדולה בעיני הפרשנים, ואלה הציעו מגוון חלופות של "סוף טוב". הציווי "ברח" פורש כ"ברח איתי", "ברח אליי" או "שוב אליי". אך דומה שאין זה פשוטו של מקרא.
דומה שהשוואה בין שיר השירים לבין סיפור גן עדן עשויה להסביר את החשש מלציין במפורש שזוג האוהבים התאחדו יחד. המגילה חוששת להגיע לשלב האיחוד והאינטימיות השלמה, פן הדבר יצריך ויתור על התשוקה. חזרה לעולם גן העדן משמעה ויתור על התשוקה שמקורה בחטא האכילה. סיפור גן העדן טבוע עמוק כל כך בזיכרון האנושי הקולקטיבי ובמחשבת המקרא, עד כי בעקבותיו מקנן חשש תמידי מפני הגעה לאינטימיות ומימוש התשוקה. הסיפור המכונן, הבראשיתי, לימד שתשוקה מסלקת את האינטימיות ושבעולם של אינטימיות מלאה אין תשוקה.
הדמויות בשיר השירים רואות בתשוקה את הכוח המניע המעניק חיות לעולם, והם לא יכולות לתאר את המציאות בלעדיה. הן חוששות שמימושה של התשוקה יעלים אותה, וכדי למנוע זאת שיר השירים אינו מציע פתרון פשוט וסופי. השירים מתארים בעיקר את הערגה, הגעגוע, הרצון האינסופי לקשר.

זוהי אולי הדילמה החשובה ביותר של מגילת שיר השירים, בין אם נפרשה כפשוטה, כשירי אהבה בין גבר לאישה, ובין אם נאחז בפירוש האלגורי של מערכת היחסים בין האדם לאל: כיצד שומרים על המתח בין תשוקה לאינטימיות. איך לא מאבדים את התשוקה כאשר נופלות כל המחיצות ונמצאים במצב האינטימי ה"הכי פנימי" (ובלטינית – innermost inmost). הדילמה הזו נכונה בין גבר לאישה בדיוק כפי שהיא נכונה בין האל לאדם. עומקו של המתח מואר דווקא על רקע ההשוואה של מגילת שיר השירים עם סיפור גן העדן, וההבנה עד כמה מהדהד הגן הקדמוני ההוא בתוך גן האוהבים שלפנינו.

בחג פסח השנה, המציאות כופה עלינו אינטימיות והתכנסות לגרעין המשפחתי המצומצם ביותר. יש שיחושו בנח במצב הזה, ויש שיחושו מחנק מסוים; יש שירגישו שמשהו בהתרגשות, בציפייה במסתורין של ליל הסדר הולך לאיבוד, ויש שיבחינו שלהפך – אלו רק מתעצמים לנוכח המפגש הצפוי.
אבל כולנו ננסה שלא לאבד את הכוח המחייה, כדי שנוכל לצאת מהתקופה החריגה הזו בתנופה ובבריאות הנפש והגוף. נרקוד בעדינות השנה בסלון ביתנו בין התשוקה למימוש, בין הסוד לגילוי, בין הכיסופים לבין הנוכחות האינטימית. המנגינה שנכתוב כרקע לריקוד הזה תייצר את האופי המיוחד של ליל הסדר השנה ואולי גם את הזיכרונות המכוננים ממנו שישארו חרוטים בנו עוד זמן רב.