רבי נחמן מברסלב (תקל"ב-תקע"א, 1772-1810) היה אדמו"ר בדור הרביעי של תנועת החסידות, נינו של הבעל שם טוב ומייסד חסידות ברסלב. רבי נחמן היה מורה רוחני מקורי וכריזמטי, ודרשן ומספר סיפורים מחונן. תלמידו המסור, רבי נתן מנמירוב, העלה על הכתב את התורות והמאמרים ששמע מפיו, ובמידה רבה בזכותו קיימים לפנינו רבים מאוצרות הרוח של רבי נחמן כיום. בניגוד לאדמו"רים חסידיים אחרים, רבי נחמן לא מינה לו יורש, וחסידות ברסלב התפתחה כתנועה המונהגת על ידי מורים הבקיאים בתורתו, ולא כחצר חסידית המונהגת בידי שושלות משפחתיות של אדמו"רים. בימי חייו עורר רבי נחמן התנגדות עזה מצד מתנגדי החסידות ומצד אדמור"ים חסידיים אחרים, וחסידות ברסלב היתה קבוצה קטנה ונרדפת, עד שזכתה להתעניינות ולתחיה במחצית השניה של המאה העשרים. כיום מונים חסידיה עשרות אלפים, בקהילות רבות, ובהם חוזרים בתשובה רבים. תחייתה ופריחתה של חסידות ברסלב וההתעניינות המחודשת בכתבי רבי נחמן וברבי נחמן עצמו כצדיק וכמורה רוחני היא תופעה מדהימה ומסקרנת. המנעותו מיצירת שושלת אדמו"רית, ריכוזית והיררכית, תרמה לחוויית הנגישות והזמינות של רבי נחמן לציבור. אין ספק שלפריחה זו גם קשר הדוק לאישיותו הבלתי אמצעית של רבי נחמן ולכתיבתו העמוקה, הקיומית ומלאת הדמיון הנוגעת לליבות הקוראים עד היום.
סיפורי רבי נחמן מהווים מכלול של יצירה ספרותית יוצאת דופן: מלאי דמיון ומעוף, מקסימים ומוזרים, חתרניים, עזי מבע ומושכי לב. במהלך המאה העשרים חל שינוי מגמה בתרבות ובספרות העברית ביחס לסיפוריו, מהתעלמות, הקלת ראש או עמדה ביקורתית כלפיהם, להתקבלות והכרה בערכם ובמקומם בתולדות הספרות העברית. סיפורי רבי נחמן והגותו השפיעו השפעה נרחבת על עולם הרוח העברי – בספרות, בתרבות ובאמנות – והם ממשיכים להוות כר פורה להשראה ולהשפעה גם כיום.
רבי נחמן לא כתב את סיפוריו אלא סיפר אותם על פה. הוא ניחן, כפי הנראה, בכריזמה ובכישרון דרמטי יוצא דופן. רבי נתן, תלמידו, מתאר את המצב האקסטטי שבו היה נתון רבי נחמן בשעת הסיפור ואת החיוניות והקסם הרב שלו כמספר.
תורה ס' שבליקוטי מוהר"ן, ספר הדרשות של רבי נחמן, עוסקת בתפיסתו של רבי נחמן לגבי כוחם המרפא של סיפורי המעשיות. "יש בני אדם שישנים את ימיהם", מצהיר רבי נחמן. הוא מתאר מצב של שינה תודעתית, מצב ירוד של תודעה עכורה ומנותקת מהוויית החיים כמצב של איבוד הפנים והסתלקותם. לפי רבי נחמן, סיפורי המעשיות מסוגלים לעורר את האדם משנת התודעה ולהשיב את פניו, ואף להלבישו בפנים חדשות. רבי נחמן ייחס לסיפורי המעשיות כוח רוחני טרנספורמטיבי ומרפא. מתוך ראייה זו יש לקרוא את סיפוריו כסיפורים שנועדו לחולל ריפוי ושינוי תודעתי בקהל השומעים, דרך תיקון הלב, הלבשת הפנים וחידוש הזיקה לנביעת החיים מהמקור העליון, שנסתמה ונחסמה במצב התודעה הישנה.
הסיפור הקצרצר של רבי נחמן המופיע כאן מהווה דוגמה למקוריותו וליצירתיותו של רבי נחמן כמספר. במבט ראשון הוא נראה כואריאציה נוספת על מבנה סיפורי חסידי מוכר ושכיח. בסיפור מובא משל שעוסק בהתרחשות ביחסי המלך ובן המלך, הנמשלים במסורת המדרש והסיפור החסידי ליחסי האל ובני האדם. בסיפור המלך מאתגר את בנו במטלה קשה, אולי סיזיפית, אולי בלתי אפשרית: להעלות אבן גדולה מאוד וכבדה לעליית הבית. סיומו הפרדוקסלי והמפתיע של הסיפור, ובפרט החתימה מדברי רבי נחמן עצמו על פירוש הסיפור, שולחים אותנו למרחבים חדשניים ומפתיעים של מחשבה והוויה, ולמפגש עם כוחו הטרנספורמטיבי של הדיבור.
פעם אחת דיבר רבנו ז"ל עם רבי יעקב יוסף[2] מעניין עבודת ה' כדרכו תמיד, וסיפר לו משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד חוכמות. אחר כך בא הבן לבית המלך, מלומד בכל החוכמות כראוי.
פעם אחת ציווה המלך על הבן ליקח איזה אבן גדולה מאוד, כמו אבן הרחיים, וליטול ולישא אותו על עליות ביתו. ומסתמא לא היה יכול הבן הנ"ל לישא ולרום את האבן כי היה אבן גדול וכבד מאוד. ונצטער הבן מאוד על שאי-אפשר לו למלאות רצון אביו המלך; עד שגילה לו המלך דעתו אחר-כך ואמר לו: "היעלה על דעתך שאני מצווה עליך דבר כבד כזה, לקחת את האבן כמו שהוא ולישא ולרום אותו, התוכל לעשות דבר זה על פי חוכמתך הגדולה? אך אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי היה שתיקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות דקות וקטנות, ובזה תוכל להעלות אותו על העלייה".
כמו כן השם יתברך ציווה עלינו ש"נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג מא), ולבבנו לב האבן. והוא אבן גדול וכבד מאוד, ואי-אפשר להרים אותו להשם יתברך בשום אופן, רק על-ידי שניקח פטיש ונשבר ונפוצץ את לב האבן ואז נוכל להרים אותו. והפטיש הוא הדיבור. עד כאן המשל, והבן.
פתיחת הסיפור מעמידה את השאלה: מה ערכן של החוכמות שרכש בן המלך במרחקים? לרבי נחמן היתה עמדה ביקורתית מאוד כלפי חכמות שכלתניות, ידיעות חיצוניות שאינן חכמת הלב הפנימית (והיהודית). חכמתו הנרכשת, אולי האינטלקטואלית, של בן המלך, אינה עומדת לו באתגר העלאת האבן הגדולה. לאחר שהבן נכשל ומצטער מאוד, אביו מגלה את אזנו (ואת אזנינו) לגבי כוונתו: את האבן ניתן להעלות לא בצורתה הגולמית והשלמה, אלא רק כרסיסים. זהו פתרון יצירתי לבעיה; מפתיע, אך גם קצת מרתיע. הוא רדיקלי ופרדוקסלי: אמנם באקט האלים של ניפוץ האבן בפטיש ניתן להתמודד עימה ולהעלותה מעלה, אך בפעולה זו גם אובדת לנו האבן הגדולה כאבן ריחיים, כל מהותה הגדולה והאבנית המרשימה מתפוררת לכדי חצץ. ניתן להעלות את האבן, אך במחיר משמעותי: הוויתור על שלמותה של האבן.
בביאור שהוסיף רבי נחמן בחתימת הסיפור טמונה הפתעה פרשנית נוספת: האבן היא הלב, הפטיש הוא הדיבור. לב האבן השלם, הגושי, של תחילת הסיפור, הוא שלם גולמי ובעייתי, כי הוא אינו נותן את עצמו לשינוע ולהעלאה. רק באמצעות הדיבור ניתן לנפץ את האבן-לב לחלקיקיה, וכך להעלותה. הדיבור ניחן ביכולת לפרק את השלם הגדול, הבלתי ניתן לעיכול, לשברים, חלקיקים, שעימם אפשר להתמודד. גלומה כאן תובנה עמוקה על כוחו של הדיבור לפרק גושים גולמיים של חוויה לחלקים הניתנים לעיכול ולטיפול עבור הנפש. עם זאת, הדיבור הוא פעולה מורכבת, חרב פי-פיות. הדיבור תמיד מאבד משהו מכוליות החוויה הגולמית; לפעמים הוא חוטא לטיבה הראשוני של החוויה ומותיר ממנה רק חצץ. הדיבור הנדון בסיפור אמור לשבור את לב האבן באורח חיובי, בשבירה פרדוקסלית, מרפאת, כך שיוכל בן המלך, בן האדם, להעלותו לעליות ביתו של אביו, המלך. ומהי העלאת האבן? זה אינו מפורש בסיפור. מסירות הנפש? מסירת הלב? על הקורא להמשיך ולפרש לעצמו.
רובד נוסף ומשמעותי בסיפור מקופל בסמל האבן. בספרות הזוהר ובקבלה בכלל, האבן היא אחד הסמלים החשובים של השכינה, ספירת המלכות, הספירה העשירית, הנקבית והתחתונה מבין עשר הספירות. השכינה, המכונה גם כנסת ישראל, מגלמת את הישות הקולקטיבית של עם ישראל. היא גולה עם ישראל בגלותם וסובלת עימם בצרותיהם. השכינה מצרה עמנו, בני האדם, בכל השברים והמכאובים של קיומנו ושל קיום העולם. השכינה של ספרות הזוהר שכובה בעפר ונדכאת עם הוויית הגלות. אחד המיתוסים המכוננים בקבלה קשור לצורך להקים את השכינה ולהעלותה; במובן מסוים, זוהי משימתם החשובה ביותר של מקובלי הזוהר ושל בני האדם בכלל. על כך נדרש פעמים רבות הפסוק: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" (תהלים קיח ב). השכינה נמשלת גם לאבן הקלע (זוהר ח"א, דף כד עא), אותה יש 'לזרוק' ולהעלות מעלה מעלה, ממקומה השחוח והשפל, למקום הנעלה ביותר, עד לספירה העליונה, ספירת הכתר. על האדם להשיב אחרית לראשית, להשיב את המלכות למקורה ולמקומה העליון, בכתר. השכינה מועלית על ידי בני האדם בכוונותיהם ובמעשיהם, כמו למשל, באמצעות העלאת המחשבות בתפילה. מוטיבים אלה בסיפורו של רבי נחמן – הצורך להעלות את האבן הגדולה, לפי רצון האב, באמצעות הדיבור של בן המלך – שואבים מסימול השכינה באבן, ומהמיתוס הקבלי על העלאת השכינה. העלאת לב האבן הפרטי של כל אדם הופכת אפוא גם להעלאת הלב הקיבוצי של ישראל ושל העולם, היא השכינה, האבן הגדולה.
האבן היא הלב, הפטיש הוא הדיבור. המילים הללו שברו את ליבי, והן ממשיכות להדהד בו מיום שקראתי אותן לראשונה. הניסוח המינימליסטי והחודר הזה מבטא בעיני את כוחו של רבי נחמן. הסיפורים שלו חיים ומפעמים ודיבוריו שוברים כפטיש את לבנו, לב האבן. בחזרה לתהיה לגבי פריחת ההתעניינות ברבי נחמן ובספרותו בימינו, נדמה לי שהצמא העצום לשבור את הלב, להתעורר משנת התודעה וללבוש פנים חדשות מפעם ברבים בינינו גם כיום. ורבי נחמן, בעל הדיבור והסיפור, הפטיש הגדול, יש לו הכוח המפליא לפעום בלבבות ולהעירם גם בימינו, מבעד למרחקי המקום והזמן.
[1] מובא מתוך: צבי מרק (עורך), כל סיפורי רבי נחמן מברסלב: המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות, מהדורה מבוררת על פי כתבי יד, ירושלים ותל אביב 2014, עמ' 146 (נוסח הסיפור על פי כת"י חיי מוהר"ן, ר' פנחס מטבריה (כת"י שוקן 16988), "שיחות מוהר"ן, מדבר ממעלת ההתבודדות", דף 118ב, אות י"ג, לפני תרל"ד, 1874).
[2] הסיפור סופר לרבי יעקב ליובארסקי, תלמידו של רבי נחמן. בנו של רבי יעקב נישא לחיה, בתו של רבי נחמן, לאחר פטירתו של רבי נחמן. רבי יעקב יוסף התגורר בתחילה בזלאטיפולי, וכפי הנראה הזיקה בינו לרבי נחמן נוצרה כשהגיע ר' נחמן לזלאטיפולי בחודש אלול תק"ס (1799-1800). לפיכך ניתן לתארך את הסיפור לאחר אלול תק"ס (ראו מרק, כל סיפורי רבי נחמן מברסלב, הערה 1 בעמ' 146).
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
