הרב ברוך מרדכי אזרחי היה נוהג לספר את אותו סיפור במשך ארבעים שנה במחנה בני תורה לתלמידי ישיבות קטנות (מקביל לחטיבת ביניים), סיפור שקיבל את השם "יצחק אלחנן שמאלה". הסיפור מתחיל בלידתו המיוחלת של יצחק אלחנן, שהוריו תלו בו תקוות גדולות שיגדל להיות תלמיד חכם גדול. אולם בילדותו התקשה יצחק אלחנן באופן ניכר בלימודיו ב"חדר". הוא לא הצליח לשבת ולהבין, והוריו המודאגים החליטו לשלוח אותו לעבוד אצל סנדלר. להפתעתם ולשמחתם, הוא הצליח במהירות בעבודתו.
במקביל, הוא התמסר באופן יוצא מן הכלל למעשי חסד בסתר וללא קבלת פרס, הקים מוסדות עזרה הדדית כמו גמ"חים וחברות שונות, סייע רבות לאלמנות ויתומים, ובנה משפחה מפוארת וידועה במעשי החסד שלה ברחבי העיר. לאחר שהגיע לשיבה טובה וראה נחת מבניו ההולכים בדרך טובה, נפטר יצחק אלחנן והגיע לבית דין של מעלה. שם, להפתעתו, הוא נשלח שמאלה אל הגיהנום בעקבות האשמה פרועה: רצח של גדול הדור. כמובן שיצחק אלחנן לא הבין מדוע הוא מואשם, אך בית הדין השמיימי חשף בפניו כי ההאשמה הנוראה נבעה מכך שלמרות מעשי החסד העצומים שצבר כל חייו, הוא לא מימש את פוטנציאל הלימוד שלו ובכך ביטל את האור הגדול שהיה יכול להביא לעולם דרך תורתו שלו ו"רצח" את הפוטנציאל התורני האדיר של עצמו. אתם מבינים, היה מסיים ר' ברוך מרדכי את הסיפור לתלמידיו, שזהו ר' יצחק אלחנן ספקטור, שהיה גדול הדור. והסיפור הוא רק משל. לא משנה מה נעשה וכמה מלאים יהיו חיינו, מה שצריך להוביל אותנו היא האפשרות שנהיה גדולי הדור. סיפור זה היווה בעבורי צוהר לתפיסת העולם החרדי לא במובן הסוציולוגי שלה אלא במובן האידאולוגי העמוק: חיים של חסד שהלימוד בהם מצומצם הם עבירה השקולה ל"רצח גדול הדור".
בספרו "חרדים אל דברו" מציג מנחם נאבת את תפיסתו על אודות העולם החרדי בימינו. לדידו, המחקר שגה בהבנתו את החברה החרדית ובכך שמסגר אותה כ'מגזר' סוציולוגי. כחוקר שצמח מתוככי החברה החרדית, מציע נאבת להתבונן בחברה החרדית לא כמגזר אלא כתנועה. בעוד המחקר ביקש להבין את החברה החרדית דרך מוסדותיה ועסקניה ולהתבונן בה במעין מבט אקזוטי ומרוחק, החברה החרדית עצמה מתבוננת על עצמה כתנועה אידיאולוגית, המונעת מתפיסת עולם עתיקה ומבוססת על השקפה ברורה שנמסרה מהדורות הקודמים.
אני סבור כי אי אפשר באמת להבין את החברה אם לא נטה קשב אל התנועה עצמה, מכיוון שבסופו של דבר, תנועת הנפש הפנימית של החברה החרדית היא אותה תודעה ראשונית של תליית הקיום באינטנסיביות של חיי התורה והמצוות. אולם כדי להבין זאת היטב וכדי לקלוט את המשמעות של התנועה הזאת, יש צורך לנבור מעבר להררי השחת של כתבות העיתונים, נאומי הפוליטיקאים, הפמפלטים הסקטוריאליים והאינטרסים של המוסדות, ולהקשיב לתשוקות, לרצונות, למאוויים ולחלומות של האנשים עצמם ברגעי האמת שלהם.
נאבת סבור כי התשוקה הגדולה של החברה החרדית שעלינו להקשיב לה היא התשוקה לתורה. בשורש התנועה החרדית נמצאת האהבה האדירה לאלוהים ולתורתו, אותה הוא מכנה "שגעון" ו"מחלת אהבה". נאבת מציע מבט רגיש, המעריך את האש הגדולה של התנועה החרדית ומבחין באופן בו התפיסה המגזרית המביטה בה מן החוץ מעמעמת אותה. לדידו, צריך להביט אל אהבה זו ולהבין את התנועה החרדית כמכוונת לממשה. אמנם לא ניתן לנתק את התנועה מביטוייה המגזריים, הריאליים, אבל מאידך גם אי אפשר לצמצם אותה למוסדותיה ומבניה המגזריים בלבד.
תפיסת העולם שמציע הספר פוגשת את החברה הישראלית במקום מורכב מאוד בתוך מערכת היחסים שלה עם החברה החרדית. בשנים האחרונות לימדתי בכמה מסגרות חינוכיות סדרת שיעורים שכונתה "מבוא לחרדיות". כשנשאלתי שוב ושוב מדוע לא כיניתי את השיעור "חרדולוגיה" או "מבוא לחרדים", טענתי טענה הדומה לזו של נאבת: בכדי להתחיל את הדיון עם החברה החרדית, קשה ככל שיהיה, צריך להשקיע מאמץ בהבנה של התיאולוגיה והאידאולוגיה החרדית. כדי לשוחח עם החרדים, צריך להבין את החרדיות.
הדיונים הפוליטיים, החברתיים והמגדריים חשובים, ומהווים את הבסיס לחברה משותפת. אבל הם לא מקיפים את התמונה כולה. מוטלת עלינו החובה – וגם ההזדמנות – להקשבה לרגעי האמת של אנשים, כפי שנאבת קורא לכך. רגעים שבהם מתגלה החרדיות כתודעה ולא רק כמסגרת. אלו רגעים שלא תמיד מתועדים, לא נגישים למחקרים כמותיים, ולא עולים לעיתים קרובות בשיח הציבורי.
החרדיות, כפי שאני מבין אותה, איננה רק שדה חברתי אלא בראש ובראשונה השקפת עולם. מערכת שלמה של עקרונות, היררכיות, סמכויות, ויחס לעולם. היא כוללת את רעיון ה"השקפה" – מושג בעל משמעות ייחודית בשיח החרדי, שמשמש כמצפן אידיאולוגי והלכתי כאחד. מדובר במערכת עקבית של הבנת ההיסטוריה, החברה, המדע, הציונות ואף הנפש האנושית – דרך פריזמה תורנית מסוימת.
כך למשל, הדיון בשאלת היחס למדינה, לציונות ולמודרנה בכלל, הוא דיון תיאולוגי מובהק, גם כאשר הוא מתנהל בשפה של פוליטיקה. הוויכוחים בין ליטאים לחסידים, בין הפלגים השונים, בין "המודיע" ל"הפלס" – כל אלו אינם רק סכסוכים על כוח, תקציבים והשפעה. אלו ביטויים של תפיסות עומק שונות לגבי מהותה של התורה, של המסורת, של ההנהגה ושל ימות המשיח. נאומיו של חבר הכנסת אייכלר על בימת הכנסת מהווים פרקטיקה פוליטית מובהקת, אך בין השיטין אפשר לזהות בהם את האידיאולוגיה אותה ספג במהלך חייו במסגרות חרדיות.
רבים בציבור הישראלי אינם מזהים את העומק הזה, כי הם רגילים להתבונן על החברה החרדית בעיניים סוציולוגיות. המודלים המקובלים במדעי החברה עוסקים בשיעורי תעסוקה, שירות צבאי, נשירה, פריון – מדדים חשובים לכל הדעות. אך אלה אינם מספרים את הסיפור כולו. המנוע הפנימי שמסביר למה נער חרדי מעדיף להישאר בכולל במחיר של מצוקה כלכלית, מדוע אב בוחר לשלוח את בנו לחיידר קיצוני ולא ללמדו לימודי ליבה – הוא רעיוני, לא רק חברתי.
לכן, כשאני מלמד על חרדיות, אינני פותח במוסדות אלא ברעיונות. אני לא מצטט סטטיסטיקות אלא מושגים כמו "יראת שמיים", "השקפה" ו"דעת תורה". אין זה ניתוח סוציולוגי מגזרי בלבד אלא התבוננות ברגישויות תרבותיות ותיאולוגיות. החברה החרדית רואה בעצמה שארית של עם ישראל הסגולי, נושאת לפיד התורה בתקופה אפילה. היא לא רואה את עצמה כעוד קבוצת אינטרס, אלא כעמוד האש לפני המחנה; משמרת של תפיסה עתיקת יומין שתפקידה להגן על "מסורת ישראל סבא" אל מול האתגרים הרבים שהחברה הישראלית המודרנית מציבה בפניה מדי יום. אכן, יש בתפיסה זו מימד מיתי, אולם לא ניתן להבין את החרדיות מבלי להבין את המיתוס שהיא מספרת לעצמה ואת הדרכים בהן הוא מעצב את המציאות החרדית היומיומית.
כדי לעשות זאת, דרוש לנו – המתבוננים על החברה החרדית מבחוץ – מהלך פנומנולגי מורכב. יש צורך "להשהות שיפוט" לגבי התפיסות החרדיות ולנסות להבין אותן לעומקן. בעגה החרדית אפשר לכנות מהלך זה כ"לחיות בהווא אמינא", כלומר לצלול את תוך הטענות האידיאולוגיות ואף התיאולוגיות ללא שיפוט או ביקורתיות, להבין מה הן מבקשות לומר, ומתוכן לחלץ את המניעים לפעולות הפוליטיות והחברתיות השונות.
יש המנסים לעשות רדוקציה של החרדיות לתהליכים של הסתגרות, שמרנות, אנטי-מודרניזם. אלו כמובן תהליכים היסטוריים ממשיים, שיש להם מקורות רבים. אך אין זו כל התמונה כולה. יש להבין שגם תהליכים אלו הם תוצר של השקפה. ההחלטה שלא להיחשף לתקשורת כללית, לא לשלוח ילדים לאקדמיה, להיאבק נגד גיוס – כל אלו אינן רק תגובות פחד אלא בחירות נורמטיביות, צעדים שיש להם בסיס תיאולוגי, גם אם הוא אינו תמיד מנוסח בשפה פילוסופית. כפי שהגדיר זאת מורי פרופ' בנימין בראון, זוהי "תיאולוגיה שלא מדעת".
מן הראוי שעולם המחקר, והציבור הישראלי בכלל, יתייחסו לחרדיות כאל שדה מורכב. לא רק אובייקט לניתוח חברתי אלא סובייקט, קול, שיש לו מה לומר על החיים, על אלהים, על קיום יהודי. נכון, לפעמים הקול הזה צורם, מרגיז, נראה בעינינו רגרסיבי. אבל הוא אמיתי, חי, ופועל מתוך אמונה עמוקה.
בכך אינני טוען כי עלינו להסכים עם תפיסת העולם החרדית או לגלות כלפיה חמלה. במצב בו החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים כה רבים, יש צורך בעמדה ברורה ונחרצת לגבי צרכי המדינה והדרך בה יש לפעול כדי לממשם. אך הבנה של המצב החרדי כפי שהוא היא הכרחית להבנת המצב ומניעת "שיח חרשים". בהקשרים חינוכיים, פוליטיים, ותקשורתיים – חוסר ההבנה של החברה החרדית מוביל לעיוותים. אנחנו לא מבינים למה חרדים "לא משתלבים", כי אנחנו לא מבינים במה הם כן משתלבים. לא ברור לנו למה הם "נאבקים במדינה", כי לא ברור לנו האופן בו הם מבינים מדינה. אנחנו תוהים למה הם חוששים מהשפעות חיצוניות כי אין לנו הבנה לגבי הדגם הפנימי של אמת שהם מחויבים אליו.
אני לא מציע לקבל את כל הנחות היסוד של החרדיות, לא כחוקר ולא כאזרח. אבל אני כן מציע להכיר בהן ולהבין אותן לעומקן; לשמוע את החרדים כשהם מדברים לעצמם, לא רק כשהם מגיבים לנו. לקרוא את עיתוניהם, לשמוע את דרשותיהם, להבין את רגישויותיהם. רק כך אפשר לפתוח בשיחה שהיא באמת דיאלוגית.
במובן זה, אולי תפקידה של האקדמיה, או לפחות של חלק מהחוקרים, הוא לשמש מתווכים. לא לשם גישור בלבד, אלא כדי להחזיר את הכבוד למחשבה החרדית – גם אם לא תמיד מתוך הסכמה. נאבת מהווה כאן סנונית ראשונה לאתגר זה. ספרו עומד כמעין קריאת כיוון המבקשת לשנות את השיח ולמקד את קוראיו בפנומנולוגיה של האידיאולוגיה. אין זה רק אתגר אינטלקטואלי אלא גם אתגר מוסרי. כי מאחורי כל מאבק תקציבי, פולמוס פוליטי או שערורייה תקשורתית, עומדים בני אדם שמחפשים אמת. לפעמים בדרכים שאנחנו לא מבינים, אבל רק בגלל שלא טרחנו להבין.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
