אני שואב הנאה מיוחדת מספרים המתארים את קריסתה של האידיאולוגיה המרקסיסיטית-בולשביקית. סיפוק מיוחד מסתתר במתח שנוצר במשולש הכולל אמונה דוגמטית ופנאטית, מציאות המתעקשת להתממש באופן מנוגד בתכלית, ואנשים משכילים ונבונים המנסים לתרץ את אלה. אולי זאת הפרעה של חוקר דתות.
אחד הספרים האהובים עלי בעולם הוא 'אפלה בצהרים' של ארתור קסטלר, המביא את סיפורו של רובשוב, בולשביק בכיר הנכלא באשמה פיקטיבית באחד מגלי הטיהורים של המנהיג העליון. הספר עוקב באופן מבריק אחרי חיבוטי הנפש של האיש, בדרכו אל הגרדום, המנסה ליישב את בגידתו הברורה של חברו לשעבר בו אישית וככל הנראה גם במהפכה, עם אמונתו הבלתי-מעורערת שמרקס אמת ותורתו אמת, ושהמטריאליזם הדיאלקטי עוד יביא אותנו באופן בלתי נמנע אל האוטופיה שמעבר לדיקטטורה של הפרולטריון.
ספרו החדש של אסף ענברי מגיש לנו תרומה נפלאה לז'אנר הזה, ומוסיף עליה בונוס: הגיבורים אכן חיו, ולא רק חיו אלא חיו בינינו, ואם זה לא מספיק, הם פחות או יותר הקימו את המדינה שבה אנו חיים היום.
'הספר האדום' מספר את מאבקיהם של יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, שלושת מנהיגי מפ"ם, המפלגה הציונית-סוציאליסטית שמשמאל למפא"י, מפלגתו של בן גוריון (ברקע נמצאים גם ברל כצנלסון ויצחק שדה).
הויכוחים ביניהם מתקיימים בדיוק על עוביו ואורכו של אותו מקף שבין ציונות לסוציאליזם: האם הציונות חשובה יותר או פחות? האם ייתכן בכלל חיבור? האם אין מהפכה פרולטרית אוניברסלית מחייבת ויתור על מדינות לאום?
הפולמוס הזה היה בלבה של הציונות הסוציאליסטית מראשיתה במאה ה-19 ועד שנחשפו פשעיו של סטלין בשנות השישים. מצד אחד עמדו המרקסיסטים ה"אורתודוקסים", שראו בציונות שלב ביניים בלבד בדרך אל האינטרנציונל, או אף תנועה ריאקציונרית שיש להתנגד לה (הרי "לפועלים אין מולדת", ככתוב במניפסט הקומוניסטי). ביניהם היו כמובן גם מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
מאידך עמדו סוציאליסטים לאומיים כמו בן גוריון, שסברו שהעם היהודי, על פועליו, טפיו וזעיר-בורגניו, זכאי להגדרה עצמית במדינת לאום. הראשונים דאגו לציין כבר אז שהאחרונים "אינם באמת שמאל".
קו השבר הזה עבר בדיוק באמצע מפ"ם, כאשר טבנקין לאומי יותר, סנה פרו-סובייטי באופן קיצוני, ויערי פעם כאן ופעם כאן. אותו קו שבר גם קרע את הקיבוצים בינם ובין עצמם והפריד קהילות שלמות לישויות המכונות באירוניה מופלאה שרק אדיקות אידיאולוגית רדיקלית יכולה לברוא – "גבעת חיים איחוד" ומנגד "גבעת חיים מאוחד".
ענברי מגיש לנו בספר כרוניקה מהירה של המאבקים הפנימיים בין מנהיגי מפ"ם – ומעליהם, המאבק של בן גוריון בשלושתם – מהקמת הפלמ"ח (על ידי סנה) ועד לשנות השישים ותחילת קריסתו הפומבית של החלום הקומוניסטי. הקורא צולל אל תוך אפראט אידיאולוגי מסועף הבא לידי ביטוי במאבקים הגותיים, פוליטיים ואישיים, ומתחתיו לחייהם הפרטיים של השלושה, על משפחותיהם, נשותיהם, ילדיהם ופילגשותיהם.
המתח בין הדיבורים המרוממים על אחוות עמים וגני-עדן פרולטרים לבין תשוקותיהם – המיניות והפוליטיות – המאוד אנושיות של הגיבורים משמש כחומר בעירה לעלילה, יחד עם האירועים ההיסטוריים כמובן, שקשה היום לזכור עד כמה דרמטיים וציוריים היו.
ציר נוסף בספר זורק את הקורא אחורה, אל הזיכרונות המשפחתיים של הגיבורים, שכולן כמובן מתקיימים במזרח אירופה. אנו פוגשים את משפחותיהם היהודיות שעוברות מודרניזציה וחילון, לימוד התורה שעוד רטוב על שפתותיהם (הם כולם, במידה זו או אחרת, דתל"שים), היידיש השגורה על לשונם והאנטשימיות שמאיימת מכל עבר עד שמתגשמת באופן מפלצתי בנאציזם. גיבורינו נבדלים זה מזה, בין השאר, בכך שהם מגיעים לארץ קצת לפני או קצת אחרי שמשפחותיהם נרצחות.
הפלמ"ח, שמוקם, רובו ככולו, מבני קיבוצים, הוא שעוצר את צבאות ערב למחרת ההכרזה על מדינת ישראל ולא מאפשר טבח דומה במשפחות שהקימו מחדש בישראל. אלא שבני הקיבוצים של הפלמ"ח הם מפ"מניקים, לא מפא"יניקים, ובן גוריון דואג לפרק אותו כדי שלטבנקין ויערי לא יהיה צבא פרטי.
אחרי נאום חרושצ'וב, שחושף את פשעי סטאלין ומזכה את קורבנות הטיהורים, לא יכולים עוד חברי מפ"ם לחזל"ש (כפי שעשו אחרי משפט הרופאים, למשל). האגף הפרו-ציוני יותר במפ"ם גובר על האגף הפרו-סובייטי, ומנהיגיו דורשים התנערות פומבית מהסטליניזם. כפי שכותב ענברי, "הואיל ומאז נאום חרושצ'וב יערי היה זקוק נואשות לשעיר לעזאזל, הוא המשיך להתעלל בריפתין [=עוד אחד ממנהיגי המפלגה] ולא התכוון להרפות ממנו עד שיגרום לו להתכחש לסטליניזם שלו, באמצעות הטקס הסטליניסטי של וידוי חרטה בפומבי".
אני כאמור שואב הנאה פרברטית מצפייה בחורבנן של אידיאולוגיות דוגמטיות, והספר מביא עדות לקריסת אחת הגדולות מהן אי פעם. מעטים כיום זוכרים עד כמה לוהטים היו אז הקרבות האידיאולוגיים, עד כמה משיחיות היו התקוות, עד כמה צדקני היה הזעם, עד כמה קטנוניות היו היריבויות.
ככל שמחלוקת אידיאולוגית היתה זעירה יותר, כך היתה היריבות גדולה יותר. במציאות ההגמונית של השמאל בישראל של שנות החמישים, גבולות הויכוח נמתחו בין סוגים שונים של סוציאליסטים – והם תיעבו זה את זה הרבה יותר מכפי ששנאו את מנחם בגין. בלי 'חרות' אמר בן גוריון, אבל בהחלט גם בלי מק"י.
אבל אין לטעות: על אף חולשותיהם גיבורי הספר מקדישים את חייהם למען מטרות שגדולות בהרבה מהם, וממילא הרקע הכללי לפועלם הוא רבבות של יהודים ציונים סוציאליסטים שמקימים קיבוצים, מייבשים ביצות ונלחמים על חייהם מול ההתנגדות הערבית, וזאת תוך הקרבה עצמית עצומה וסגפנות ספרטנית. בלעדיהם, בסופו של דבר, לא היתה קמה מדינת ישראל. עם זאת ענברי מתאר היטב את ההרס העצמי שמביא הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים והדוגמטיות האידיאולוגית הבלתי מתפשרת.
השפה קצובה וקצבית, סטקטו של מאורעות ומילות פעולה, כמו מכונת יריה. לעיתים נדמה שלפנינו סיכום היסטורי עסיסי יותר מאשר רומן. עם זאת ענברי תופר את המאורעות בכישרון ובחן רב, ומנגיד פרטי וציבורי, אישי ופוליטי באופן שבעצמו נושא ביקורת על פוליטיקה שמאלית. זה אולי לא הזמן הכי מתאים לדרוך על השמאל המעוך ממילא, אך הפרק ההיסטורי שענברי מחייה חשוב מכדי התעלמות. הספר הוא מתנה נאה לציבור הישראלי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
