כיצד לכתוב ביקורת על ספר מאלף, מרתק וחשוב, שאני מסכים עם כמעט כולו – חוץ מהמשפט הפותח?
בספרו החמישי, "על הארץ ועל המזון", ממשיך ד"ר אריאל פיקאר את מפעלו הייחודי ליצירת כלים להתחדשות החיים היהודיים ולחיפוש רלוונטיות במקורות היהודיים לחיי היחיד והציבור. לאחר שספרו הקודם הציג מסע אישי להתחדשות יהודית, פונה פיקאר לעיצוב אתיקה יהודית מודרנית, המגיבה לאתגרי המציאות העכשווית: מהתנהלות בחברת שפע גלובלית ועד חיים במדינה יהודית ודמוקרטית. הוא בוחן כיצד מקורות מקראיים, הלכתיים והגותיים עשויים לבסס יהדות מחויבת לצדק חברתי, תיקון עולם, אחריות אזרחית, לאומיות ודאגה לסביבה.
זה מפעל ראוי ונדרש, במיוחד במרחב ישראלי ויהודי המשתרע בין אלו הטוענים בזכות אתיקה קוסמופוליטית וליברלית ומזלזלים בצורות חשיבה קדם-מודרניות, לבין אלו השואפים ליישם את ההלכה היהודית כפשוטה ולהפוך את משפט התורה למשפט המדינה, לרוב תוך התחמקות משאלות כמו האם אמנם במדינה יהודית יש לסקול הומוסקסואלים ומחללי שבת. פיקאר מוכיח כי דרך האמצע – שימוש ביקורתי בשפת המקורות ובעקרונות אתיים שמופיעים בהם – אפשרית ונחוצה.
כך, הפרק הראשון העוסק באתיקה יהודית של מזון (והעניק לספר את כותרתו) מצביע על ציוויים הלכתיים רבים הקשורים במזון, שאיבדו את משמעותם בחיים המודרניים, כמו למשל תרומות ומעשרות, המושלכות כיום לפח, עניין שמכביד מאוד על החקלאות הישראלית, מגולגל לכיס הצרכן ומכביד בעיקר על מעוטי יכולת. פיקאר מנסה לזקק עקרונות אתיים שעמדו פעם בבסיס המצווה, כגון הצורך החברתי לדאוג לנזקקים או לאליטה משרתת.
מצוות אחרות כגון הלכות שחיטה או חובות ברכה מזוקקות לעיקרון אתי של מתינות ביחס למזון, הבאה לידי ביטוי למשל בהימנעות מאכזריות יתֵרה לבעלי חיים או מאכילה גסה מדי.
הפרק השני מוקדש למצוות השמיטה, שהיא מקרה מיוחד של אי-רלוונטיות: השמיטה לא רק איבדה משמעות בחברה שאינה אגררית, אלא שהיא גורמת לעליית מחירי התוצרת החקלאית ומתקיים בה הכתוב "וְאָכְלוּ עֲשִׁירֵי עַמֶּךָ" במקום הנימוק המקורי "וְאָכְלוּ עֲנִיֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא). פיקאר מציע ללמוד ממצווה זו את הצורך במיתון צרכנות היתר שלה מטיפה הכלכלה המודרנית.
הצעות מעוררות מחשבה מופיעות גם בענייני אתיקת עבודה בעולם המודרני: מסה מאלפת במיוחד שמציגה תפיסות מודרניות שונות של העבודה, וכן סוגיות אזרחיות כמו מעמד החירות, המשטר הדמוקרטי, מערכת המשפט ויחסי דת ומדינה, מתוך הבנה שבמדינת הלאום היהודית קשה ולמעשה לא נכון לשאוף להפריד לגמרי בין השתיים.
סוגיות עכשוויות של יחסי עבודה ופנאי, דת ומדינה, אתיקה כלכלית-חברתית ועוד מציבות את השבת כמקור בעל פוטנציאל עשיר במיוחד למחשבה ביקורתית על המציאות המודרנית.
עניין מיוחד יש בפרק העוסק בגיור ובתפיסת החברוּת בקהילה היהודית, שהרי כידוע, בנושא זה משמשת ה"הלכה" ככלי פוליטי עוצמתי בידי המבקשים להציב גבולות חברתיים נוקשים בין היהודים לשאר העולם, ומדמיינים מרחב יהודי אוטופי שבו לא-יהודים נמצאים רק מעבר לגדר.
על אף שהמקרא וההלכה הרבנית תפסו את בני ישראל או את היהודים בתור העם הנבחר, הם ייעדו תפקידים חברתיים, תרבותיים וכלכליים לתושבים שחלקו עמם את המרחב. את הפרק הזה צריך לצעוק בראש כל חוצות: לא "היהדות" היא שמחייבת אותנו להתאכזר ללא-יהודים; זוהי בחירה שלנו בקריאת המקורות, וצריך להתנגד לה בתוקף.
פה ושם התעוררו בי גם אי-הסכמות נקודתיות שאינן מהותיות דיין כדי לפרטן כאן, ודווקא הן הדגישו את חשיבות הפרויקט: להפוך את ההלכה לאתיקה.
כאמור, רק המשפט הראשון עורר בי אי הסכמה: "היהדות היא תרבות הלכתית" (עמ' 11).
המשפט מעורר קושי משתי בחינות עיקריות: המצוי והרצוי. ראשית עולה תמיהה אם משפט זה נכון, מבחינה היסטורית או מושגית. ושנית, עולה השאלה הנורמטיבית האם המושג "הלכה" הוא משאב או נטל עבור הפרויקט של אתיקה יהודית-ישראלית. שתי השאלות כרוכות זו בזו, ואדון בהן לפי הסדר.
נתחיל מהמצוי. האם היסטורית נכון כי "היהדות היא תרבות הלכתית"?
עלינו לפרק משפט זה לגורמים. ראשית: מה זה בעצם "יהדות"? המושג נוצר במאה ה-16 בקרב מלומדים נוצרים, אך לעולם היהודי הוא נכנס לשימוש רק בידי אנשי חכמת ישראל (בעקבות מנדלסון) במאה ה-19. הללו ביקשו להציג את המחשבה היהודית בתור Judaismus, באנגלית Judaism – כלומר בתור "איזם": מערכת סדורה של עקרונות, מעין פילוסופיה שיטתית. מלומדים אלו הדגישו את המונותאיזם כבסיס ה"יהדות", ובהמשך נוצקו לתוך המושג תכנים אחרים, כמו מוסר הנביאים, תיקון עולם, המשפחה, הלאומיות, ועוד – שהגדירו את התרבות היהודית האחת והיחידה. בבית המדרש של מכון הרטמן, למשל, אהבו להגדיר את היהדות כתרבות טקסטואלית, וגם כתרבות פלורליסטית.
ואולם ייחוס מהות אחידה ל"יהדות" מטשטש את הריבוי העצום של מיני תרבויות יהודיות במהלך ההיסטוריה: במקרא – תרבות מלוכנית, שבטית, נבואית, מקדשית ועוד; בעת העתיקה המאוחרת – תרבות נזירית (שממנה התפתחה הנצרות), תרבות כוהנית, תרבות הלניסטית, ותרבות פרשנית-יצירתית של חז"ל, וכן ניצני התרבות המיסטית.
לאחר חתימת התלמוד התפתחה תרבות הלכתית, שהתמצתה במשפט "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (בבלי ברכות, ח ע"א). תרבות זו אסרה בעיקרון לערער על הסמכות ההלכתית (אם כי במקביל גם יצרה מנגנונים פרשניים שאפשרו לעקוף איסור זה), וראתה ב"הלכה" אמת מידה לא רק לעבודה הדתית אלא גם לארגון הקהילתי ולתפיסות של השתייכות לקבוצה. ואולם, הגם שתרבות זו רכשה דומיננטיות מפתיעה וייחודית בעולם היהודי לזמן לא קצר, התפתחו בצידה תרבות מיסטית, תרבות פילוסופית-פואטית, ועוד, לצד תרבויות יהודיות קטנות יותר כמו הקראים או תרבויות עממיות מקומיות. החל מהמאה ה-18 שוב התגבר ריבוי התרבויות בעולם היהודי, וצמחו תרבויות יהודיות של אמנציפציה ושל לאומיות (במספר גירסאות).
וכאן אנו עוברים מהמצוי לרצוי: ייחוס מהות מסוימת ל"יהדות" קובע שאלו שתפיסתם היהודית אחרת – הם יהודים פגומים. הטענה בת המאה ה-19 שהיהדות מבוססת על מונותאיזם צרוף הטילה ספק באותנטיות של מי שהיו אמונים על מיסטיקה ומאגיה; הטענה שהיהדות מבוססת על הזדהות לאומית הטילה ספק באותנטיות של יהודים ליברלים המאמינים בתיקון עולם או יהודים הלכתיים אנטי-ציונים; הטענה שהיהדות מבוססת על תיקון עולם הטילה ספק באותנטיות של יהודים המאמינים בלאומיות האתנית היהודית או בהלכה.
גם ייחוס "טקסטואליות" ליהדות מפקפק באותנטיות של מי שאינם בקיאים בטקסט או מתעניינים בו; ותפיסתה כפלורליסטית מפקפקת – באופן אירוני – במי שגישתם אינה פלורליסטית דיה. הצד השווה לתפיסות המהותניות: יהודים מביטים על יהודים אחרים מהם וחשים בעוצמה שלא ייתכן שמה שהם רואים הוא יהדות.
התרבות ההלכתית זיהתה "יהדות" עם ציות לסמכות ההלכה בהתנהגות היומיומית. בעידן המודרני, דוברי תרבות זו מביטים אחורה וטוענים שההלכה היוותה תמיד גורם מאחד בקרב יהודים מאז ומתמיד, והא ראיה, שגם מקובלים ופילוסופים סרו למשמעתה. בפועל, מאז האמנציפציה הפכה הסמכות ההלכתית לעניין מפלג בין יהודים. במקומה הגיע לחיינו גורם מאחד אחר: הפולקלור. יהודים שונים מאד אלו מאלו עדיין משתמשים בסמלים משותפים, מקיימים מנהגים משותפים (בעיקר בחגים ובטקסי חיים) ומספרים סיפורים משותפים. דווקא אורחות החיים המשותפים הם שמאפשרים שיחה שגם מחדדת מחלוקות ופורסת מקום לריבוי העצום ולוויכוחים הענפים במשמעויות המיוחסות לסמלים, למנהגים ולסיפורים בתרבויות יהודיות שונות בנות זמננו.
תפיסתו של פיקאר את המושג "הלכה" מבוססת לא על התרבות ההלכתית אלא על תפיסתו של ביאליק (עמ' 13), שאהד את המושג "הלכה", המלמד אותנו לתרגם עקרונות מופשטים לחיי המעשה. אולם פיקאר שב ומדגיש במקומות רבים בספר כי אין בכוונתו להציע חוקים מחייבים לפרטיהם ואפילו לא כללי אצבע לניסוח פתרונות לדילמות ספציפיות, אלא להתוות עקרונות אתיים כלליים, כמו: לא להגזים בצרכנות; ליצור איזון נכון בין עבודה ופנאי; לעצב איזון בין רשויות השלטון; להתייחס כיאות לזרים מבלי לאבד את יכולת ההגדרה העצמית של הקבוצה; וכיוצא באלו מתחים.
לרוב מעדיף פיקאר את "שביל הזהב", דרך האמצע – לא עיקרון הלכתי אלא רעיון פילוסופי שמקורו במחשבה היוונית העתיקה ומחפש איזון בין קצוות. פיקאר, נמנע במכוון מעמדת הרב פוסק ההלכה – זה שבתרבות ההלכתית שהתפתחה אחרי חורבן בית שני וביתר שאת אחרי חתימת התלמוד, עליו להשתמש בעקרונות כלליים כדי לייצר חוקים וכללי התנהגות פרטניים.
הבעיה היא שבניגוד לתפיסתו של ביאליק, ההלכה אינה מושג מופשט, ואינה רק מערכת של כללי התנהגות; ההלכה היא תרבות ותיקה המעמידה את מושג החוק כמוקד סמלי של העבודה הדתית ושל ההשתייכות הקבוצתית היהודית. זו תרבות יהודית חשובה ומכוננת גם כיום ולא רק מפני שלנציגיה יש כוח פוליטי רב. ובכל זאת, היא אך אחת מני כמה תרבויות יהודיות. לא כדאי להכפיף אותן אליה, גם לא לשם רפורמות (חשובות) בהלכה, ויש להיזהר מתמיכה בדימוי השגוי והמסוכן המזהה אותה עם "יהדות", ובכך מעניק מבלי משים כוח לסמכות ההלכתית. לכוח זה יש להתנגד; יש להעבירו מההלכה לפולקלור היהודי, כי לפולקלור אין סמכות.
אין תחליף לקורפוס המרשים שאריאל פיקאר יצר וממשיך ליצור, העוסק בפיתוח התרבות היהודית ובניסיון ליצור דיאלוג בר-קיימא בין תרבויות יהודיות שונות המבוססות על עקרונות שעלולים לעתים להתנגש: הלכה, תיקון עולם, לאומיות, חוויה דתית. אין להמעיט בחשיבות ניסיון זה עבור החיים היהודיים בני זמננו. אולם למען הצלחתו, לא כדאי להעניק עדיפות מהותית למושג "הלכה" על פני מושגים אחרים, ובמקום זה עדיף לבחון מה מקומן של תרבויות יהודיות שונות בכינון אתיקה יהודית מודרנית, תרבויות שההלכה היא רק אחת מהן – לא פחות, אבל גם לא יותר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
