תמכו בנו
גוף

בעוד שבאופן מסורתי נתפס הגוף האנושי כנתון טבעי נטול מטען תרבותי, תיאוריות בנות זמננו טוענות כי הגוף הוא תמיד תוצר תרבותי של חברה מסוימת, וכי למעשה לכל חברה אנושית ישנו מושג גוף שונה. יקיר אנגלנדר מראה כיצד תיאוריות אלו עשויות להאיר מחדש את הפערים שבין החברה החילונית לבין החברה החרדית ביחסן לגוף

הגוף האנושי העסיק את האדם מאז ומעולם; הן המחשבה הפילוסופית והן הדתות עסקו בו, ובכלל זה גם ההגות היהודית. המשותף לכל אלו הוא שהן ראו את הגוף כ"יש" הנתון כפי שהוא, כאובייקט קיים שלא ניתן לטעות בהבנתו. הנראוּת הבולטת של הגוף והנוכחות הפיזית הבלתי ניתנת לערעור שלו גרמה לזיהוי שלו עם ה"טבע" החומרי, כלומר כדבר שקיומו קודם ל"תרבות" ואינו תלוי בו. לפי נקודת מבט זו, החברה (="תרבות") יכולה רק לעצב את הגוף (="טבע") בצורות שונות – למשל על-ידי נורמות לבוש מסוימות, על-ידי טיפוחו של הגוף או הזנחתו – אבל אין היא משפיעה על תפיסת הגוף עצמו, שהוא נתון בלתי משתנה.

אך במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחו תיאוריות מורכבות יותר אודות הגוף, שבקשו לערער את ההנחות שעליהן עמד השיח הישן. התיאוריות החדשות גרסו כי גם הגוף עצמו הוא למעשה אובייקט תרבותי שנתפס באופנים שונים מנקודות מבט שונות. במילים אחרות, הן חלקו על כך שהגוף שייך באופן מוחלט לעולם הטבע ואינו מושפע מן החברה. תיאוריות אלו התפתחו בין השאר על רקע התנגשויות וקונפליקטים בין תרבויות שונות, שחשפו כי חברות שונות מתייחסות ל"גופים" שונים לחלוטין כאשר הן עוסקות ביחס הראוי לגוף ובהתנהגות המינית הנאותה.

אחד ההוגים הבולטים שפיתחו תיאוריה חדשה אודות הגוף הוא מישל פוקו, שבכמה מקומות בכתביו ביקש לערער על זיהויו של הגוף עם עולם הטבע החומרי בלבד. פוקו טען כי למעשה איננו יכולים להכיר את הגוף שלנו ללא לבושי התרבות. כך למשל, כבר בראשית דרכו של התינוק מסמנת אותו החברה התרבותית כ"בן" או כ"בת", והסביבה מתייחסת אליו בהתאם (בצבעי הבגדים, בתחומי המשחק, ועוד); משמעות הדבר היא כי האדם אינו יכול לזכור את גופו לפני שעוצב על-ידי התרבות, והוא מכיר את הגוף ה"חומרי" רק דרך התרבות ה"רוחנית". במובן זה, טען פוקו, אין זה נכון לומר שהנפש כלואה בגוף, כמקובל במסורת הפילוסופית והדתית, אלא שהגוף כלוא בנפש – כל אדם וכל חברה חווים בהכרח את גופם רק דרך ערכי התרבות שבה הם חיים, ואין להם יכולת לתפוס את גופם עצמו כפי שהוא, נקי מהנחות קדומות ומשיפוטים תרבותיים.

ג'ודית באטלר פיתחה את דבריו של פוקו והאירה אותם מזווית נוספת. באטלר טענה כי גם אם נקבל את העובדה כי הגוף מתחלק בעולם ה"טבע" לזכר ונקבה (אם כי ישנן הוגות פמיניסטיות שביקשו לערער גם על הנחה זו), המקום המרכזי שניתן לחלוקה זו בחיי החברה הוא בחירה תרבותית. בעולם ה"תרבות" שלנו, ההבדל בין זכר לנקבה הוא אחד ההבדלים המכריעים בחייו של אדם; זהו הקריטריון הממיין הבסיסי ביותר, והוא קובע את היחס הראשוני שבין אדם לאדם אחר. אך באותה מידה יכולה חברה אנושית לבחור קריטריונים אחרים לחלוקת המין האנושי, למשל, האם אדם הינו רגיש לסביבה או לא, ללא תלות במינו.

תיאוריה נוספת על הגוף, מזווית פילוסופית-פנומנולוגית, פיתח ההוגה הצרפתי מוריס מרלו-פונטי. מרלו-פונטי טען כי אמנם התרבות משפיעה על תכונות מסויימות של הגוף, אך למרות זאת ישנם היבטים בסיסיים של הגוף עצמו המשותפים לכל התרבויות. לדבריו האדם הוא "יש גופני"; הוא חווה ומכיר את העולם מתוך גופו ולפיכך חלק מהתפקודים של הגוף נעשים ללא מודעות של האדם וללא השפעה חיצונית לו אלא מתוך הגוף עצמו. ממילא, לאדם ולתודעתו יכולת מוגבלת לעצב את הגוף; גם אם יכולות החברה והתרבות לעצבו, הדבר אפשרי עד גבול מסויים, שאחריו ניצבות התכונות של הגוף עצמו הנתונות בו כיישות ביולוגית. מבחינה זו התמונה שמתאר מרלו-פונטי היא מורכבת יותר, ולפיה יש לשאול לגבי כל תרבות עד כמה היא מעצבת את הגוף: באיזו עוצמה היא מבנה את תפיסת הגוף ובאילו תחומים היא אינה מתערבת אלא מניחה את הרובד הביולוגי הטבעי של הגוף.

האדם הוויטרובי, רישום של לאונרדו דה וינצ'י, 1490
מתוך אתר 'ויקיפדיה'

***
לאור התיאוריות של פוקו, באטלר ומרלו-פונטי, מסתבר שהשאלה איננה רק מהו הגוף, אלא גם כיצד מעצבת תרבות מסויימת את הגוף. בהקשר היהודי, מעניין לעשות שימוש בתיאוריות אלו בכדי לבחון את ההבדלים בין התרבות החילונית לבין התרבות החרדית ביחסן אל הגוף.

החברה החרדית-חסידית עיצבה תהליך תרבותי בו מתפתחת מערכת יחסים בין גבר לאישה, והסדירה את המגע הגופני ביניהם: השניים נפגשים ל"שידוך" בגיל צעיר (18-19), ולאחר פגישה או שתיים מחליטים האם להתחתן (בכפוף להסכמת המשפחה והרב כמובן). החתונה נערכת רק כעבור שנה, שבה בני הזוג המיועדים כמעט ואינם נפגשים, וגם בחתונה עצמה הם שוהים רוב הזמן בנפרד; בלילה שאחרי החתונה, שהוא סופו של התהליך הזה, מצופה מן השניים לקיים יחסי מין. לעומת ההסדרה המוקפדת בחברה החסידית, התרבות החילונית המודרנית מאפשרת סוגים שונים של קשרים בין גברים ונשים, פיתוח מערכות יחסים באופן אוטונומי וקיום יחסי מין ללא טקסים רשמיים וללא התחייבות למערכת יחסים ארוכת-טווח. הפער בין שתי החברות הללו מתבטא גם באופן בו כל אחת מהן תופסת את רעותה: בעוד מערכות היחסים המיניות הפתוחות בעולם החילוני נתפסות כ"פריצות" וכ"טומאה" מנקודת המבט החרדית, תהליך ההשתדכות החסידי עשוי להיתפס בעין מערבית כאונס תרבותי (הן של הגבר והן של אישה) המשפיל ומבזה את האדם.

אך התיאוריות של הגוף מלמדות אותנו כי למעשה, השיפוט של כל אחת מהתרבויות הללו על-ידי חברתה איננו רלוונטי; היחס אל מערכת היחסים בחברה החרדית כפרימיטיבית הוא מוטעה באותה מידה כמו היחס אל העולם החילוני כ"טמא" ו"פרוץ". יחסה של חברה מסויימת לגוף ולמיניות צריך להיבחן בתוך ההקשר התרבותי שלו, לאור הדרך בה החברה מבנה ומעצבת את הגוף.

כך למשל, כשמשווים בין החברה החילונית לחברה החרדית יש לזכור שזו האחרונה רואה גם בזרוע הגברית איבר שעליו להיות מוצנע, בעוד בחלקים מסויימים של החברה החילונית הזרועות עשויות לסמל את "יהדות השרירים" או את הישראלי החדש שמתהלך בגאווה בגופייה; בעוד שנער חרדי כמעט אינו נחשף לעירום שלו עצמו (ישנם חסידים שאף מתלבשים מתחת לשמיכה מטעמי צניעות), התרבות החילונית מאפשרת ואף מעודדת את האדם להכיר את גופו. אלו דוגמאות הממחישות כי קיים פער עקרוני בין הדרך בה כל אחת מהחברות תופסת את הגוף ומחנכת את חבריה להתייחס אליו; ההבדל בין אופי המפגש שבין גברים ונשים בכל אחת מהתרבויות הוא רק אחת מההשלכות של תפיסת הגוף השונה.
מאידך, בעקבות מרלו-פונטי וכן כמה הוגות פמיניסטיות, יש לזכור שישנם מימדים גופניים שאינם תלויי-תרבות ולהם קיום אובייקטיבי משל עצמם. כך למשל, אונס או פגיעה גופנית הם תמיד פוגעניים ואסורים, ללא כל קשר לחברה תרבותית זו או אחרת. הגוף עצמו, הקיים ב"טבע" גם ללא תלות ב"תרבות", נפגע באופן דומה בכל חברה אנושית שהיא.

השארת תגובה