בימים אלה מתנהל בישראל שיח ציבורי נוקב על דרכי הפעולה הנדרשות להצלת 48 החטופים שנותרו ברצועת עזה, חיים כמתים.

מן הצד האחד מתייצבים בני המשפחה של החטופים ואזרחי ישראל שסבלם וגורלם נוגע לליבם ולא נותן להם מנוח. תביעתם המוסרית היא חדה: מדינת ישראל חייבת לפעול להצלת החטופים עתה, שכן החטופים מתנסים מידי יום ביום בסכנת מותם. תביעה מוסרית רועמת זו מניחה שהכרעת החמאס יכולה להמתין ואילו החטופים אינם יכולים. הזמן השאול בשעון החול של חיי החטופים הולך ואוזל. החלטת הממשלה להכריע את החמאס קודם להצלת החטופים, משמעה הסתלקות מאחריותה המתמדת לדאוג לביטחון אזרחי ישראל כולם, כולל החטופים.

מן הצד האחר מוצגת הטענה שלפיה אחריותה של המדינה לאזרחיה מחייבת אותה להשהות את הטיפול בחטופים עד להכרעת החמאס, שתבטיח את סילוק הרוע שאיפשר את מאורעות שבעה באוקטובר, ותמנע הישנות של אירועים כגון אלה. בין המצדדים בעמדה זו עולה לעיתים הטענה שלפיה העמדת הצלת החטופים כמשימה העליונה של המערכה תוביל לפגיעה קשה ובלתי הוגנת בחיי הלוחמים. שיקולי העלות והתועלת בחיי הלוחמים מחייבים את הכרעת החמאס. תפיסה חד-ממדית זו מובילה את התומכים בה לטענה שהמניע למאבק למען השבת החטופים הוא פוליטי – הפלת הממשלה.

הבעייתיות בעמדה זו גלויה לעין שכן על פיה, הזכות להגנה עצמית מותנית בשאלה כמותית: מהו היחס שבין מספר הניצולים הצפוי לבין מספר החיילים שישלמו בחייהן במהלך פעולת ההצלה. לפי היגיון זה, אומות העולם לא היו צריכים להילחם כנגד הנאצים ולא לפעול למען הצלת יהודים בשואה, שהרי מלחמה זו גרמה למותם של לוחמים רבים. שיקול זה לא הועמד כלל לדיון, שכן עקרון המלחמה הצודקת מניח שבני-אדם ראויים וזכאים להגנה על חייהם, גם במחיר חייהם של לוחמים. אכן, שיקולי "עלות-תועלת" מעין אלה מעולם לא הנחו את מדינת ישראל. רק עתה עולים קולות העוקרים את יסודות החוזה האזרחי הבסיסי בין האזרח לבין המדינה, המחייב אותה לפעול תמיד לשמירה על חיי אזרחיה.

עמדת המדינה והתומכים במהלכיה הנוכחיים מעוותים את התמונה הממשית. הם משרטטים משוואה שקרית שבה יש שני משתנים בלבד: החטופים מצד אחד, וחובת המדינה להגן על אזרחיה, מצד אחר. מעבר לבעיה שהמונח "אזרחים" במשוואה זו לא כולל את החטופים, המשוואה מעלימה את האזרחים החיים כאן ועתה. המדינה מתכחשת לאחריותה למנוע פגיעה ממשית בחיי אזרחיה. חובה זו לא מסתיימת בהגנה על החיים הגופניים של אזרחיה, אלא גם לדאוג לרווחתם הנפשית.

מולדת = ביטחון

חובת המדינה ליצור מרחב חיים שבו חווים בני אדם נינוחות, ביטחון, סולידריות והסכמה בסיסית. זו משמעותה העמוקה של המולדת, כמקום בו חש האדם ביטחון, כפי שכתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל, יהודי בעל כורחו, שברח מאימי הנאצים וחווה את אימי מחנות ההשמדה: "המולדת היא, כשמצמצמים את משמעות המושג לתמציתו הפוזיטיבית-הפסיכולוגית, ביטחון".

הביטחון שעליו מדבר אמרי מתחיל בתחושת הנינוחות והביתיות: אדם צועד בבטחה במקומו המוכר לו, ולא מתנסה בזרות ועקירה. המושג "בית" אינו מציין מבנה פיזי מוגן. חוויית הביתיות לא מתממשת בהכרח במרחב חללי. ביתיות היא חוויה פנימית המתממשת בתחושת ודאות בהבנת הסדר, מוכרות וביטחון בדאגה של השלטון לשמירת הבית.

בימים טרופים אלה, לא רק החטופים חווים אימה ואובדן תחושת הביטחון והביתיות. אדם שביתו הפיזי נפגע עלול לחוש כאב על אובדנו. אבל לא בהכרח יאבד את חווית הביתיות. הוא עדיין עשוי לחוות את הביתיות שמעניקה לו סביבתו שבה הוא חש נינוח. הוא מכיר את שפת המקום, שמות הרחובות, והאתרים החשובים לו. הוא עדיין יודע למי לפנות והוא עדיין חש ביטחון שתביעתו תשמע. הוא נותר במקום, בין חבריו.

אבל מי שנעקר מהביטחון של הביתיות בעל כורחו, בליבו נוצר קרע עמוק. כי ביתו, היינו: עולמו המוכר שבו הוא חש נינוח, אבד לו. הוויית חייו מתמצית בעקירה זו. מי שנעקר בעל כורחו מבית, עולמו קורס עליו. הסבל שבחוויית עקירה זו תופסת את כוליות קיומו וסדק נפער בו.

בשיר "אוטונומיה" כתבה ויסלבה שימבורסקה: "התהום אינה חוצה אותנו/ התהום מקיפה אותנו". חוויה זו, הגורמת לאדם סבל בל יתואר, היא חווית האימה המנתקת את האדם מעולמו ומשליכה אותו לתוך החלל הריק של אינותו ואפסותו. העולם מאבד את משמעותו. אין שוב במה להיאחז, אין דרך להסביר, ואין דרך להבין. באימה נחשף האדם ליחידותו חסרת הפשר, לאינדיבידואליות המוחלטת שלו, הקורעת אותו מזיקותיו: מי יכול להבין את סבלו של המאוים? מי יכול להציע  נחמה למי שעולמו אבד לו? היש בכוחן של מילים ריקות להשיב את הסדרים שנפרמו?

האזרח האידאלי = הצייתן

בימים נוראים אלה, רבים מאיתנו חווים אימה נוראה. העולם הבטוח שבו חיינו מתרסק. חוויית האימה שבה אנו מתנסים, נשזרת הן מרקמת החוויה הקיומית האישית של אסון נורא שמעבר להבנה, והן מהרקמה המדינית. המדינה נסוגה מהתחייבותה הבסיסית להבטיח לאזרחיה ביטחון קיומי ושמירה על נפשנו. המדינה נעשתה עיוורת לאזרחיה, שהפכו לשקופים ומטרידים כאחד.

אנו חווים עתה חורבן בית, לא במשמעות המטפיזית, אלא במשמעות הריאלית: לא רק בתי אבן נחרבו, אלא גם תחושת הביתיות הפנימית נפגעה בתשתיתה. חורבן ביתיות זה מוביל לניכור עמוק הגלוי לעין. מרטין בובר היטיב לתארו: "האדם נמצא עומד בעולם, ששוב אינו יכול לראותו ולחיותו בפועל ממש כביתו, ושוב אין הוא בטוח בעמידתו בו".

המוות והשבר פרץ למקומונו מבלי מעצור, והרוע, מעשה ידי אדם, ריסק את האמון בסדרי הקיום ובאמונה בסדר האנושי. מי שחי כאן בישראל ורואה בה את מולדתו ואת ביתו, נחשף בימים אלה לכך שביתו אינו מעניק לו עוד וודאות, ביטחון; איש אינו מוגן – מעוללים בני יומם ועד באים בימים; מילדים ועד מבוגרים שעמלו וייסדו את חייהם מתוך תשוקה ואמונה בטוב האנושי.

חוויה זו הצמיחה ביטויים קשים של פוסט טראומה קולקטיבית, עלייה ברמת האובדנות והתפרצות קשיים נפשיים משמעותיים. הבעיה עתה אינה רק החטופים הנמצאים "שם". הם אלה שנמצאים "כאן" בליבנו הדואב והמרוסק. הם ואנחנו חווים קרע עמוק בחיינו, והממשלה העיוורת לאובדן הבית מתייצבת מנגד. לעיתים היא "מסבירה" לנו כיצד עלינו לחשוב ולפעול. באדישותה היא לא נמנעת מלשרטט עבורנו את דמות האדם והאזרח האידאלי בעיניה, האמור להיות יצור צייתן, המכיר בסמכותה המוחלטת של המדינה וביכולתה לתבוע להתעלם מרגשותיו "המגונים", הפוגעים בתכלית המלחמה – הניצחון המוחלט על הרוע המוחלט.

היא עושה זאת בכל האמצעים העומדים לרשותה: מערכת החינוך, המשטרה ואמצעי התקשורת.  תכליתה אחת: לנתק את הקשר הגורדי בין החטופים, אימתם וסבלם הנורא מכל, לביננו. היא מבקשת ליצור מסך ברזל המפריד בין עולמנו הרגשי והמוסרי לבין חובת האזרחות החדשה – צייתנות לשלטון.

איבוד התקווה = כניעה לרוע

הציניות שבעמדת המדינה מצויה בכך שרבים מחברי הכנסת ומאנשי הממשל עונדים את אות החטופים. במקום שסמל זה יהיה פעמון התראה לחובה האזרחית המושתת על המדינה ואזרחיה, הוא נעשה לסמל טקסי ריק מהתחייבות. לעיתים דוברי המדינה "משתתפים בצער המשפחות", אבל זו השתתפות רטורית, שכן פניהם של הסובלים והמעונים נעדרות. אין אלה אלא מילים המדברות על מילים ותו לא. לעיתים אף נוזפים נציגי המדינה במי שמתייצב לימין המולדת, הביתיות והחובה המוסרית ואף מגדירה אותם כבוגדים, פלנגות או אפילו פשיסטים, שכן המדינה אטומה משמוע ומראות.

בעת הזאת שאלת החטופים אינה עוד שאלה הנוגעת רק ביחס אליהם, שאלת החטופים היא שאלת חיינו; היא מציבה את שאלות היסוד הקיומיות והמוסריות הקשות מכל: כיצד נוכל להגן על עולמנו הרגשי, על החמלה, האהבה והידידות שאמורים לשרור ביננו לבין זולתו? כיצד נוכל להתגונן מפני המדינה שבזה לסובלים, לדואבים, לרבים מאיתנו ששנתם נודדות בלילות, וליבם נקרע מצער ומאין אונים? כיצד עלינו להתמודד עם מדינה המייצרת שפה טקסית הגוזלת מאיתנו את קיומנו הממשי?

לנוכח קשיים אלה, חלה עלינו החובה האזרחית להתייצב כנגד המדינה ולהציג לה כתב אשמה על  שכשלה בתפקידה המרכזי – הגנה על איכות החיים האנושית. בלא שנעמוד על המשמר, לא רק המדינה תדרדר, גם אנו עלולים ללקות באטימות לסבל הזולת. בעת הזאת נתבעת מכל אחת ואיתנו התייצבות לימין הסבל והאימה, בקשב, בסולידריות ומעל לכל בחמלה. יש להיאבק ללא שיור בניסיונה של המדינה להפוך את סוגיית החטופים לסוגיה עצמאית, המנותקת מהקשרי חיינו האזרחיים, האתיים והפוליטיים. עלינו לחרות על לוח ליבנו את האזהרה של אלבר קאמי בספרו "הדֶבֶר": לנוכח המגפה והרוע שזורע השלטון בתוכנו, אסור להניח כי מדובר ב"חלום רע שיחלוף, […] מחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף, בראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי-זהירות".

אסור לאבד תקווה ולהיכנע לרוע, לטשטוש ולניסיון המתמשך של הממשלה להקהות את ליבנו. עלינו לסרב להיכנע לרוע ולהיאבק נגדו במאבק סיזיפי בלתי מתפשר. ליאונרד כהן בשירו הנודע "המנון" כתב: "צלצל בפעמונים שעוד ניתן לצלצל בהם/ […] יש סדק/ יש סדק בכל דבר/ כך האור פורץ".

התקווה מעוגנת באדם, באמונה כי בכוחו לפעול, להיאבק ללא חת ולתקן. האור הוא הוא הטוב האנושי המבעבע ועולה ומאיר את החשכה. המאבק על קיומנו כאן, לנוכח אובדן הביתיות והאימה שבהתנהלות הממשלה בשאלת החטופים, הוא המאבק של האור שבנו בחושך שבו המדינה מנסה לעטות עלינו.