"אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה אידנטית כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא… האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות לפעמים את צעירינו רוח של שבתאיות חדשה שסופה להיכשל…"

(גרשם שלום, עוד דבר, עמ' 88-89)

במילים חריפות אלו ניסח גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה בעת המודרנית, את עמדתו לגבי היחס בין ציונות למשיחיות, עמדה בה אחז לאורך כל חייו הציבוריים. שלום, כפי שעולה מניסוח הדברים הללו, סבר כי ישנו רק "אידיאל ציוני" אחד כמו שיש רק "אידיאל משיחי" אחד (שניהם – בלשון יחיד), והשניים אינם עולים בקנה אחד. לדידו של שלום, והוא חזר על כך שוב ושוב, הציונות היא תנועה חילונית החפה מאלמנטים דתיים-משיחיים. קשה להאמין, אבל בדבריו כאן, כמו במקומות אחרים, לוקח על עצמו שלום את תפקיד דובר הציונות תוך זיהוי התנועה כולה עם הגישה המחלנת שלו.

אך כפי שאנו יודעים, יותר משעמדה זו משקפת את המציאות האובייקטיבית, היא משקפת את עמדתו האידיאולוגית של שלום עצמו. התנועה הציונית כללה אלמנטים משיחיים רבים בקרב פעילים והוגים דתיים וחילוניים כאחד, ואף אנשים הקרובים לשלום, כמו כמה מתלמידיו הבולטים וכמו ש"י עגנון, אימצו אלמנטים משיחיים מובהקים בתפיסתם הציונית. למעשה, ההבחנה החדה שערך שלום בין ציונות למשיחיות מעולם לא התקבלה כדעת רוב בקרב העסקנים הציוניים בישראל ונדחתה באופן גלוי או סמוי על-ידי מרבית אנשי האקדמיה בעלי ההשפעה.

מדוע אפוא העלים שלום מאפיינים משיחיים המצויים באופן כה מובהק בציונות? כחוקר, כיצד הרשה לעצמו להתכחש למטען המשיחי של כמה מההוגים הציונים הבולטים? לדעתי, פרשנות זו של שלום את הציונות קשורה למחקריו האקדמיים אודות המשיחיות היהודית ולאופן הבנתו את הטקסטים המסורתיים העוסקים בה.

***

עובדה מפתיעה היא שאם נאסוף את כל מחקריו של גרשם שלום נמצא כי בערך מחצית מספריו וממאמריו מוקדשים לנושא המשיחיות. כמו חוקרים אחרים בישראל של אותה תקופה, התעניין שלום באופן עמוק בתופעה המשיחית והשקיע עמל עצום במחקרה. אך בכל מחקריו תפס שלום את המשיחיות היהודית באופן מוגדר ביותר:

"המשיחיות היהודית היא במקורה ובטבעה – ודבר זה טעון הדגשה כפולה ומכופלת –  תורת קטסטרופה. תורה זו מדגישה את היסוד המהפכני, המשדד-מערכות שבמעבר מכל הווה היסטורי אל העתיד המשיחי… יסודות הקטסטרופלי וחזיונות החורבן קיימים בחזון המשיחי בצורה מיוחדת במינה"

(שלום, דברים בגו, עמ' 161- 162)

ברור כי הדרמה של האפוקליפטיות היא שכבשה את דמיונו של שלום יותר מכל המושגים האחרים הקשורים למשיחיות בספרות המיסטיקה היהודית. הוא נמשך לגילויים הדרמטיים, המהפכניים והציבוריים של המשיחיות יותר מאשר להיבטיה הפנימיים והרוחניים, אשר מתמקדים בגאולת הנשמה הפרטית או ממירים את המשיחיות ההיסטורית במיסטיקה אישית. מרותק מהאפשרויות האנטינומיות הגלומות בסוג קיצוני זה של משיחיות, הוא החשיב את הפרשנויות האישיות והפחות-רדיקליות של המשיחיות ככאלו ה"מנטרלות" אותה וכסוטות באופן משמעותי מהגרסה החיונית של המשיחיות האפוקליפטית. הרולד בלום ניסח זאת יפה כשאמר שלשלום "הייתה אובססיה עם דימויים של קטסטרופה".

הבנה זו של שלום את המשיחיות היהודית בהקשר האפוקליפטי בלבד משקפת גישה מצומצמת ומוגבלת, שאינה עולה בקנה אחד עם רבים מהטקסטים שכתבו הוגים ומקובלים משיחיים. ה"רעיון המשיחי" התפרש בדרכים מגוונות ביותר בתקופות שונות, וברבות מהן התרחיש האפוקליפטי אינו מופיע. כך, למשל דמות משיחית מובהקת כמו אברהם אבולעפיה, בן המאה ה-13, עסק באופן אינטנסיבי במשיחיות, אך  בצורה בלתי-אפוקליפטית בעליל.

***

אך באמצעות הגבלת המגוון העשיר של הנושאים המשיחיים להיבט האפוקליפטי בלבד, נוצרה בעיה עבור שלום לא רק לגבי תפיסת העבר אלא גם לגבי תפיסת ההווה. ההנחה כי המשיחיות משמעה אפוקליפטיות יצרה אצלו חשש מפני תוצאות הרות האסון של המגע בין הציונות למשיחיות, מגע שעלול לגרום למשבר היסטורי שיסכן את הפרוייקט הציוני כולו. אכן, שלום משתמש במושג "משיחיות" באותו מובן אפוקליפטי בשני השדות: הן בדרך העיקרית בה הבין כחוקר את המשמעות ההיסטורית של "הרעיון המשיחי", והן בפרשנותו, כאזרח, את החשש ממה שעלול לקרות לתנועה הציונית. במילים אחרות, בשל  הרדוקציה שעשה שלום לתופעת המשיחיות המורכבת, נוצרה אצלו הבחנה חדה בין הציונות הריאלית בהווה לבין המשיחיות האפוקליפטית של העתיד; הוא ניתק את המשיחיות מכל משמעות עכשווית וקונקרטית.

במקביל, פעלה גם השפעה בכיוון ההפוך: תפיסתו הציונית והלאומית של שלום השפיעה בדרכה על תפיסתו המחקרית את מושג המשיחיות. כמו כל אידיאולוגיה מרכזית שצמחה ביהדות, האידיאולוגיה הציונית תרמה בדרכים שונות לעיצוב נושא חשוב כל-כך כמו משיחיות, בהתאם לאופי האידיאולוגי של חסידיה. מתוך תפיסתו הלא-משיחית את ההווה הציוני, סירב שלום להציג תמונה יותר מגוונת של משיחיות ודבק במושג "הרעיון המשיחי" האחד, למרות קיומו בצורות שונות ומגוונות בטקסטים שבהם עסק. במילים אחרות, הגותו בנושא המשיחיות האפוקליפטית נבעה לא רק מחקירתו ההסטורית והפילולוגית של מקורות עתיקים אלא גם מהאידיאולוגיה הציונית שלו, שעיצבה באופן מובהק את חייו ומחשבתו.

***

לאור תמונה זו מעניין לבחון את דמותו של שלום מול זו של דוד בן גוריון. האחרון התעניין אף הוא בנושאים משיחיים והתרגש מהעיסוק בהם, ובניגוד חד לשלום סירב להפריד בין המשיחיות לציונות. למעשה, הוא הכריז מפורשות כי "ישראל היא היצירה של האמונה המשיחית… אנו זקוקים לאמונה הזאת כדי להמשיך במאבק שלנו" (מצוטט אצל דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות, עמ' 353). זוהי ללא ספק אמירה מרחיקת-לכת של האדם החשוב ביותר בהקמת מדינת ישראל. למרות התכחשותו הנחרצת לקיומם של רבדים משיחיים בציונות, שלום הבחין בהיבטים המשיחיים ברטוריקה של בן גוריון, וציין כי הוא "לא רואה בציונות כפי שבן גוריון רואה – תנועה משיחית" (רציפות ומרד: גרשם שלום באומר ובשיח, עמ' 31).

המעניין הוא שגם בן גוריון זיהה כנראה את עמדתו של שלום בסוגיה זו ועמד על חשיבותה בתפיסת עולמו, דבר שאולי יצר ניכור הדדי בין השניים. הדבר מתבטא לדעתי באמירה מפתיעה של בן גוריון לשלום בסיומה של פגישה קשה שערך ב-1961 עם קבוצה קטנה של אינטלקטואלים ישראליים שבקרו את הדרך בה פעל כראש ממשלה. בן גוריון אמר אז לשלום: "מפעל חייך רחוק מאוד ממני" (מצוטט אצל דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות, עמ' 201).

אני תוהה עד כמה היה בן גוריון בקיא בפרטי מפעל החיים של שלום, למרות העובדה שהרבה בקריאה, בין היתר של ספרות העוסקת במיסטיקה, ולמרות שהיתה לו גם הכרות עם מחקר הקבלה של זמנו. האם הכיר בן גוריון את משנתו של שלום רק באופן כללי או שידע גם על התעקשותו להפריד בין משיחיות לציונות? האם הבין בן גוריון כי הפרוייקט של שלום, עם יחסו המסוים למשיחיות, שיאו בניסיון להפרידה מהציונות ובכך לסתור את פרוייקט החיים של בן גוריון עצמו?

בכל מקרה, למרות שהטענה בדבר הפיצול בין ציונות למשיחיות נישאה על-ידי דמות סמכותית כשלום, המלווה בחוקרים נוספים בעלי שם מתחום מדעי החברה והרוח באוניברסיטה העברית, לא היתה לכך אפילו השפעה קטנה על הפוליטיקאי הישיש, אך עדיין רב-העצמה, בן גוריון. כל הישגיו העצומים של שלום כחוקר של משיחיות יהודית וההכרה הבינלאומית לה זכה מפעלו המדעי לא סייעו לשכנע את בן גוריון בסכנה הטמונה בשימוש הפוליטי בשפה המשיחית. המחלוקת בין השניים נותרה יציבה ועומדת.