תמכו בנו
בין זך לזקס: התקשורת שוב הפגינה פרובינציאליות
שני אישים גדולים הלכו לעולמם, אך מבחינת התקשורת הישראלית רק אחד, שהיה חלק מההוויה התל-אביבית, היה ראוי לכותרות

שני אנשי רוח בולטים נפרדו מאיתנו לאחרונה – המשורר נתן זך והרב הראשי לשעבר של בריטניה, הרב יונתן זקס. שניהם בלטו והיו בעלי הישגים ניכרים בחברות שבהן פעלו, נפטרו בסמיכות זמנים, ובאופן מקרי ומעניין קיים דמיון מסוים בין השמות הפרטיים ושמות המשפחה שלהם, מה שמחדד אפילו יותר את הפיתוי לערוך השוואה בין האופן שבו סוקרו שתי הפטירות האלה בתקשורת הישראלית.

האישים הגדולים הללו נפטרו במהלך סוף שבוע אחד: פטירתו של נתן זך עמדה בראש הכותרות של מוצאי שבת וראשון בבוקר. היא אפילו הצליחה לתפוס מקום גם בערב שבו הכריזו רשתות הטלוויזיה בארה"ב על ההכרעה בבחירות לטובת ג'ו ביידן, ובעיתונים של יום ראשון כיכבו ביידן וזך באופן בלעדי בעמודים הראשונים.

הידיעה על פטירת הרב זקס הופיעה בבוקר יום ראשון באחד העמודים הפנימיים ביותר של "ידיעות אחרונות", ובעיתון "הארץ", העיתון לאנשים חושבים, לא הוזכרה כלל. רק למחרת, ביום שני, תיקן "הארץ" את המעוות, עם ידיעה קטנה בעמודי החדשות ומאמר ארוך יותר, מאת המשורר מירון איזקסון, בעמודי הדעות. רק באתרי האינטרנט של הציונות הדתית היה מותו של זקס בולט יותר מזה של זך, אם כי גם המשורר זכה לכבוד גדול יותר משזכה לו הרב זקס בכלי התקשורת החילוניים.

אין בכוונתי לגמד חלילה את מפעלו היצירתי של נתן זך, שרבים משיריו אהובים עלי מאוד. אבל דומה שכל עין בלתי משוחדת תדע לומר שאם ניתן בכלל לדרג חשיבותם של אנשים, ברור שהרב זקס היה חשוב לאנושות יותר מנתן זך. כתביו עסקו בשאלות הגותיות שימשיכו להעסיק בני אדם חושבים בכל פינה בגלובוס, הרבה אחרי שמספרם של המצטטים את שירי זך, שלא לומר אלה שיודעים לזמר את שיריו המולחנים, ילך ויקטן. לא במקרה זכה זקס בתואר לורד ולמעמד של הוגה נערץ ששמו מוכר בפי כל אינטלקטואל אנגלי, גם זה הרחוק לגמרי מיהדות. סביר להניח שיש לא מעט אינטלקטואלים במדינות רבות אחרות, ובוודאי בישראל, שמכירים ומוקירים את כתביו.

אם כן, מדוע לא זכה זקס לכבוד הראוי לו מצד התקשורת הישראלית? דומה שכאן באה לידי ביטוי אחת התכונות הבולטות של התקשורת המקומית: הפרובינציאליות. רק על עצמנו לספר ידענו, וגם המונח "עצמנו" מופרט לעיתים מהרמה הלאומית לזו השבטית. בהקשר זה אפשר לדבר על שלוש רמות שונות של פרובינציאליות תקשורתית.

הראשונה היא בין יהודים לשאר הלאומים. טבעי שהתקשורת בעברית, הן הכתובה והן המשודרת, תתעניין מעט יותר בבני העם היהודי מאשר בעמים אחרים, אבל הפערים לפעמים מביכים. כך למשל אנחנו יכולים לדווח בעניין רב על מספרם של יהודים בין חתני פרס נובל בשנה מסוימת, אך להתעניין הרבה פחות בשאלה במה עסקו המחקרים של אותם זוכים, יהודים ולא יהודים גם יחד.

רמה שנייה של פרובינציאליות היא בין הישראלים ליהודים. זו בדיוק הסיבה שבגללה נתן זך, אחד המשוררים היותר בולטים בישראל, זכה לכבוד רב יותר עם מותו מאשר הרב זקס, שמקומו כידוען ברמה עולמית גבוה הרבה יותר. באופן דומה, ידיעות מהעולם היהודי מסוקרות כמעט תמיד מן ההיבט הישראלי שלהן, גם אם הוא משני למדי במהות העניין. כך למשל, החרפת תהליכים אנטישמיים ברחבי אירופה תסוקר יותר מצד השאלה האם הדבר יגרום להגברת העלייה לישראל, מאשר מצד מצוקתם של יהודי אירופה עצמם. לפני כ-20 שנה, כשעבדתי ככתב לענייני העולם היהודי בעיתון 'הארץ', אירע משבר כלכלי גדול בארגנטינה, שממנו סבלה כמובן גם הקהילה היהודית. מצוקתה הכלכלית של הקהילה לא עניינה כלל את מדינת ישראל ואת התקשורת שלה, אלא רק את הארגונים היהודיים הבינלאומיים. התקשורת הישראלית, ובמידה רבה גם המדינה, התעניינה אך ורק בשאלת השפעת המשבר על העלייה משם.

הפרובינציאליות השלישית, ואולי המקוממת ביותר, היא בין חלקים שונים של החברה הישראלית עצמה. למרות תהליך ההיפתחות המסוים שעברה התקשורת הישראלית, היא עדיין נערכת בעיקר לפי עולמם של תושבי מדינת תל-אביב, ולכן גיבורי התרבות של העיר הלבנה יזכו בה לדרגת חשיבות גבוהה בהרבה מאלו של שאר המגזרים. רוצה לומר: גם אילו היה הרב זקס חי בארץ, וזוכה מן הסתם בפרס ישראל בדיוק כמו נתן זך, עדיין סביר להניח שזך היה מקבל את הסיקור הבולט יותר.

יתר על כן, עולמם של בני המגזרים האחרים מסוקר רק במידה שיש בו פוטנציאל השפעה על עולמם של יושבי מדינת תל אביב. כלומר החברות הציונית-דתית, החרדית ואפילו הערבית – לכאורה בבת עינם של תושבי תל אביב – מסוקרות כמעט בלעדית בהקשר לסוגיות פוליטיות שיש בהן יכולת השפעה על עולמם של כלל הישראלים, ושל תושבי גוש דן בפרט. דוגמה פשוטה: בעולם החרדי, דמותו של הרב שלמה זלמן אוירבך לא נפלה בחשיבותה מזו של הרב עובדיה יוסף. אבל כשנפטר הרב עובדיה, התקשורת הישראלית עצרה את נשימתה לנוכח מיליון האנשים שהלכו אחר מיטתו, ולא היה ישראלי שלא ידע במי מדובר. לעומת זאת, כשנפטר הרב אוירבך, הלכו "רק" 300 אלף איש אחר מיטתו (עדיין מספר גבוה בהרבה מזה שליווה איש רוח חילוני כלשהו), ולרוב הישראלים לא היה מושג במי מדובר, גם לא אחרי ההלוויה ההמונית הזאת.

שתי מסקנות עולות מן הדברים האלה. האחת: התקשורת הישראלית חייבת להגדיל את סקרנותה לגבי המעגלים הרחבים של החברה הישראלית, כמו גם המעגלים הרחבים של יהדות העולם, ולגבי תחומים 'משעממים' כמו מדע, איכות סביבה וכדומה. השנייה: המגזר היחיד שבו יודעים היטב מיהם נתן זך והרב זקס גם יחד הוא הציונות הדתית. זה נכס תרבותי משמעותי, שיש לו גם השלכות לגבי יכולת הנהגת החברה הישראלית. לא כדאי שהחרד"לות תגרום לציונות הדתית לאבד את הנכס החשוב הזה.

השארת תגובה