תמכו בנו
פרשת בשלח: איך אפשר לאפשר בחירה?
מה עושים כשערכי החירות והבחירה החופשית מתנגשים עם הרצון לחנך למוסר וערכים? ומה צריך לעשות כדי לאפשר לאדם בחירה אמיתית? והאם אלוהים אכן פחד מהבחירה של עם ישראל?

מי שערך החירות הוא מערכי היסוד שלו, נתקל בבעיה עם ערך החינוך. על פניו, שני הערכים סותרים זה את זה. החירות מורה כי האדם צריך לבחור ולהכריע את הכרעותיו המוסריות והערכיות, ובדרך כלל החינוך מכוון לאחת מהאפשרויות.

החירות באה לידי ביטוי בניסוחו המזוקק של הרמב"ם:

כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או  סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה

החינוך מוגדר על ידי הרמב"ם עצמו, בהיפוך:

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת… (ואולם) אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצווה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו"…

פרשת השבוע שלנו, מעוררת להתבוננות ביחס שבין החירות ובין החינוך:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

יש בפסוקים אלה כמה מילים, השולחות אותנו במארג אסוציאציות אל כמה שדות שבתורה:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'

אלוהים – בניגוד לדמותו הפילוסופית – יודע להינחם, לחזור בו, לשנות עמדה. אך בפרשתנו הוא חרד פן יינחם העם. ההינחמות היא ביטוי של חירות, של יכולת לשנות עמדה ורגש. האם ריבונו של עולם שומר את מרחב החירות לעצמו, ואילו את האדם הוא רוצה לכפות במארג סיבתי שלא יותיר לו חלל פנוי וחופשי?

הביטוי "פן ינחם" שולח אותנו לעוד פרשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

הרמב"ם מורה, כי ה"פן" הזה הוא תולדת החירות:

רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא, 'פן ישלח ידו'.

מכיוון שלאדם יש מרחב של חופש ובחירה, שבו אין לאלוהים יכולת להתערב, לכן ריבונו של עולם חושש כי ["פן"] האדם יבחר לאכול מעץ החיים בניגוד לרצונו של אלוהים.

גם בפרשתנו יש חשש "פן", הנובע ממרחב הבחירה וההינחמות של האדם. אלא שבבראשית נדמה שאלוהים מכבד את מרחב הבחירה של האדם, הוא רק מרחיק אותו ממקום שבו יוכל לנצלו לרעה. בפרשת "בשלח" נדמה שריבונו של עולם לא מכבד את מרחב החופש של האדם אלא מצמצם אותו על ידי שהוא מנחה אותו במסלול מסויים. יתרה מזו:

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף… 'עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית.

דברי הנביא אליהו בפסוק האחרון מורים כי ה"הסבה" היא כפייה המנוגדת לחופש ומבטלת את הבחירה. היא לא רק הסבת העם למסלול ארוך, אלא גם הסבת ליבם, כלומר כפייתו.

מעתה פתוחות לפנינו שתי דרכים: או לקבל שפרשתנו היא פרשה של כפייה, ולחפש דרך איך להסביר את הפרשה בבראשית בניגוד לרמב"ם כפרשה של כפייה. או לקבל את פרשנות החופש של הרמב"ם ולחפש דרך להסביר את פרשתנו כפרשה של בחירה.

גם מסיבה פרשנית וגם מסיבה ערכית, אני בוחר ללכת בדרכו של הרמב"ם. הפרשה בבראשית תהיה אף עבורי, אב טיפוס של חירות וחופש. מכיוון שהאדם הוא יצור בוחר, אלוהים חושש שהוא יבחר בניגוד לרצונו. לאור זאת בואו ונתבונן שוב בפרשתנו. ריבונו של עולם חושש שהעם ינחם בראותו מלחמה וישוב למצרים. המדרש מביא משל המחדד את החשש:

'ויסב אלהים את העם', כגון סוחר אחד שקנה פרה לקניין, והיה ביתו אצל בית השחיטה. אמר: אם אני מוליך אותה אל דרך ביתי, היא רואה את בית השחיטה ואת הדמים והיא בורחת. אלא הריני מוליכה אל דרך אחרת.כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלשתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: שלא יראו ישראל המלחמה ויחזרו להם למצרים, שנאמר: 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה'. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוליכן דרך אחרת, שנאמר: 'ויסב אלהים את העם'. שמות רבה פרשת בשלח פרשה כ'

החשש של הסוחר הוא שהפרה תיתקף בחרדה ותברח, זהו גם חששו של ריבונו של עולם. יש תנאים הכרחיים להיות האדם לבוחר, בהיעדרם נפגמת הבחירה עד כדי ביטולה. מצב של חרדה הוא נוגד חירות. החרד איננו בוחר. אם פתוחות בפני שתי אפשרויות אך אני מאוים כי אם אבחר באחת מהן איפגע, הרי שהאפשרות הזאת נחסמת ושוב אינני בוחר אלא מוסב ומוכרע לפעול בדרך האחת.

ריבונו של עולם חושש שהעם יראה מלחמה, ייחרד, ויפעל כחיה ולא כיצור תבוני בעל בחירה. על כן הוא מסב אותם למדבר, שם בשקט הפסטוראלי וברגיעה הנפשית הם יכולים לשקול את אשר לפניהם, לבחור לצאת לחירות.

המסקנות ביחס לתורת הבחירה שאותה אנחנו מנסים לשרטט בפרשיות האחרונות, מרחיקות לכת. האדם כשהוא לעצמו הוא יצור בוחר. כפי שהורה הרמב"ם, האדם הוא מין מיוחד ש"ממנו טוב ורע", ההכרעה והבחירה הם ממנו. אבל האדם עלול לאבד את חירותו אם יהיה נתון בהקשר המפעיל עליו לחצים ומעורר בו חרדות.

ראו נא את הגדרתו של שפינוזה לחירות:

חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.

אם אתה איש חירות, ורוצה לחנך את עצמך או את ילדך לחירות, עליך להנחות אותו ולהסב אותו לשדות שבהן לא יפעלו עליו לחצים מעוררי אימה שישללו את חירותו. יש כאן איזור שנעלם מעיני הרמב"ם. הוא לא שם את ליבו כמה השקעה דרושה על ידי ריבונו של עולם ועל ידי האדם המנסה להידמות לו, כדי לאפשר למחונך על ידו להיות איש חופשי ובוחר. טועים החושבים שחינוך של חירות הוא הרפיה. חינוך של חירות דורש הרבה מאמץ לבטל את הכוחות המטים את האדם ממרחב החופש שלו.

כך מסיים שפינוזה את האתיקה שלו:

גם אם הדרך המוליכה לכל זה נראית קשה מאוד, כפי שהראיתי, בכל זאת אפשר להתוות אותה. ואכן מה שמוצאים לעיתים כה נדירות, חייב להיות כרוך במאמצים רבים. הרי לו גאולת הנפש הייתה מזומנת לנו ויכולנו למצוא אותה בלי עמל רב, איך יכול היה לקרות שכמעט הכל זנחו אותה? אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהוא נדיר.

השארת תגובה