פרשתנו מתארת את השלבים הראשונים של עם ישראל במדבר. התבוננות בפסוקים מורה על מקום נרחב שיש בתיאור לאוכל: זה מתחיל במי מרה, כאשר בני ישראל צועקים: "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות, פרק ט"ו). אחר כך בני ישראל זוכרים את סיר הבשר במצרים ומתאווים לו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ… וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה…וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: מָן הוּא? כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה… וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ…
בני ישראל צמאים ברפידים:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם. וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
מה פשר ההתמקחות החוזרת על עצמה בענייני האוכל? אפשר לומר כי מדובר בדאגה של ריבונו של עולם לעמו. הוא דואג לצרכים הבסיסיים שלהם, ואחד מהם הוא האוכל. אפשר לומר גם כי יש כאן מהלך חינוכי של דחיית סיפוקים והתאמה לתנאי המדבר, המלמדים את האנשים שליטה עצמית כחלק מתהליך התבגרותם. הדגש יהיה על הפער בין רצונם ותאוותם, לבין מה שהם מקבלים.
ברצוני להציע לכם נקודת מבט נוספת: ההליכה במדבר אמנם יכולה להתפרש כמהלך הישרדותי, אולי אפילו מהלך הישרדותי כפוי, אך אפשר לראות אותה באור שונה. הנה כך ראה אותה הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:.
ההליכה מתפרשת כהליכת כלולות, היא אשר עליה נאמר כבר בבראשית:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
הרבה פנים לעזיבה, הרבה פנים לדבקות. יש פן אחד, פרוזאי אך עמוק: האדם הורגל מאז היותו יונק משדי אמו, לאכול את האוכל שהוריו מכינים לו. המטבח של ההורים הוא מטבחו, וטעמיו הם היוצרים אצלו את מנעד הטוב והרע. והנה עתה, בעוזבו את אביו ואת אמו ובהידבקו באשתו, הוא עובר למטבח אחר, בעל טעמים שונים.
האוכל הוא מגדיר זהות רציני. ההתרגלות לאוכל של בן הזוג או בת הזוג, היא מהחיבורים החזקים שביניהם. ישראל יוצאים ממצרים עם זיכרון של טעמים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". עתה הם צריכים להתרגל למטעמי המטבח של ריבונו של עולם, וגם הוא צריך להתרגל לטעמים שלהם. כך יבנה המטבח החדש, המשותף.
המים מרים, אולי מפני שטעמם שונה ממי מצרים. אלוהים שם להם ממתיק במים, אולי עדיין הם שונים ממי מצרים אך עכשיו הם יכולים לשתות אותם. המן זר ולא מוכר, הפעם הם יצטרכו להתרגל למאכל החדש שטעמו כצפיחית בדבש. כל שלב כזה, הכרוך לעיתים ביסורי התרגלות, הוא עוד שלב בקשר ובחיבור הכלולות החדש שבין ישראל ובין ריבונו של עולם.
האכילה התנ"כית היא אופן חיבור וידיעה עמוקה. כך הוא באופן המפתיע של פריצת גבולות התודעה – לא על ידי לימוד, לא על ידי שמיעה, לא על ידי ראייה:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
כך גם ביחס לאכילת המגילה על ידי יחזקאל:
וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל, אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וָאֶפְתַּח אֶת פִּי, וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ, וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק.
אכילה היא קירבה והפנמה ודעת, לוקח זמן להתרגל למאכלים חדשים. ההתרגלות היא הברית, היא החיבור. לכן נמצא כי חלק מכריתת הברית הוא – אכילה:
וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו, לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל.
כדי להבין ולהתחבר, צריך לבוא עם הדעת עם החושים ועם הגוף.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
