תמכו בנו
פרשת בשלח: מרוץ שליחים
האם שליח מחויב לעשות את השליחות שלו ואל לו לסור ממנה, או שיש לו גם מקום להחליט איך הוא מבצע את השליחות? ומה הקשר לעולם הזה?

השליח עשה את דרכו על אופנועו, המשלוח קשור לו מאחוריו. על הכידון הוצמד הדף ועליו היתה רשומה הכתובת. הוא ניווט את דרכו אל עבר שכונת היעד. משהגיע אל השכונה חיפש את הרחוב, ומשהגיע אל הרחוב חיפש את הבית. שוב העיף מבט אל הדף, מספר 17 ניבט אליו. הוא מצא את הבית מספר 15, הבית לידו סומן במספר 19. איפה מספר 17?

השליח יורד מהאופנוע, פונה לאיש ההולך ברחוב:
– אתה גר כאן?
– כן.
– איפה מספר 17?
– אין.
– אין?!
– אין.

השליח מתקשר למרכז ואומר:
– אין מספר 17.
– אתה בטוח.
– כן.
– אז תחזור.

השליח עומד ליד האופנוע, מתבונן במשלוח ובכתוב על מעטפתו. שם פרטי, שם רחוב ומספר. הוא יכול לחזור, אבל השם הפרטי צועק אליו את פרטיותו החורגת מכתובתו.

הוא פונה אל הרחוב והחלטה בלבו: לחפש את האיש בעל השם הפרטי.

***

מהו "שליח"? האם הוא חפץ נטול תודעה המשמש את שולחו, או שהוא אישיות עצמאית? האם הוא אמור לחרוג מ"כתב ההרשאה" במקרה שהמציאות לא מתאימה ל"כתב", או שחריגה שכזאת תהיה מעילה בהגדרתו כשליח, ופעולה משפטית שכזאת תהיה חסרת תוקף?

במשנה במסכת קידושין נכתב "האומר לשלוחו 'צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני', והלך וקידשה במקום אחר – אינה מקודשת. 'הרי היא במקום פלוני' וקידשה במקום אחר – הרי זו מקודשת".

כלומר, כאשר השולח אומר לשליח לקדש את האישה דווקא במקום מסוים, השליח לא יכול לחרוג מהמקום שאליו נשלח. ואולם, כאשר השולח אומר לקדש אישה ומציע שהיא נמצאת במקום מסוים, אם השליח לא מצא אותה שם, הוא יכול לפעול כיישות עצמאית ולחרוג ולחפש את האישה, ולקדש אותה במקום בו ימצא אותה.

ההבחנה הזאתהיא בין שליח אוטומטי, שלו יש שליחות סגורה, כלומר ממקום מסוים למקום מסוים עם שליחות מסוימת, לבין שליח אוטונומי, שלו שליחות פתוחה – הוא יודע מה היעד אך עליו להכריע הכרעות משלו לגבי המקום ולגבי אופי השליחות עצמה.

וכך זה השליחה מתוארת בפרשת השבוע שלנו:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

מה פשר מושג ה"שילוח", האם הוא דומה למושג השליחות או שונה ממנו? התבוננות במושג בהופעותיו בתורה מורה כי הוא מושג חמקמק, הנע בין שני הקטבים:

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹדבראשית ח'

האם נח שולח את העורב ואת היונה בשליחות פתוחה או בשליחות סגורה? גם וגם. לעורב הוא לא מגדיר משימה. חכמים אמרו שהוא שילח אותו כי לעורב כבר לא היתה סבלנות להישאר בתיבה הסגורה.

שילוח היונה מלווה בכוונה. הוא לא אומר לה מה לעשות, אבל הוא מצפה לגלות בעזרתה אם קלו המים. המשימה פתוחה. נח לא יודע איך יגלה אם קלו המים, והבאת העלה מפתיעה אותו. היונה פעלה במרחב ו"בחרה" בדרך משלה.

כשפרעה משלח את העם, בוודאי שמבחינתו זו שליחות פתוחה. יתרה מזו – אין בה כל משימה. הוא משלח את העם כי הוא רוצה להיפטר מהמטרד הגורם לו לקבל מכות. אם כך, זהו שילוח מהסוג של שילוח העורב.

אבל ישנה אפשרות אחרת, והיא לראות את פרעה כשליח אוטומטי של אלוהים, ואזי אפשר לקרוא את הפסוק: "ויהי בשלח אלוהים [פרעה] את העם…"

אם נקרא כך – האם זאת שליחות פתוחה או סגורה? אפשר לקרוא זאת כשליחות סגורה. אלוהים משלח את העם, לא מנחה אותם בדרך הקצרה אלא בדרך הארוכה, מסב אותם, מוביל אותם, הולך לפניהם ביום בעמוד הענן ובלילה בעמוד האש, לא מש מהם. אבל אפשר לקרוא רק את הפסוק הראשון: ויהי בשלח אלוהים [פרעה] את העם, ולא נחם אלוהים… אלוהים שולח את העם ולא מנחה אותו. זאת שליחות פתוחה.

תאמרו כי קריאה זו מוציאה את הפסוק מהקשרו, וההקשר קושר אותו להמשך ובו יש הנחיה. ההקשר קושר אותו לשליחה סגורה באופן קיצוני של 'לא ימיש'… מצד אחד אתם צודקים, ומצד שני לעיתים צריך להוציא את הדיבר מהקשרו כדי לעמוד על הטמון בו.

הרי אפשר היה לכתוב אחרת. אפשר היה לכתוב "ויהי בשלח אלוהים [פרעה] את העם, ויסב את העם דרך המדבר…" הבחירה בשפה הפתוחה למרות שהיא מיד נסגרת – מורה על מגמה של שליחות פתוחה.

מערכת היחסים בין אלוהים ובין האדם בתנ"ך נעה בציר הזה שבין שליחות סגורה המורה לאדם את כל אשר יעשה, ובין שליחות פתוחה המצפה שאלוהים ואנשים הנשלחים משמו לא ילמדו את בני האדם מה לעשות כי הדרך תהיה חקוקה בליבם והלב האוטונומי יורה לכל אחד מה לעשות [כחזונו של הנביא].

כולנו נעים בין המנוס מהחופש והרצון כי מישהו אחר יסגור את חירותנו, ישלח אותנו למשימת חיינו בשליחות סגורה וברורה, ובין התשוקה לחופש האוטונומי בו אנחנו מגדירים את השליחות ואת דרכי ביצועה. אל עולם בו קיימת תנועה שכזאת הושלכנו שולחנו – כך סברו אחינו האקזיסטנציאליסטים האתיאיסטים. ואילו התורה מורה, כי אל עולם בו קיימת תנועה שכזאת – שולחנו.

השארת תגובה