תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

עם אוהבים כאלה: ב"אהבת ישראל" של איתמר בן גביר אין לא אהבה ולא ישראל

הגיע הזמן שמי שמתהדר באהבת ישראל יבהיר מי נכלל בה: האם כל תושבי ישראל, כולל לא יהודים למשל? והאם אהבתו חובקת גם את יהודי התפוצות, כולל מי שאינם אורתודוקסים או תומכים בעמותות שמאל?
חבר הכנסת איתמר בן גביר. צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק
חבר הכנסת איתמר בן גביר. צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק
הרב מישאל ציון הוא חבר סגל בתוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית והיה מנהלה הראשון. הוא הוסמך לרבנות בישיבת "חובבי תורה" האורתודוקסית בניו יורק, ובוגר התוכנית לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. הוא למד ולימד במכון הרטמן בירושלים ובעבר שימש כמנהל שותף ורב תוכנית ״עמיתי ברונפמן.״ יחד עם אביו, נעם ציון, חיברו את הספר "הלילה הזה: הגדה ישראלית." מישאל ציון הוא ממייסדי קהילת קלוזנר – מניין הלכתי שוויוני בירושלים.

אם יש משהו שאיתמר בן גביר אוהב, זה לטעון שהוא פועל בשם האהבה. ולא סתם אהבה, אלא אהבת ישראל: ״אני קיצוני באהבת ישראל!״ צייץ בטוויטר בפעם הקודמת שביקרו אותו על כך שנאם באזכרה של מאיר כהנא. השנה באזכרה אף טען שהמסר העיקרי של כהנא היה אהבה. ״עיתון הארץ איבד את אהבת ישראל ואני בספק שאי פעם הייתה בו אהבה כזו״ צייץ לאחרונה.

בן גביר וחבריו לממשלה העתידית זכו לכוחם הנוכחי על ידי התרגיל הרטורי שבו מינו עצמם לדוברים של ״עם ישראל״, לקובעי הגבולות של ״אהבת ישראל״ ואף – האירוניה בהתגלמותה – לאידיאולוגים החדשים של הציונות. התרגיל הזה עובד היטב עוד מאז שבנימין נתניהו הצעיר נישא אל ראשות הממשלה על כנפי הטענה שהוא ״טוב ליהודים״. אלא שהגיע הזמן להסיר את המסכה מעל השקר הזה שנקרא ״אהבת ישראל״, שקר שהימין החדש כה אוהב להתכסות בו.

מיהי אותה ״ישראל״ שאותה הם כה אוהבים? זו אינה מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שהצהירה עם עצמאותה שאהבתה תקיף בשוויוניות את כל אזרחיה, רוב ומיעוט גם יחד. זו אינה אהבת תושבי ישראל, הארץ האהובה ורחבת הידיים מן הירדן לים, שכן תושבי ישראל כבר מזמן כוללים חמישים אחוז יהודים וחמישים אחוז פלשתינאים. זו גם אינה אהבת הציונות, תנועה תרבותית שדרשה מיהודיה להפוך להיות בני מכבים ולוחמי בר כוכבא המשרתים בצבא ההגנה על הלאום, ולא משתמטים ממנו כמו (כמעט) כל ראשי המפלגות בממשלה החדשה.

אם לא אהבת מדינת ישראל, תושבי ישראל או אהבת הציונות בגרונם, אולי משמעה של ״אהבת ישראל״ היא אהבת העם היהודי? אולם חציו של העם היהודי – בני הלאום היושבים באמריקה – מודרים, בזויים ומוכים על ידי אנשי הימין החדש. מבחינתם היהודים שמחוץ לישראל ממילא עומדים להיכחד בכל רגע. ראשי הקואליציה הנכנסת כבר פתחו במלחמה נגד העם היהודי שאינו יושב בציון, על גיוריהם, קהילותיהם ונכדיהם. בבתי הכנסת הרפורמים ברחבי ארה״ב מבלים לילות כימים בניסיון לעודד את חברי קהילתם לתמוך בישראל, ולעורר אותם לאהבת ישראל למרות היחס המתנשא והמשפיל לה הם זוכים ממובילי הממשלה העתידית. ובתמורה? שום דבר. מנהיגי הימין החדש לא תומכים בהם ולא אוהבים אותם.

אם כן, רוממות אהבת ישראל בגרונם אבל ״עם ישראל״ שהם אוהבים אינו עם ישראל, אלא גרסה צרה ומצומצמת שלו, ״שלומי אמוני ישראל״. זוהי אהבת עם ישראל המהותני, המיתי, "ישראל" הראויים בלבד. בן גביר מאשים את קוראי הארץ בהיעדר ״אהבת ישראל״, אבל הישראל שהוא אוהב הם רק אותם שמסכימים לחזון המסתגר והלאומני שלו, המקבלים את מרות הדת היהודית בגרסתה האנטי-מודרנית, ומאמצים התנהגות כוחנית שגדולי אויבינו מתהדרים בה.

אין באנשי ״אהבת ישראל״ אהבת אדם ממשית, וגם לא אהבת ישראל ממשית, כי הממשי לא מסתדר להם כמו שצריך במשוואה. שהרי רוב עם ישראל הוא עם מודרני, הדורש חירויות פרט (לפחות לו ולמשפחתו) ושמבקש להשתייך לקהילת הדמוקרטיוֹת המערביות (למרות פגמיה), ולא לאתנוקרטיות האוטוריטריות הכושלות שסביבנו. אנשי הימין החדש עושים שימוש ברגש הפוליטי החשוב של האהבה בכדי להגביר שנאה, דחייה ומחיקה של אותה הקבוצה שבשמה הם מתיימרים לדבר. וזה עובד להם.

איך נחשוף את השקר שנקרא בפיהם "אהבת ישראל"?

יש שטוענים שעצם הרעיון של אהבת לאום הוא שקרי. שזהו רגש לא-מוסרי בעיקרו. גישה זו של השמאל הקוסמופוליטי והמוסר האוניברסאלי, שהיטיבה לנסח היהודיה האהובה חנה ארנדט בשנות השישים, לא משכנעת רבים מחוץ למעגלים צרים בצפון העשיר. זאת מכיוון שהיא מתנכרת לרגש פוליטי בסיסי ביותר שלנו: אנו אוהבים את בני משפחתנו יותר מאשר בני משפחות אחרות. מי שמבקש לקיים לאום בריא שוויוני וסולידרי, אל לו להתנכר לרגש האהבה. והמתנכר אל האהבה הלאומית – אל לו להיות מופתע אם יגלה שהמונים מבני עמו נוהים אחרי מי שכן מדבר אהבה ומשפחה.

כדי לחשוף את שקר אהבת ישראל של הממשלה הנכנסת עלינו דווקא להתעקש ולדבר בשם אהבת ישראל. ברגע הנוכחי, אל מול מראת השנאה שמציבים אנשי "עוצמה יהודית" וחבריהם, אנו נדרשים לא להצרה של אהבת ישראל, או דחייתה בשם מוסר אוניברסלי, אלא להפך: אנו נדרשים להגברת היכולת לאהוב. יהודים ישראלים נדרשים לאהבת ישראל משולשת: אהבת אזרחית לכל אזרחי ישראל, אהבת שכנים לכלל תושבי ארץ ישראל, ואהבת עמיוּת לכלל בני העם היהודי.

במקביל, עלינו לדרוש בירור מוסרי ממי שמדבר היום בשמה של אהבת ישראל צרה. שדרנים, עיתונאים ומראיינים – בפעם הבאה שמישהו מאנשי הימין החדש משתמש במונחים ״עם ישראל״ או ״אהבת ישראל״, תשאלו אותם למה הם מתכוונים. מה האחריות שלהם – שרים בממשלת ישראל – כלפי אזרחי ישראל שאינם שייכים לעם ישראל? כיצד הם מפגינים סולידריות עם יהודים שחיים מחוץ לגבולות ישראל? כיצד הם מגינים על ישראלים שלא מסכימים איתם או לא חולקים איתם את אורחות חייהם? בחנו את גבולות הסולידריות והנאמנות של אותם אלו שממהרים להאשים אחרים בהיעדר סולידריות ונאמנות.

  • הרב מישאל ציון הוא חבר סגל במכון מנדל למנהיגות ובוגר תכנית הרבנות הישראלית של המדרשה באורנים ומכון הרטמן.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics