להאמין ב"לא ייאמן": האיום על הדמוקרטיה תמיד ישנו
השואה הייתה מופע קיצון של רוע, אכזריות ופאשיזם. כעם שעבר את הזוועות האלה, עלינו להכיר בכך ולעמוד הכן כדי להגן על הדמוקרטיה, שלטון החוק, ההגינות, ההיגיון והסובלנות

יש לקוות שבתקופת כהונתו של הנשיא הנכנס, ג'ו ביידן, השסעים והקיטוב בחברה האמריקאית יתאחו לאיטם, והאירועים המזעזעים של הפריצה לגבעת הקפיטול לא יחזרו על עצמם עוד. כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו, מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא ייאמן. זה לא ייאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך.

"לא ייאמן", "חסר תקדים" או "מטורף" הם מונחים שאנחנו משתמשים בהם באופן אוטומטי כביטוי לתדהמה שאוחזת בנו לנוכח מעשים שסוטים מהנורמות שלנו. המונחים האלה מבטאים זעזוע וכאב, אבל יש בהם גם מידה של נחמה פסיכולוגית: כי ככה אנחנו מאשרים לעצמנו שה"נורמות" שלנו הן אכן נורמליות, ושמי שסטה מהן אכן סטה.

הפריצה לגבעת הקפיטול. צילום: TapTheForwardAssist, ויקיפדיה
הפריצה לגבעת הקפיטול. צילום: TapTheForwardAssist, ויקיפדיה

המחשבה וההגדרה של ה"לא-ייאמן" מאפשרת לנו לשמר מיתוס של יציבות, שמהווה מרכיב מרכזי בתחושת הביטחון של אלה מאיתנו שהתמזל מזלם לחיות ברווחה פוליטית וחומרית. אנחנו חיים את חיינו מתוך הנחה (כוזבת) שהסדר ההיגיון, ההגינות והשכל הישר, תמיד יגברו בסופו של דבר. המיתוס הזה מאפשר לנו להירדם בלילה ולקום למחרת בנחת יחסית.

אבל במובן אחר, לא ייאמן שהעולם באופן כללי, ואנחנו היהודים בפרט, עדיין מסוגלים להגדיר אי-סדר והרס כדברים ש"לא ייאמנו". הרי מי כמונו חווה על בשרו את פיתויי הפשיזם? את היכולת לשלוט בהמונים באמצעות פחד? את האפשרות שאנשים הגיוניים לכאורה יתעלמו מאמת ומעובדות? שאנשים מתורבתים לכאורה ישתיקו את קול מצפונם? אחרי השואה, איך יכול עוד משהו להיות "לא ייאמן"?

ובכל זאת, אנחנו היהודים הובלנו את הרעיון לשמר את מעמדה של השואה כדוגמה ייחודית ל"לא ייאמן". הפכנו את השואה למאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא במובנים רבים בלתי-רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאי אפשר להשוות אליו דבר, ועל כן – כמעט אי אפשר ללמוד ממנו דבר.

ההיסטוריונים תמיד עומדים הכן להפריך כל השוואה לרציחות עַם אחרות ולשאר מקרים של רצח המונים. באותו אופן, הנאציזם מגלם עבורנו את הרוע המוחלט, שאין להשוותו למופעים אחרים של פשיזם, ולא כל שכן לנטיות פשיסטיות סתם. שום עוול, פשע, או דיכוי, אינם עומדים במבחן ההשוואה לשואה. היא יחידה במינה, מנותקת מחוויות היום-יום, ועל כן אינה נלקחת בחשבון בתפישת המציאות שלנו. באמצעות שלילת השואה כנקודת השוואה לגיטימית, אנחנו יכולים להמשיך להאמין במיתוס היציבוּת שלנו.

לא ייאמן, ובכל זאת

דונלד טראמפ איננו היטלר, וניפוץ חלונות הזכוכית בגבעת הקפיטול זה לא ליל הבדולח. אבל חתירה תחת רצון העם ושלטון החוק, אימוץ האלימות ככלי פוליטי, זיהוי גדולתה של אומה עם גחמותיו של אדם יחיד, התייחסות לאינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים שלך כמדד יחיד למה שנכון ומחייב מבחינה מוסרית, טיפוח פחד ושנאה כלפי מיעוטים ויריבים אידיאולוגיים – כל אלה הם תקדימים שראינו בגרמניה הנאצית. ותקדימים אלה עשויים (ועל כן גם אינם "לא ייאמנו") להיות מסוכנים לעתיד הדמוקרטיה בעולם.

אנחנו היהודים צריכים להאמין שהשואה היא אירוע ש"לא ייאמן" כדי שנצליח לקום בבוקר, מדי בוקר, וכדי שלא נאבד את האמונה בהיתכנותם של חיינו בקרב שאר האנושות. ובכל זאת אנחנו יודעים שהשואה, ולא כל שכן האירועים בגבעת הקפיטול, לא היו משהו ש"לא ייאמן". לא זו בלבד שהם התרחשו, אלא שהם עלולים להתרחש שוב. הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא ייאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לעובדה שהאנושות מסוגלת להגינות עצומה, לחמלה, ולגדוּלה אינטלקטואלית ומוסרית, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית. הניסיון למזער את היתכנות האירועים הללו מפתה אותנו לשאננות, ועלול להקל דווקא על נִרמולם.

כך או כך, הדמוקרטיה, שלטון החוק, ההגינות, ההיגיון והסובלנות ינצחו רק אם נגן עליהם ונְפתח מסגרות אינטלקטואליות, חינוכיות ותרבותיות שיאפשרו לכולם לאמצם – גם מהצד השני של המתרס האידיאולוגי. בחירות חופשיות מייצגות צורות שלטון דמוקרטיות, אבל הן לבדן לא יכולות לשמר את התרבות הדמוקרטית. הלקח מהמאה ה-20 וכעת מהמאה ה-21 הוא שהתרבות הזו שברירית ופגיעה מאוד לאיומים. המתקפות עליה אינן משהו ש"לא ייאמן". אנחנו אולי צריכים להאמין שהן משהו ש"לא ייאמן" כדי שנצליח לישון בלילה, אבל בבוקר עלינו להיזכר עד כמה הן בהחלט "ייאמנו" – ולהתחיל לפעול בהתאם.

השארת תגובה