מהו בית המדרש לרבנות ישראלית? ראיון משולש

לפני כשנתיים, בשיתוף פעולה של מכון שלום הרטמן והמדרשה באורנים, נוסד "בית המדרש לרבנות ישראלית". בבית המדרש למדו יחד במשך שנתיים קבוצה של רבנים, מנהיגי קהילות ואנשי רוח מכלל הזרמים והגוונים של החברה הישראלית, לקראת הסמכתם בתואר חדש: "רב ישראלי". עם הסמכתם של לומדי המחזור הראשון, שוחחנו עם שלושה מראשי בית המדרש: שי זרחי, הרבה תמר אלעד-אפלבום והרב דני סגל

שלושתכם מגיעים מרקעים שונים מאוד. מה הוביל כל אחד מכם מהמקום בו גדל אל בית המדרש לרבנות ישראלית?

שי זרחי: גדלתי בקיבוץ חילוני, שמסורות השבת והחגים בו היו רזות מאוד. ברגע מסוים, בסוף השירות הצבאי שלי, התחלתי להרגיש שמשהו דל, שחסר לי דבר מה, והתחושה הזו משכה אותי ללמוד יהדות ולהיפתח אליה. די מהר הבנתי שאני לא עובר תהליכי 'המרה' של הזהות שלי אלא מעין התרחבות – אני לא זונח את היסודות שעליהם גדלתי ואותם אני אוהב, אבל הם כבר לא מספקים אותי יותר. הם רכיב משמעותי בזהות שלי, אך לא הרכיב היחידי.

בגלל החשש מן הדת, עליו התחנכתי, תחילת המסע לוותה בחרדה ובתחושת איום. בשנים הראשונות הקמנו במדרשה באורנים מסגרת שבה ביררנו את הזהות היהודית שלנו בתוך סביבה מוגנת, בין קבוצת הדומים – קיבוצניקים חילוניים. ככל שהרגשנו בטוחים יותר במגע עם המקורות ובני בית בעולם היהדות, חשנו שמשהו נפתח ללימוד משותף גם עם אנשים שבאים מהעולם הדתי והמסורתי. במקביל, התחלנו גם להתנסות בפרקטיקות של החיים היהודיים – תפילה, חגים, וכדומה. ככה התחילו שיתופי הפעולה של המדרשה באורנים עם כל מיני גופים: הקיבוץ הדתי, ישיבת מעלה גלבוע, ועוד. התחנה האחרונה שלי במסע הזה הוא שיתוף הפעולה עם מכון הרטמן בהקמת בית המדרש לרבנות ישראלית. האיזון בין הידע הפדגוגי והקהילתי של המדרשה באורנים לבין הלמדנות והאקדמיות של מכון הרטמן יצר השלמה הדדית.

תמר אלעד-אפלבום: אני גדלתי בתוככי הציונות הדתית, והשפה הציונית חיה ופעמה בבית ילדותי. לפני הקידוש בליל שבת אבא שלי היה מספר כמה אנשים עלו השבוע לארץ ומאיפה. גם הסבים המרוקאיים והצרפתיים שלי דיברו אתנו הרבה על שיבת ציון, וגדלתי אל תוך הגעגועים שלהם, געגועים לעתיד. השיחה בבית עסקה בשיבה הפיזית לארץ ישראל אבל יותר מזה – בהבטחה שטמונה בקיבוץ הגלויות הרוחני. כל אלה היו חלק מרכזי בתוך עולם השירה והתפילה שלי, במרחבי הגעגוע של הנשמה.

כשגדלתי ובגרתי, והתחלתי ללמוד, הבנתי שבתוך הציונות הדתית לא כל הדלתות פתוחות בפני, וכך הגעתי לתנועה הקונסרבטיבית. משהו שם הדהד לי את הצדדים המזרחיים של הבית שבו גדלתי – שילוב של נאמנות למסורת לצד מתינות, יחד עם כוח גדול של חדשנות ופרשנות. הרגשתי קרבת נפש גדולה למורי הרוח של התנועה הקונסרבטיבית. מצד שני, כל הזמן הרגשתי צער על זה שאני עדיין שרויה בתוך עולם שמפולג לזרמים, עולם שבו כל זרם עסוק במאבק על הבכורה ועל הבלעדיות במקום לראות את הפסיפס הגדול שיכול להירקם כאן.

לפני שנים אחדות, אולי בגלל שהסבים שלי נפטרו ובגלל שכבר הייתי אמא – הרגשתי שעכשיו הגיע תורי להשתתף בשיבת ציון. לא רק בחיים הפיזיים בארץ ישראל אלא גם בקומת הרוח. התחושה העיקרית שלי הייתה שצריכה לבוא התעוררות חדשה מתוך שכבת המנהיגים, ולכן הקמנו את בית המדרש. המדרשה באורנים ומכון הרטמן, מוסדות שמעבדים את אדמת ההתחדשות היהודית כבר הרבה זמן, מתוך מחויבות ואהבת ישראל לצד יושרה וכנות, היוו יחד בסיס לחלום הזה.

דני סגל: המסע שלי לבית המדרש לרבנות ישראלית מתחלק לשני חלקים: המסע הראשון הוא הדרך אל הרבנות ואל ההסמכה כרב. גדלתי לאבא שהוא רב, וראיתי את התפקיד הרבני בבית. אני חושב שמשם ספגתי את התחושה שבתחומים שהם משמעותיים לי – אני רוצה להיות שחקן על המגרש, חלק מהמערכת, ולא מתבונן מהצד. משם הרצון להדריך בבני עקיבא, לפקד בצבא, ואחר כך – גם לגשת לבחינות ההסמכה לרבנות.

אבל המסע השני, האמתי, היה בתוך התפקיד הרבני עצמו. אז גיליתי שהרבנות הרבה יותר רחבה ממה שתמיד דמיינתי, ושהיא נוגעת בסוגים שונים של מלאכות, שאת כולן אני אוהב מאוד: לימוד ועיון, ארגון קהילתי, קצת 'עבודה סוציאלית', היבטים רוחניים, ליווי אנשים, מגע מתמיד עם מעגל החיים ועם מעגל השנה. אז גם צמחה בי התובנה שמהווה את אחד הבסיסים של בית המדרש לרבנות ישראלית – שאת הסמיכה שלנו כרבנים אנחנו מקבלים מלמטה, מהקהילה. הקהילות שאני זוכה לשרת בהן בעשר השנים האחרונות – במדרשת עין פרת וביישוב אלון – מצביעות עבורי לא פעם על החסרונות במסלול ההכשרה שעשיתי כרב. התהליך עד להסמכה היה מרתק ומשמעותי מאוד עבורי, אבל הוא נגע רק בחלק קטן מאוד מהתפקיד שלי כרב. כיום נדמה לי שהסמכה לרבנות שאינה כוללת שיחה על ביקור חולים, על דרשנות, על נפש האדם – היא חסרה מאוד.

אחד הדברים המיוחדים בבית המדרש לרבנות ישראלית הוא הדגש על הלימוד המשותף, הדרך שעושה יחד החבורה, ועד למעמד ההסמכה הקולקטיבי.

דני סגל: המסע בחבורה גרם לי לתחושת חזקה של השלמה במהלך הלימודים בבית המדרש. כמו כל אדם, אני בא מעולם מסוים ומרקע מסוים – גם בעבודה שלי כרב וגם בכלל בקול התורה שאותו אני שומע ומשמיע. והקל עלי מאוד לדעת שאני מוסמך לרבנות כחלק מקבוצה שמכסה יחד תחומים רבים ומגוונים, שאת חלקם אני לצערי לא מצליח לעשות, בגלל משאבי הזמן, היכולות והכשרונות שלי. החבורה כחבורה נוגעת יחד בכל המקומות שהיחידים שבה אינם יכולים לחלוש עליהם לבד.

במקביל, אני מרגיש נוח יותר להתמקד בדרך שלי כרב, כאשר אני יודע שהחברים שלי בקבוצה מחזיקים בקולות אחרים. מטבעה, פסיקת הלכה היא הכוונה לדרך חיים מסוימת, ובעיני יש יתרון גדול לכך שרבנים פוסקים הלכה לקהילותיהם מתוך בית מדרש מגוון יותר, שבו יש דרכים הלכתיות ולא-הלכתיות אחרות. גם כשמישהו פוסק ומצביע על דרך מאוד מסוימת, אפשר לשמוע בקול שלו אם הוא סבור שזו האמת האחת ואין בלתה, או שמבחינתו זאת האמת שנכונה לקהילה שלו וגם לו עצמו, אבל הוא מודע לכך שהוא פועל במרחב גדול יותר של זרמים וגישות. אני מרגיש שהיום גם אנשים שמחפשים אמיתות מוחלטות או הוראות להתנהגות בפועל, רוצים לא פעם לשמוע את האמיתות הללו בקול שיש בו ענווה בסיסית, שיודע שהתורה גדולה יותר מן הפירוש הספציפי שאנחנו נותנים לה ברגע מסוים.

תמר אלעד-אפלבום: עבורי מרכז העניין בבית המדרש הוא שמדובר בחבורה, כזו הכוללת אנשים דתיים ושאינם דתיים, מזרמים שונים ומגוונים. שיבת ציון הרוחנית צריכה להיעשות בחבורה, ממש כמו זו הגשמית. יחידים לא יכולים להחזיק את העושר הזה לבד. לקראת הסמיכה אני ממש מרגישה כאילו אני עולה לארץ ישראל בחלוציות, לצדם של שי ושל דני ולצדו של שרגא בר-און, ראש בית המדרש הרביעי. החבורה היקרה הזאת מוציאה ממני קולות פנימיים שאני מצליחה לבטא רק כשאני פוגשת אותם. חלקים שלמים שבי שמקבלים ביטוי בזכות העמידה לצד אחרים מן החבורה.

המדרשה באורנים ומכון הרטמן מייסדים כאן לראשונה בעולם היהודי מעמד הסמכה קבוצתי, ואני נרגשת ממנו ומלאת חיל ורעדה לקראתו. בנוסח תעודת ההסמכה שלנו יש חלק שנקרא "עשה לך רב" וחלק אחר שנקרא "קנה לך חבר". החלק הראשון נשען על המעמד של מכון הרטמן ושל המדרשה באורנים ונובע מהאיכות הלמדנית ומן העשייה החינוכית והציבורית ארוכת השנים של המוסדות הללו. בחלק זה מודגשים הדברים שלמדנו יחד על פי תוכנית הלימודים שגיבשנו באורנים ובמכון הרטמן, בשיתוף ובהנחיה של ראשי המוסדות – דניאל הרטמן ומוטי זעירא. בחלק השני מופיעה המחויבות שלנו להמשיך ולעבוד בחבורה.

שי זרחי: אופי החבורה והאופן שבו היא התקבצה משקפים באופן עמוק את בית המדרש שלנו, ומהדהדים תופעות רחבות יותר בחברה הישראלית. יש כיום ציבור רחב מאוד שגדל בתוך עולמות מובהקים מאוד מבחינה אידיאולוגית ומבחינה דתית ורוחנית, אבל בבגרותם לא נחה דעתם מ"עסקת החבילה" שהציע להם הזרם בו צמחו. אלו אנשים לימינליים, העומדים על סיפה של הטריטוריה הזהותית ממנה באו, ושם הם פוגשים אנשים אחרים שבאו ממרחבי סף של אזורים אחרים. הם מרגישים שייכים ומחוברים למקומות מהם באו, אבל מחפשים לפתוח חלונות למקומות אחרים. כך נוצר משהו הרבה יותר רך ביכולת של כל אחד מהמשתתפים בריקוד להתרחב ולקבל השראה מהשונים ממנו. אני מרגיש שבית המדרש לרבנות ישראלית מכוון להעצמת המהלך הזה, שקיים בחברה הישראלית אבל הוא לא מספיק מדובר ומומשג. זאת התנועה הרוחנית שאנחנו מדברים מתוכה.


לימוד בבית המדרש לרבנות ישראלית

למרות שלימוד הלכה אינטנסיבי אינו חלק מתוכנית הלימודים בבית המדרש, בחרתם להשתמש בתואר 'רב' ולהעניק אותו ללומדים בתום התוכנית.

תמר אלעד-אפלבום: ההחלטה הזו היתה כרוכה בהתלבטות גדולה ועמוקה. התואר "רב" שגור בפי העם כמתייחס למעין עורך דין יהודי הלכתי, וגם מבחינה פוליטית הוא רגיש ונפיץ. הרבה מאתנו גם לא מרגישים בנוח עם המילה "רב" ועם השררה שעלולה להתלוות אליה.

אבל מנגד, רצינו לחתור מעבר לשכבות החיצוניות הללו של התואר "רב", אל מושג עמוק יותר של רבנות. אותי מאוד שכנעה ורגשה תורה של ר' יעקב יוסף מפולנאה על דברי המשנה במסכת אבות "עשה לך רב". הוא מפרש את המשנה כמצווה "עשה לך הרבה" – רכוש את היכולת לראות השתקפויות של הקב"ה בהרבה פנים וללמוד שהן כולן חלק מעולם אחד.

מבחינתי, רב הוא מי שממלא שלושה תפקידים שונים של מורה רוח: תפקיד של חכם, המחויב להכיר את עומק המחשבה שנמסרה לנו מדורות העבר ולהכיר את עולם הפסיקה ואת התקדימים שהיו לפניו; תפקיד של כהן, הפועל בהווה – איש קהל ואיש צבור, השומע את הוידויים של היחידים ומלווה אותם באהבה ובחמלה; ותפקיד של נביא, איש העתיד המביא עמו יכולת לשאול כל הזמן בנקיון כפיים לאן צריך ללכת. קשה לי לדמיין רב שאין בו אחד משלושת המימדים הללו, כל אחד כמובן במינונים שונים, לפי אופיו ונטיית לבו.

שי זרחי: ביאליק סבר שיש לבטא בשפה את ההתחדשות היהודית בעזרת ה"טרמינים העתיקים", ולא להמציא עבורה מושגים חדשים. לפי ההיגיון הזה, המושג "רב" מתבקש כאן –"רבנים" הם אנשים שמובילים את החיים היהודיים, וכך כינו היהודים בכל הדורות את מנהיגיהם. אין הכוונה ל"רב" כדמות מורמת מעם אליה נושאים עיניים, לפחות לא בציבור שלי, אלא למישהו קרוב, אינטימי, שמביא את הידע והניסיון היהודי אך תמיד מסתכל בגובה העיניים.

יתרה מזו, ראוי לנו להשתמש גם במושג "הלכה", אף אם לא מדובר בפסיקת הלכה במובנה המסורתי, אלא ביצירת נורמטיביות יהודית חדשה ועיצוב אורח חיים יהודי מלא ועשיר. בעבודה ההלכתית הזו עצמה אנחנו מבקשים להשתמש בשפה היהודית העתיקה כדי לנסות ולעצב יהדות ישראלית חדשה. כך למשל, בציבור ממנו אני מגיע, מלבה של תנועת העבודה, ישנו יסוד עמוק של חסד ושל צדק, אבל אין לו שום זיקה ליהדות. להיפך, ישנה הדגשה מכוונת שמקור הערכים הללו הוא בסוציאליזם האירופאי. אני מאמין שיש משהו בהמשגה בלשון ובשפה המקומית, היהודית, שיוצר יותר מחויבות. כמו שהמושג 'ברית' או 'קידושין' מבטא עוצמה בקשר שבין בני זוג נשואים ותחושת מחויבות גדולה.

דני סגל: התחושה שלי היא שבית המדרש לרבנות ישראלית מחושק לעם ישראל לא רק בציר הרוחב – לקהילות ולזרמים שונים בני זמננו – אלא גם בציר העומק. באופן אישי, אני מרגיש קשור מאוד לרבנים שבכל הדורות, ולקראת אירוע הסמיכה של הרבנים הישראליים אני מתרגש מהזכות להיות עוד חוליה בשלשלת הזו. במילים אחרות, לצד הקול הקורא מלמטה לרבנות ישראלית, העולה מן הקהילות, אני מרגיש גם קול קורא מלמעלה לצאת למסע הזה, קול שמשמיעים דורות של רבנים שאנחנו מתאבקים באבק רגליהם. במובן הזה, המפעל שלנו אינו מנותק או חדשני, אלא כזה שממשיך את רצף המסורת היהודית.

בהקשר הזה כדאי לזכור שגם השימוש ה"מסורתי" בתואר "רב" כולל בתוכו הרבה יותר מפסיקת הלכה בלבד. אני אפילו אעז ואומר שבעבודה הקהילתית מגלים שפסיקת הלכה היא אמנם דבר הכרחי וחשוב לרב קהילה, אבל היא למעשה רק שער לעבודה האמתית. דרשה מוצלחת בבית הכנסת מתגלה כפתח המאפשר למישהו לגשת ולדבר אתך, ומאחורי השאלה ההלכתית שהפנה אליך אדם אחר מתחבא למעשה רצון לשיחה. במובן הזה, לתואר "רב" יש כנפיים רחבות מאוד.

אחד הדברים המיוחדים בבית המדרש לרבנות ישראלית הוא שלא עסקתם יחד רק בלימוד אלא גם בתפילה, בשירה ובניגון.

שי זרחי: בסוף המסה 'גילוי וכסוי בלשון' מדבר ביאליק על הניגון, הבכי והצחוק, והוא קובע ש"כל יצירת רוח שאין בה הד משלוש אלה – אין חייה חיים וראוי לה שלא באה לעולם". השפה נטולת המילים, שפת הניגון, הצחוק והבכי, מגיעה מתהומות האדם. אלו הכלים הכי ראשוניים ויסודיים של הקיום, ובהם זורמת רוח האדם. אנשים בני דתות אחרות יכולים להרגיש יחד תחושות דתיות בניגון, שכן השירה מגשרת על הרבה היסטוריה של מלחמות ומחברת אנשים ממקום בראשיתי מאוד. כשעושים את זה בלב פתוח – משהו אמתי קורה בחדר. תחושה של חיבור עמוק.

דבר נוסף, שלמדתי על עצמי, הוא שבגלל הפחד הגדול והקמאי מהדת, כשחילוניים עוסקים ביהדות הם מעדיפים ללמוד, להשתקע בעיון טקסטואלי. לימוד טקסט הוא תמיד קצת מרוחק, וכך הוא מגן עלינו. הרווח ביני לבין הטקסט מבטיח לי שאף אחד לא ימיר את הזהות שלי. אבל במובנים מסוימים אני מחפש להיות דווקא בתוך הדברים – לא רק ללמוד על השבת אלא להיות בתוך השבת, להתמסר אליה, וזאת בלי לוותר על הזהות החילונית שלי.

התפילה והשירה המשותפת מאפשרים את ההתמסרות הזו, את השחרור מהפחד והמגננות סביב הזהות שלי. כמובן שזה דורש הרבה אמון. זה אומר לפתוח את הלב ולחשוף את היסודות העדינים והפגיעים שלי. הערה צינית ברגע כזה יכולה להכאיב מאוד, והרבה פעמים הפחד גורם לנו פתאום להיות ציניים. אחד הדברים שאני מנסה ללמוד כל הזמן הוא דרכי התמסרות ממקום של בטחון, והשירה והתפילה מחזקים את המקומות הללו.

תמר אלעד-אפלבום: בעולם האישי שלי יש מתח בין עולם התורה לבין עולם התפילה. התורה היא עולם היש, עולם הקבע; במסגרתה אנחנו מנסים ליצור שיטה, לנסח חוק, לקחת אחריות על המציאות. עולם התפילה הוא הפוך – הוא ממיס את המילים, מפר את הניסוחים. התפילה עשויה מחוסר ידיעה, מאין אונים ומהרבה צניעות מול הקב"ה. באופן אישי, לי היה חשוב שבתוך חבורה כזו, שמלאה בלימוד, ויש בה כל כך הרבה שאפתנות ותוכניות גדולות, נתרגל גם הכנעה וצניעות, וניתן מקום גם לקב"ה, או לאמונה – כל אחד בהתאם לעולם המושגים שלו. התפילה היא מתכון טוב לשמירה על הצניעות גם כשאנחנו עסוקים במפעלים חלוציים ומרשימים.

אני חושבת שההחלטה להתפלל יחד דרשה מאתנו גם שהייה משותפת במקומות לא פשוטים. צריך אומץ כדי לשיר יחד בחבורה שרגילה ללמוד. וצריך אומץ לקיים יחד מניין כאשר לחלק מן החברים יש שאלה האם אופי המניין מקובל עליהם. בעיני זה דבר גדול להצליח להיות בחוסר הידיעה הזאת יחד. בנוסף, התפילה גם היתה מרחב שבו אנשים יכלו להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלהם, את עולמם הפנימי. אדם אחד הביא שיר של זלדה, ואחר הביא קטע מתוך התפילה המסורתית, ושניהם למדו אחד מהשני איך אפשר לפתוח את הבוקר.

דני סגל: עניין התפילה והניגון הוא חלק ממה שדיברתי עליו קודם – גיוון תהליך ההכשרה כך שיכלול גם מימדים אחרים מעבר ללימוד תורה. הרעיון הוא להרחיב את שטח המגע בין התורה לבין החיים. הרי עבודת הרבנות דורשת להיות מעורה בחיים על כל מימדיהם – התפילה, הבכי, השירה והריקוד – אז אך טבעי שחלק מתהליך ההכשרה יגע במקומות הללו.

בכלל, המפגשים כחבורה כללו עוד מימדים: לאכול יחד, להיחשף אחד לחיים של האחר, ולהכיר את המשפחות איש של רעהו. בעיני זו למשל נקודה משמעותית ביותר – איך משתלבת המשפחה בתהליך. חוויה מאוד חזקה שלי בשנים האחרונות היא הריקוד המסובך שבין המשפחה לבין תפקיד רב הקהילה. במיוחד כרב של יישוב, האופן שבו חיים חיי משפחה ומנהלים אותם הופך להיות חלק ממה שרואה הקהילה, וזהו בעצם נדבך נוסף שבאמצעותו מתקשר הרב עם קהלו. המתח בין משפחה וילדים לבין קריירה נמצא כמובן בכל עבודה, אבל בעבודה הזאת אתה בעצם מאמץ עוד משפחה – הקהילה שלך – ומגלה מהר מאוד שרגעי השיא של המשפחה המקורית הם גם רגעי השיא של המשפחה המאומצת: החגים, השבתות, הימים הלאומיים. אני מרגיש שאחת האומנויות שנדרשות היום מרבנים זה להרגיש את השילוב הזה, להבין אותו ולעבוד עליו. גם זה בעיני נדבך חשוב באמירה של בית המדרש – הרבנות היא חלק מהחיים, גם מהחיים של הרב עצמו.

 

השארת תגובה