/ עד הנה: סיפורה של יהדות ברית המועצות לשעבר

להיות יהודי

משתתפת בסמינר: "עד הנה: סיפורה של יהדות ברית המועצות לשעבר"

להיות יהודי זה להיות מהפכן, עני, מרדן, קצין מצטיין, פרטיזן, לאומן, סרבן, מדען, וטרן.

להיות יהודי זה להתלבש כמו כולם, אבל להיראות קצת אחר. 

להיות יהודי זה לדבר יידיש, אבל רק בבית.

להיות יהודי בבריה"מ זה

 

1917

להיות יהודי זה לרצות להרגיש שייך. לצעוד ברחובות בנובמבר (או אוקטובר. תלוי אם אתם חיים לפי הלוח היוליאני או הגרגוריאני) ולצעוק יחד עם כולם בגרון ניחר. עם כולם. לטשטש את ההבדלים, לבקש להתאחד עם השכנים. כי בקומוניזם ובסוציאליזם כולם שווים, ואין הבדלי דת, פשוט כי אין דת. ויש מקום לכולם, וגם יהודים יכולים לקבל זכויות. ולגור בעיר, או בכפר, רק כי עכשיו כבר אפשר. ללמוד באקדמיה ולהרגיש שייכים אחרי שנים רבות של חיים בעיירות יהודיות מחוץ למוקד ההתרחשויות. התקווה לעתיד טוב יותר, בטוח יותר, וההזדמנות להיות חלק משולחן קבלת ההחלטות לאחר שנים של רדיפות אכזריות – הכריעו. היהודים לא רק שעלו על עגלת הבולשיביזם אלא היו בין מוביליה הלהוטים ביותר. הנה היא באה, הזדמנות ראשונה להיות עם ככל העמים. לא בכדי המיעוט הגדול ביותר שהשתתף במהפכה הוא המיעוט היהודי.

(אמנם נכון שלרוב היהודים המהפכה רק הזיקה. מי שהיה סוחר או רוכל נפגע ממנה קשות ומי שביקש לשמור על הזהות היהודית נפגע גם כן. אך אצל צעירים רבים הרצון להיות שייכים, לצד הרצון למצוא דרך לשוויון שיפסיק את הפוגרומים היה חזק מכל).

1941

להיות יהודי זה להתגייס לצבא האדום ולהלחם מול הצבא הנאצי בעוד שאר בני המשפחה בורחים למזרח או מגורשים לגטאות. 

להיות יהודי זה לראות את החולי, הרעב ועבודות הפרך בגטו ואת המבוגרים החלשים המובלים אל מחוץ לעיר ולא חוזרים, ולהבין שכדי לשרוד צריך לברוח אל היערות. כי עם פרצוף כזה אין טעם לנסות להסתתר בעיר. 

לנסות לשמור על צלם אנוש. לנסות לשמור על צלם. על עצם. לגנוב תפוחי אדמה כדי לשרוד, לצאת לגיחות כדי לפגוע בנאצים בכל הזדמנות אפשרית ולגנוב עוד שק תפוחי אדמה. להיאבק ברעב המטריף את הדעת ותוך כדי זה לאכול את הלב על אלה שנשארו מאחור ולא הצלחת להציל. סבתא, תינוק, אחיינית קטנה. מה יעלה בגורלם, אין זמן לחשוב. נעשה הכל כדי לשרוד. נבכה אחר כך. 

 

1944

להיות יהודי זה לבכות את ההורים שלך, האחים שלך, השכנים שלך, והילדים שלך שנרצחו על ידי הנאצים ימח שמם. להיות יהודי זה להתפכח ולהתפקח מתקוות שנופצו על גלי המלחמה. 

איך ברגע אחד השכנים הגויים לא היססו לטבוח ולבזוז את שכניהם היהודים בחסות הפלישה הנאצית. מתנדבים בחדוות צימאון לדם יהודי, מזדרזים ליטול חלק בפתרון הסופי. חלחול ההבנה הכואבת שאין באמת לאום סובייטי אחד. 

בזמן שכל הסובייטים מלקקים את פצעיהם וסופרים את מתיהם, פצעם של היהודים הסובייטים עמוק הרבה יותר. אשליית האחווה והשוויון הקומוניסטי התנפצה להם זה עתה בפנים. הפחד המצמית הזה ישתק אותם לעוד שנים רבות. הם יודעים שהם שונים, השכנים יודעים שהם שונים, אבל באומת השוויון אסור לדבר על זה. במלחמה מתו סובייטים. לא יהודים. 

אם חלילה איזה ז'יד יתבלבל ויכתוב ברוסית וביידיש על קבר אחים ובו גופותיהם של 5,000 יהודים, בעיקר נשים וטף, "זיכרון נצח לזכרם של חמשת אלפים יהודים קדושים שנרצחו על ידי אויביה הרצחניים ביותר של האנושות – הרוצחים הגרמנים הפשיסטים" הוא ייענש ב-25 שנות "מחנה עבודה" על החטא הנורא שבציון יהדותם של דרי הבור. 

והלא לאום אחד אנחנו! לאומה הסובייטית הגדולה כולנו שייכים. 

ומחר נפגש שוב כולנו במפעל, הבוזז והנבזז והטובח.

שואה מצונזרת. 

1953

להיות יהודי זה להסתכל מהחלון על ההמונים עומדים בחוץ בקור ובשלג, מבכים את מותו של סטאלין בזמן שבבית אמא מכינה הומן טאשן (אוזני המן) לכבוד פורים. אין תחפושות או קריאת מגילה, למי יש מגילה, ומי יודע בכלל מה כתוב בה. מחיקת הזהות חלחלה לכל בית יהודי טוב. המצוות נעקרו מהלב ומהזיכרון, אבל למאכלים יש כוח מיוחד לטפס במעלה הגרון גם מתוך המחשכים. ויש יום מיוחד בשנה שבו אמהות יהודיות ממלאות כיסוני בצק בפרג. 

יש להם טעם אחר מכל פירושקי וזיכרון עמום אך תקיף של עם עתיק ששומר על משולשי הפרג האלה מכל משמר, נאחז בהם כחבל הצלה. בקצה של החבל עומדים היהודים בשושן הבירה שהמן ניסה להשמיד, להרוג ולאבד, ובקצהו השני עומד טבריש סטאלין, מאחוריו מצטופפות כל הנשמות היהודיות שהוא לקח מהעולם.

פרעה, המן, סטאלין, היטלר, אין צורר שיעצור את א יידישע מאמע.

1963

להיות יהודי זה ללכת כרגיל לעבודה ביום כיפור. אין איש שיודע כי היום אסור לקיים כל מלאכה או לנעול נעלי עור ביום הקדוש (וכי אם היה מבקש, לו היה מקבל יום חופש סתם כך באמצע ספטמבר? וכי אם היה יודע, האם יכול היה לרכוש נעלים אחרות? הלא אין מבחר בחנויות). 

מעטים יודעים שמדובר ביום קדוש. אבל ביום הזה בשנה, לאחר עוד יום עבודה, מתאספים כל יהודי הסביבה מחוץ לבית הכנסת היחיד שנותר על תילו ומתפקד כבית תפילה עבור כמה קשישים שספק זוכרים ספק נשארים שם מכוח האינרציה. המקום צר מלהכיל והיהודים הרבים מצטופפים סביב לבית הכנסת. לשעה אחת קלה הם מצופפים שורות. את התפילה אינם מכירים. גם משמעות היום לא לגמרי ברורה, אבל הנה הוא שוב, הזיכרון העמום אך העקשן הזה מזדחל אל ליבותיהם. אני יהודי, אני יהודייה, באנו לשמוע קול שופר של תפילת נעילה. 

את משמעות התפילה אינם מבינים. גם לא את משמעות היום הקדוש והנורא. אך את שפת השופר הם מבינים היטב. גם בשנה הבאה ישובו לכאן לאחר יום עבודה, לצופף שורות לשעה קלה מול בית התפילה, לזעוק לאל זעקה ללא מילים.

1967

גבירותי ורבותיי – מהפך! 

המדינה הקטנטנה, חצי סיכה על מפת העולם, רק לפני 19 שנה קמה והנה היא מנצחת את צבאות ערב הגדולים והמפוארים שקמו עליה לכלותה. השמועה על הניצחון הפלאי עושה לה כנפיים וחוצה את מסך הברזל. יהודים סובייטים מתלחשים ביניהם ומעבירים את הבשורה: ישראל ניצחה את מצרים. ישראל ניצחה את ירדן. ישראל ניצחה. 

אושר גדול בלב שאותו אסור להראות כלפי חוץ, כי ברית המועצות תמכה באויבי ישראל וחימשה אותם. המולדת תמכה באויבי ארץ היהודים. 

כלפי חוץ הכל נותר כשהיה, אולם מתחת לפני השטח, זרעי המהפך נטמנו עם הניצחון הגדול, ובשנות השבעים יצמחו מהם פרחים בכחול ולבן. 

השיר הזה, "כחול ולבן, זה צבע שלי, כחול ולבן, צבעי אדמתי" שאתם מזמזמים כעת מבלי משים, נכתב במינסק על ידי ישראל רשל. הוריו קראו לו כך כי נולד ביום הקמת המדינה. כמו עוד "יזראלים" רבים, שעוד יסבלו רבות מהשם הציוני הזה ובניהם יתביישו כשיצעקו להם יזראלוביץ' בשבילי האוניברסיטה. אבל הישראל הזה לא התבייש. לא כשכתב את השיר ולא כשנלחם על זכותו לעלות לארץ ישראל. הוא ניצח את המשטר, הצליח להבליח מתוך מסך הברזל אל ישראל. 

בעוד שנים רבות הוא יהפוך לשליח עליה לאודסה ויחגוג שם את ליל הסדר עם יהודי האזור. כדי לא להשאר לבדה, אשתו תלך לחגוג את ליל הסדר עם חברה במלון פארק. אחרי החג המדמם הזה ישראל פחות יאהב את השיר שכתב, סמל לאומץ ולציונות. כחול ולבן הוא המנון הסירובניקים. שיר קצר ופשוט שמאגד בתוכו כמיהה לארץ המובטחת ולשפה חדשה-עתיקה.

 

1971 

להיות יהודי זה להתגאות במדינה הקטנה בלב המזרח התיכון ולשאוב ממנה השראה למהפכה.

לשאול במה שונה היהודי משכנו הגוי ולהבין את התשובה בלי מילים. אולם יש שיחקרו ויבקשו את המילים. האמיצים יחפשו את המילים בעברית. להפגש בסתר עם לשכת הקשר, 'נתיב', ולקבל משלוחי ספרים בעברית דרך ח"כים ישראלים קומוניסטיים. להפיץ את הספרים וללמוד את השפה. האמיצים אף ידפיסו עותקים נוספים אצלם בבית. 

לשאול את קשישי בית הכנסת מה זה פסח ומה עושים בליל הסדר, ללכת לקנות מצות לכבוד החג, ולהכין סעודה חגיגית עם מצות ולחם (מי ידע?) עם ורניקי חגיגי בשרי ומטבל שמנת חמוצה (מי ידע?) ולספר ביציאת מצרים כל הלילה, אבל כיוון שהגדות לא היו בנמצא, לספר ביציאת בריה"מ. על הפוגרומים ועבודות הפרך, ולחלום בעברית על חירות.

בשנים הללו הדת היתה עניין לאומי, לא בהכרח דתי. יהודים אנחנו וגאים בשוני שלנו. בשפתנו, בשמותינו, בתבשילינו. הרצון להשתייך נותר עז כשהיה אז בימי המהפכה ההיא. אולם הפעם השאיפה היתה להשתייך אל האחים לאותו לאום בציון. 

מתוך הערגה והרצון הזה לשייכות עוד יחטפו מטוסים ויונפו דגלים באצטדיונים ויהודים ישלחו לגולאג באשמת ציונותם, ומרתפי הק.ג.ב יתמלאו בעקשנים הללו שלא מרפים ומסרבים להיות שייכים. לסובייטים.

1979

להיות יהודי סירובניק זה להיות תלוי על בלימה. לזכות בביקורי פתע של המשטרה החשאית, לחיות ללא עבודה ראויה לשמה, ללא עתיד. עם תקוה, עם חלום. זה להיות גאה בסעיף החמישי, סעיף הלאום. אמנם יהודים רבים כינו את עצמם "נכים של סעיף חמישי", כדי לצחוק על האפליה הממסדית במקום לבכות ממנה, אך הסימן הזה היה גאוותם של הסירובניקים. 

הנה, כאן בתעודה, ממש פה בסעיף החמישי, כתוב שאני יהודי. אחרי שבתי הספר נסגרו, תאטרוני היידיש נסגרו, העיתונים היהודיים הוצאו מחוץ לחוק ועל מזון כשר או חיי קהילה אין מה לדבר – הסעיף החמישי זה כל מה שנותר לנו. לפחות עד שיתנו לנו להגיע לארץ ישרואל. 

ואז, ביום בהיר אחד, לקבל את הבשורה. ולבכות עם המשפחה, ולהתחבק, ולבכות, ולשמוח. ולדעת שאולי זאת הפעם האחרונה שנתראה. מי יכול היה לשער בנפשו, מבעד לדמעות, שבעוד עשר שנים המעצמה האדירה הזו תקרוס בקול רעש גדול והיהודים שבה יקומו כעוף החול. 

בשעה שזקני בית הכנסת כבר נפטרו או חלו באלצהיימר, רגע לפני שכבר לא יהיה מי שיזכיר להם כי יהודים הם, אודים מוצלים מאש, הדור האחרון שאחריו המחיקה הסובייטית הייתה מנצחת את צאצאי היהדות המפוארת הזאת.

1991

להיות רוסי זה לעלות לארץ ישראל. להתרגש מהארץ היחידה שבה אין מקום לאנטישמיות, אבל אז לגלות את נחת זרועה של הגזענות. כי בארץ הצבר הקוצים נשלפים, כל עליה מחכה לרגע שתגיע העליה הבאה כדי שניתן יהיה לקיים בה את הכתוב "מה ששנוא עליך תעשה כשיגיע תורך". 

אבל הפעם זה משהו אחר. העליה הזאת גדולה יותר מכל אלה שקדמו לה והיא לא דומה לכל מה שהכירו עד אז. היא רבה והיא מגוונת, היא מתיישבת בשומרון אבל פותחת באריאל חנויות עם נקניק לבן. היא לא מתמיינת לשום קטגוריה קיימת של ציונות דתית, קיבוצים חילוניים, או כל קבוצה אחרת. זאת יהדות ללא דת, אנשים משכילים אך עניים. חילונים גמורים אך פטריוטים נלהבים. גם כשחם ומזיע הם יוצאים לרחוב עם גרביים בסנדלים. 

וכן, ביניהם גם חצי יהודים, רבע יהודים, ואפילו שלושת-רבעי יהודים אבל "לא מהצד הנכון". תכף יפשפשו בציציותיהם, ימולו את עורלותיהם. יהודים שלמים או יהודים חצויים, אין זה משנה. כולם חשודים כגויים עד שתוכח חפותם. 

 

2008

להיות יהודי-רוסי זה להגיע בגשם זלעפות לברית בגבעתיים, 

לא להבין מילה ממה שהרב אומר, אבל להתרגש עד דמעות למראה התינוק 

ולמלמל כמה מילים ביידיש בהתרגשות גדולה.

אבא, מה דוד חיים אמר? תתרגם לי.

הוא אמר איזה יופי שהתינוק בלונדיני עם עיניים כחולות, 

הוא לא נראה יהודי.

הוא יוכל להסתתר אם צריך.

וכך, ברגע, להבין שגם אם יצאנו מהגלות, הגלות עוד לא יצאה מאיתנו. הוטרן הקשיש הזה, הילד-פרטיזן האמיץ הזה, סחב על גבו שק של זיכרונות כבד על הגב, וגם לאחר שעלה לישראל והתרגל לשפה החדשה ולצבעים העזים ולשמש הקופחת ולשפע ולחוצפה הישראלית, את כובד המשא לא הצליח להשיל ממנו עד יום מותו. 

סוף דבר

כמו מטריושקה, היהודים הסתגלו לשינויים. כל פעם, בהתאם לאקלים המשתנה סביבם ללא הרף, הם פשטו צורה ועטו על עצמם צורה חדשה. הם התאימו את עצמם למהפכות, יצרו מהפכות חדשות בעצמם, ולבסוף השילו מעליהם סממנים סובייטים והתפנו למשימה הגדולה ביותר של יהדות בריה"מ בעת החדשה – עלייה המונית למדינת ישראל. הרוסים העלו לארץ את הנוביגוד ואת מצעדי יום הניצחון. את שבח מופת ואת המצויינות באקדמיה, במוסיקה ובספורט. הם הביאו איתם גם את שאלת סעיף הנכד ואתגרים נוספים של יהדות שעברה מחיקה דתית בת ארבעה דורות. 

יש משהו סמלי בעובדה שבארץ אפילו למטריושקה קוראים בכלל בבושקה. 

כמעט כמו הסמליות שביהודים שנלחמו ללא לאות על שמירה על עצמיותם ועצמאותם אך בארץ קוראים להם 'רוסים'.

קשה לאגד אל תוך טקסט קצר כזה מעצמה כה גדולה שיהודים פזורים לארכה ולרוחבה. אפילו את שמה של המעצמה אין עוד טעם להזכיר מכיוון שהיא חדלה להתקיים, ואילו היהודים שבה חיו עוד לפני שהיא נוסדה. הם קראו לה בשמות משלהם.

תקצר היריעה מלספר על המנהגים השונים, הקבוצות השונות, הרוב הדומם או המיעוטים שבלטו בעשייתם, קשיי היומיום של רבים אל מול גבורתם של אסירי ציון מועטים ששילמו מחירים כבדים מנשוא. קשה להמעיט בחשיבות הקבוצות והרעיונות שיצאו מאזורים אלו. חלוצים כיוסף טרומפלדור ומניה שוחט, הביל"ויים ורחל ינאית בן צבי. וכן רבנים גדולים כמו הרבי מלובביץ', המגיד ממזריץ', הרב ריינס, הרב נריה. סופרים בעלי שם עולמי כמו שלום עליכם וחיים נחמן ביאליק. ומוטב שנעצור כאן, כי על כל שם שנזכיר פה ישנם עשרות אחרים, חשובים לא פחות, שנחטא כלפיהם אם נשכח את פועלם החשוב לעיצוב היהדות ואף הישראליות בעת החדשה. 

והיו גם הרבה גיבורים שקטים, כאלה שאין עליהם ערך בויקיפדיה ולא בלטו בשום צורה, אך חיו את חייהם כאנוסים מבלי שהמירו את דתם. 

אמנם חלקם לא התגעגע לקיום מצוות; נכון שלחלקם לא היתה גאוות יחידה. אך למרות שמחיצות הדת והשפה ומוסדות החינוך נפלו בזו אחר זו ושערי כל עמי הסובייט-יוניין נפתחו בפניהם, הרוב הגדול של היהודים מעבר למסך הברזל שימר את המחיצה השקופה היחידה שנותרה בינו לבין הגויים. הלאום. אנחנו יהודים. לטוב ולרע. ולכן, למרות שברוב שטחי בריה"מ לא היתה אפשרות להנשא כדת משה וישראל, יהודיות בחרו להן חתנים יהודים. לרוב זה קרה בטקס אזרחי בלי רב או כתובה וללא 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. הרי את מה שחרב זכרוּ בכל פעם שעברו ליד קברי אחים בדרך לעבודה, לא היה להם צורך בכוס שבורה כדי לזכור את החורבן.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics