/ תוכנית בארי

שמיטה כפסק זמן בחיים

מירוץ החיים והפנאי, ותרגום אידיאל השמיטה לחיים המודרניים. שיעור רביעי בסדרת השיעורים לשנת השמיטה | כתבה: אילנה ביטון

שמיטה כפסק זמן

מבוא

מצוות השמיטה בתורה חייבה כל חקלאי בארץ ישראל לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פירותיו, לתת לאדמה מנוחה ולאפשר לכל אדם (ואף לבהמות) להיכנס לשדה וליטול מברכת האדמה. כמו כן, בסופה של שנה זו, צריכים להימחק החובות הכספיים, וכך האנשים קיבלו הזדמנות להתחלת מחזור כלכלי חדש. שנת השמיטה עצמה היוותה פסק זמן קולקטיבי שאִפשר התמקדות בדברים אחרים, למשל, עיסוק בעולם הרוח לצד התפנות מעיסוקים חומריים.

קשה להתעלם מהדמיון הרב בין שנת השמיטה ובין מבנה השבוע היהודי: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה בו כל מלאכה…" (שמות כ, ח). מחזורית המתבססת על המספר 7, אשר בה החלק השביעי מהווה מנוחה והפסקה שכולם שותפים להן.

שתי המצוות הללו, מבססות את ה"יחס היהודי" לקניין ולזמן. הקניין – נתחם בתוך גבולות של זמן, והזמן –מקודש ומעצב את המימד הערכי בחיינו. אלוהים, האדם והאדמה – עוצרים אחת לשבע, ויוצרים פסק זמן קוסמי.

השמיטה בתורה נגעה במגוון רחב של תחומי חיים. הפסקת העבודה החקלאית לשנה, בעידן שבו החקלאות הייתה העיסוק המרכזי, השפיעה על כל תחומי החיים הנוגעים לקניין ולביטחון הכלכלי. כתוצאה מכך, מתחזקת ההבנה כי האדמה (ומשאבי הטבע) אינם שייכים לאדם באופן בלעדי וכי כל חלקי  החברה צריכים להתנהל באופן שוויוני. ניתן לשער כי מבחינה רוחנית אפשרה שנה זו גם לאנשי העמל להתפנות לחיי רוח, לחינוך ומשפחה ועודדה ערבות הדדית בקהילה. מבחינה סביבתית, גם האדמה קיבלה מנוחה, "זמן התאוששות" מהעיבוד המאסיבי. השילוב של שמיטת הקרקעות עם שמיטת הכספים יצר אפשרות אמיתית "להתחיל מחדש" במישור הכלכלי.

על מנת להשלים את התמונה, כדאי להזכיר גם את מעמד "הקהל" – אסיפת עם גדולה, שהתקיימה אחת לשבע שנים, בחג סוכות שאחרי השמיטה. באסיפה זו קראו קטעים מתוך ספר דברים, על מנת להיזכר יחד בברית הייעוד המשותפת. כלומר, מחזור חדש של שבע שנים נפתח באירוע חגיגי שמנסה לתת נוכחות חזקה לעולם הערכי שיישאר אתנו גם אחרי שנת השמיטה. מחזוריות שנת השמיטה – אחת לשבע שנים, אפשרה לתפיסות העומדות בבסיסה לחלחל אל חיי החברה גם בשש השנים הנותרות. בכך הפכה השמיטה לאחד היסודות שעליהם נבנו חיי החברה והקהילה היהודיים.

במסגרת השיעור שלפניכם, אנו מבקשים למצוא את הרלוונטיות של רעיון השמיטה לחיינו כיום, ולנסות לתרגם את אידיאל 'השמיטה' לחיינו המודרניים. שאלה זו, בעידן המודרני שאנו חיים בו, היא בעלת חשיבות יתרה. מחד גיסא – אנו נמצאים במרוץ מתמיד אחר צרכים חומריים שונים; ומאידך גיסא – 'הפנאי' הפך לרכיב משמעותי בחיינו, ושאלת אופן הניצול שלו מעסיקה אותנו לא מעט.

  • בשיעור שלפניכם נעסוק בכמה שאלות:
  • מהו הדבר המשעבד אותנו בחיינו כיום?
  • כיצד נשמוט אותו?
  • מהי מטרת אותה שמיטה?
  • מהו הערך המוסף שאנו רוצים להשיג בפעולת השמיטה?

בשיעור הזה נחפש מהם הדברים שאנו משועבדים אליהם והיינו רוצים לשמוט, וכיצד נכון כיום לנצל את הפנאי שנוצר כתוצאה מאותה שמיטה. תחילה נפנה לדון במבט אל מרוץ החיים שלנו והקושי בעצירתו; אחר כך נדון בקשר בין השבת לשמיטה, והערכים הנובעים מהן; בהמשך נעסוק בניצול טוב של הפנאי, הסתכלות על הזמן בעולם המודרני; ולבסוף נלמד על הקשר שבין פסק זמן כהזדמנות להקשבה לקול הפנימי.

פעילות פתיחה – מרוץ החיים

האזינו לשיר "אני רץ" תוך כדי צפייה בקליפ. אילו תחושות ראשוניות עולות מהשיר והקליפ?

אני רץ – לחצו כאן למילים | דודו טסה וטלי כץ, לחן: דודו טסה

שאלות

  1. קראו שוב את מילות השיר, והשיבו למה הוא רץ?
  2. איזה מחיר אנו משלמים כשאנחנו רצים מבלי לעצור?
  3. למה כל כך קשה לנו לעצור?

דף הלימוד – השמיטה כפסק זמן בחיים
לחצו כאן לדף הלימוד


משימה כיתתית

כל תלמיד רושם לעצמו על פתק, איך הוא יוכל לפנות לעצמו שעה שבועית (החליטו על יום ושעה, ועל חשבון מה). ניתן לחלק לשני חצאי-שעה, וניתן להציע כמה אפשרויות (למשל: יכול בימים ראשון, שלישי או שישי).
רכזו את כל התוצאות של התלמידים, ובכך תצרו 'בנק זמן' כיתתי. חשבו יחד לאיזו מטרה אתם רוצים לנצל את 'בנק הזמן' שנוצר (התנדבות משותפת, עזרה הדדית בתוך הכיתה, תרומה לבית הספר וכו').

ועוד משהו לטווח הארוך יותר…

לכבוד שנת השמיטה, חשבו, כל אחד לעצמו, על שינוי קטן שהוא יכול לעשות בשנה זו, שיאפשר לו פנאי איכותי.

את הרעיון כתבו על פתק וקפלו אותו. על הצד החיצוני של הקפל כתבו את שם התלמיד, ואספו את כל הפתקים של תלמידי הכיתה לתוך בקבוק סגור. בסוף השנה פתחו את הבקבוק ובדקו אם הצלחתם – אפילו במידה מועטה – לקיים את השמיטה שלכם.

חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics