תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

לא הכל הבל הבלים: איך להיות מאושר לפי קהלת?

מצד אחד קהלת מעלה על נס את השמחה, ומצד שני טוען שהיא הבל. אחרי מחקר מעמיק שערך, ובאמצעות דיוק במילותיו במגילה, ניתן להבין מהי לדעתו השמחה שבאמת מועילה לאדם
לשמוח ברגעים הקטנים - זה חלקנו
לשמוח ברגעים הקטנים - זה חלקנו
ד"ר רחלי פריש היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית ובוגרת תכנית משכילות במרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית. רחלי משמשת כפוסט-דוקטורנטית בחוג למקרא באוניברסיטה העברית ומרצה במכללת דוד ילין ובמכון שכטר, ולצד לימודיה האקדמיים למדה ולימדה בבתי מדרש שונים תנ"ך, תלמוד והלכה. במחקריה היא עוסקת בשאלת התפתחותה של מסורת החכמה מן המקרא ועד לשלהי ימי הבית השני, ומתעניינת במיוחד בתפיסת מושג החכמה האלוהית וביחס בין חכמה אלוהית לחכמה אנושית במסורת החכמה ומחוצה

ספר קהלת, הנקרא בבית הכנסת בחג הסוכות בקהילות רבות, נתפס בדרך כלל כחיבור קשה ואפילו מדכא. הספר מתעד את מחקרו הנרחב של קהלת בשאלת משמעות החיים, במסגרתו הוא מבטל את ערכם של מעשי האדם עלי אדמות, את ערכה של היצירתיות ואת האפשרות לתקן את העולם. אולם באופן פרדוקסלי, ובניגוד לדימוי המקובל, ספר זה הוא היחיד במקרא המעלה על נס את השמחה, וקובע חמש פעמים שהיא הערך המרכזי, אולי היחידי, בחיי האדם: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (קהלת ח טו).

האם קהלת סבור שהשמחה היא הפתרון לשאלת משמעות החיים? קשה לומר זאת, שהרי במקום אחר בספר קהלת קובע שהשמחה היא הבל: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה" (ב א-ב).

סתירה זו היא אחת הבולטות בספר קהלת, הידוע בסגנונו הדיאלקטי ומרובה הסתירות. היא אף מצוטטת בדברי חז"ל כאחד הנימוקים בדיון על גניזתו של הספר:

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה… כְּתִיב ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״, וּכְתִיב ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה!בבלי שבת, ל ע"ב

חז"ל הציעו לפתור את הסתירה באמצעות ההבחנה בין שני סוגים של שמחה: שמחה גשמית, נטולת ערך דתי, ולעומתה שמחה של מצווה, המונעת ממשמעות רוחנית. אולם הבחנה זו אינה עולה מפשוטו של מקרא. אין הבדל של ממש בין שמחתו של קהלת ברכושו בפרק ב', שאותה הוא מגדיר כהבל, לבין המלצתו לאדם לשמוח בעמלו במקומות אחרים בספר. בכל המקרים נובעת השמחה מעונג גשמי. מה אפוא פשר הסתירה בין שתי התפיסות? כיצד ניתן להסביר את הפער בין הפסוקים השוללים את השמחה ומתייחסים אליה כחסרת תוחלת לבין המלצתו החוזרת של קהלת לאדם לשמוח בעמלו?

את מסקנתו המאכזבת מציג קהלת עוד לפני פירוט המחקר עצמו: האדם אינו יכול לשנות את המציאות, ומעשיו לאורך חייו אינם מעלים ואינם מורידים

כדי לענות על שאלה זו נעיין בשתי פסקאות מרכזיות העוסקות בשמחה בספר, זו השוללת את השמחה (ב א-יא) ולצדה הפסקה הנרחבת ביותר המשבחת את השמחה (ט ז-י). דיון בשתי הפסקאות הללו בהקשרן יעניק לנו מבט כולל על מטרת הספר ועל מקומה של השמחה במחשבתו של קהלת.

"אין יתרון תחת השמש"

הפסקה הראשונה מופיעה סמוך לפתיחת הספר. לאחר הצגתו העצמית של המחבר – "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (א יב) – הוא מתאר את 'מטרת המחקר' של חיבורו: "‏וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (א יג). קהלת הוא חניך אסכולת החוכמה המקראית, התופסת את העולם כמערכת בעלת חוקיות קבועה שהחכם יכול להשיגה ולנהוג על פיה. הוא מבקש אפוא לחקור את העולם באמצעות חכמתו, להבין כיצד הוא פועל ומתוך כך ללמוד מהי משמעות החיים.

נקודת המוצא של קהלת היא שמשמעות החיים נעוצה בחידוש שמחדש האדם, הנותר אחריו בעולם ולא נעלם עם מותו. במקומות אחרים בספר מגדיר זאת קהלת כ"יתרון", כלומר דבר-מה שהאדם מותיר אחריו בעולם לאחר לכתו, רווח מעמלו האינסופי: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (א ג). את מסקנתו המאכזבת הוא מציג עוד לפני פירוט המחקר עצמו: "רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (א יג-טו). האדם אינו יכול לשנות את המציאות, ומעשיו לאורך חייו אינם מעלים ואינם מורידים.

בהמשך מתאר קהלת את המחקר שערך, שבמהלכו בחן שני מוקדים עיקריים הנחשבים בקרב בני האדם למקור לאושר ומשמעות: חוכמה ושמחה. השמחה שקהלת מבקש לבחון היא שמחה בהישגים החומריים, תענוג, pleasure. כדי להגיע לשמחה זו הוא צובר עושר רב ואינו מונע עצמו משום תענוג הקיים בעולם: "וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי" (ב י). קהלת אינו מבטל את השמחה שאותם תענוגות חומריים הסבו לו. הוא אינו טוען שהתענוגות הללו אינם מביאים לשמחה של ממש, או שהשמחה בנכסים אינה שווה דבר. אם מחקרו של קהלת היה מסתיים בנקודה זו, היינו מסיקים שאכן השמחה בעמל, בעושר, באותם "תַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם" (ב ח), היא התשובה לשאלת משמעות החיים. ואולם מיד לאחר מכן אומר קהלת: "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (ב יא). שמחה זו, מתברר, היא הבל, מכיוון שאין בה "יתרון". קהלת מחפש, כזכור, את אותו דבר-מה שישתנה בעולם באמצעות מאמציו. הוא מתאכזב לגלות שהעושר אינו מספק את ה"יתרון" המבוקש. מדוע?

‏וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם־זֶה הָבֶלקהלת ב יח-יט

האדם יכול לעמול כל חייו ולצבור נכסים באמצעות חוכמה וכשרון, אולם בשעת המוות הוא מאבד את השליטה בתוצאות עמלו. גם האדם החכם ביותר, הבקי ביותר בחוקיות השלטת בעולם, אינו יכול למנוע את מותו או לצפות מה יקרה אחריו.

האדם אינו מסוגל לשלוט במהלך חייו ואף אינו מסוגל להשיג "יתרון" –  גם האדם החכם או העשיר ביותר לא יוכל לחדש חידוש שטרם היה כמותו

אם כן, השמחה אינה התשובה לשאלת "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א ג). גם החוכמה, שאת עניינה לא בחנו במסגרת זו, אינה מספקת יתרון משמעותי לאדם, ואינה ממלאת את החסרון הקיים בעולם.

חלקו של האדם בעמלו

נפנה כעת לפסקה העוסקת בהרחבה בשבחה של השמחה. יחידה זו מצויה לקראת סופו של הספר, בסיכומו של המסע המחקרי כולו. קהלת פותח את דבריו בתיאור מאמציו להבין את החוקיות בעולם: "‏כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה" (ח טז).

קהלת, החכם מכל אדם, משקיע את כל זמנו מרצו וכשרונו האינטלקטואלי במחקרו. הוא עושה לילות כימים במטרה להבין את האופן שבו העולם מתנהל. אולם מסקנתו עגומה – השליטה המלאה נמצאת בידי אלהים, והאדם אינו מסוגל להבין את המתרחש בעולם:

וְרָאִיתִי אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ; בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ – וְלֹא יִמְצָא; וְגַם אִם־יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא.קהלת ח יז

בסיכומו של תיאור עגום זה הוא מציג את 'מסקנות הדו"ח', ההמלצות המעשיות העולות מהמחקר:

‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר. רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁקהלת ט ז-ט

בפסוקים אלו ממליץ קהלת לאדם לחיות את הרגע, carpe diem. השמחה בהישגים החומריים – בדיוק אותה שמחה שבה הוא אינו מוצא "יתרון" בדבריו הקודמים – משמשת כאן כדרך חיים. כיצד ניתן להבין סתירה זו?

בניגוד להצעתם של חז"ל, ההבדל אינו בתוכנה של השמחה: בשני המקרים מדובר בשמחה בהישגיו של האדם, בעמלו החומרי. ההבדל נעוץ בשאלה מה מבקשים להשיג באמצעות השמחה, מהו הצורך האנושי שהיא באה למלא. במחקרו הפותח של קהלת הוא בקש לענות באמצעות השמחה על השאלה "‏מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", ונכשל בכך. כאן השמחה מוצגת כ"חלק": "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". בניגוד ל"יתרון", ה"חלק" אינו חידוש המתווסף על הקיים בעולם, אלא דבר מה שכבר מצוי בו. החידוש בו אינו בעצם קיומו אלא בהיותו שייך לאדם ספציפי – חלקו של האדם בעולם.

קהלת משנה למעשה את הפרספקטיבה. האדם אינו מסוגל לשלוט במהלך חייו ואף אינו מסוגל להשיג "יתרון" – לתקן את הדרוש תיקון בעולם או לשנות בו דבר-מה. גם האדם החכם או העשיר ביותר לא יוכל לחדש חידוש שטרם היה כמותו. אך הוא כן מסוגל להשיג ולהחזיק ב"חלק", בדברים המתרחשים כעת – המשפחה, הפרנסה, השמחה בעמל. קהלת ממליץ לאדם ליהנות מעמלו ולא להמתין למטרה מדומיינת או להישג שישנה את העולם. בסופו של יום החכם מרפה מניסיונותיו להבין את האופן שבו האל מנהל את עולמו, ומציע לראות ב"חלק", באירועים המתרחשים ברגע זה, את ברכת ה': "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ" (ט ז; וראו גם: ה יח, ח טו).

בתקופה שבה אנו מרגישים שאבד לנו ה"יתרון", שבסופו של דבר לא נוכל לשלוט במציאות, שאנו לא מבינים את החוקיות בעולם, המעוות לא יוכל לתקון והחיסרון לא יוכל להימנות, אולי נוכל למצוא נחמה בדבריו של קהלת. גם אם אין בידינו להשיג יתרון, נוכל לאחוז בחלק. נוכל לראות בדברים המתרחשים כעת את ברכת האל, את השמחה שבחיי היומיום. ברכת האל אינה תלויה בהישג רחוק או בשינוי משמעותי בעולם, אלא ביכולתו של האדם להרפות וליהנות מהישגיו כאן ועכשיו.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics