טקס בר המצווה נתפס כמעין "טקס מעבר" בו נכנס הילד לחברת המבוגרים. אך מכיוון שכיום חיי הנער אינם משתנים במאומה לאחר בר המצווה, קשה לראות בו טקס כזה. ד"ר חזקי שהם מציע אפוא לראות בבר המצווה מעין "יום הולדת מוגבר", ההולם את אופייה של התרבות המערבית המודרנית
טקס בר המצווה נתפס בדרך כלל כמקבילה היהודית לטקסי מעבר או חניכה המוכרים לנו מתרבויות רבות בעולם, במסגרתם הופך הילד לחלק מקהילת המבוגרים. אלא שהתחקות אחר גלגוליו של הטקס בחברות יהודיות שונות ובחינה של האופן בו הוא מתבצע בחברה הישראלית מעלים כי כיום קשה לראות את בר המצווה כטקס מעבר.
ראשית, יש לציין שבספרות חז"ל אין אנו מוצאים הגדרה של גיל מסוים בו הופך הילד למבוגר וגם לא טקס סביב מעבר זה. חז"ל עוסקים בסוגים שונים של בגרות – מינית, משפטית, ריטואלית, ועוד – שכל אחת מהן מתרחשת בגיל שונה ורלוונטית לתחום מסוים. יתרה מזאת, לגבי חלק מן המצוות גיל ההתבגרות נקבע באופן אישי; כך למשל, הגיל בו מתחיל הילד להניח תפילין תלוי בהחלטת הוריו, ומשתנה ממשפחה אחת לאחרת.
טקס בר המצווה מתחיל לצוץ לראשונה בימי הביניים המאוחרים באשכנז, אך לא כטקס מעבר כללי אלא כנקודת ציון הקשורה לעלייה לתורה בבית הכנסת בלבד. מכיוון שבניגוד לעדותהמזרח הקהילות האשכנזיות הקפידו על כך שילד (בשפה ההלכתית – "קטן") אינו רשאי לעלות לתורה, הפעם הראשונה בה הוא עשה זאת צוינה באופן משמעותי. במאה ה-14 אנחנו כבר מוצאים זאת כדבר מקובל – סביב העלייה לתורה הראשונה מתקיים בבית הכנסת טקס כלשהו, הכולל ברכה של אבי הילד.
מתקופה זו ואילך מתרחב והולך טקס בר המצווה מבחינת מרכזיותו בחיים היהודיים, המקום שהוא תופס בתרבות והמשאבים המוקצים לו; הוא נפוץ גם לכל רחבי העולם היהודי ומגיע אף לארצות האסלאם (במאות ה-18 וה-19). תהליך זה מלווה גם בהרחבתו של הטקס אל מחוץ לבית הכנסת – במקביל לעליה לתורה מתקיימת מסיבה, סעודת מצווה, וכדומה. עם זאת, בכל גלגוליו שמר הטקס על אופיו האישי; הוא נחגג לכל נער ונער בנפרד בזיקה ליום הולדתו ה-13.
תהליכים אלו מגיעים לשיאם במאה העשרים, כשהיחס בין הטקס בבית הכנסת לבין האירוע המלווה אותו מתהפך. הן ביהדות ארה"ב והן בקרב בני היישוב בארץ תופס האירוע שמחוץ לבית הכנסת את מירב תשומת הלב, עד שבשלב מסוים הוא כבר לא מתקיים דווקא בשבת אלא באמצע השבוע, והופך לטקס המרכזי של בר המצווה. במקביל לנדידה אל מחוץ לבית הכנסת אנו מוצאים כי יותר ויותר משאבים מושקעים בטקס, עד כדי כך שכבר בשנות העשרים של המאה הקודמת נשמעת ביקורות על האופי האנטי-חינוכי של בזבוז הכספים במסיבות בר המצווה.
אוסקר רקס, בר מצווה בבית כנסת
מכאן קצרה הדרך לעיצוב טקס בר המצווה ובת המצווה כפי שאנחנו מכירים אותם היום – כמסיבה רבת משתתפים הנערכת באולם אירועים, ללא כל קשר לעלייה לתורה. אופי זה של הטקס מעלה בחדות את התהייה בה פתחנו: האם מדובר בטקס חניכה, ואם כן, את מי הוא חונך ולתוך מה? הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה שבחברה המודרנית התעשייתית התארכה תקופת הילדוּת בשנים רבות, עד לגיל 18 או אפילו 21, וכך הפך גיל בר המצווה ללא-רלוונטי מתמיד. כך, למרות הנאומים הרווחים באירועי בר מצווה על הכניסה לעולם הבגרות, הנער החוגג חוזר לאחר הטקס בדיוק לאותם חיים אותם כביכול "עזב" בטקס המעבר, ושב ללימודיו הסדירים בבית הספר. אם בעולם הדתי-הלכתי עוד ניתן למצוא מספר השלכות מעשיות לטקס – הנער מצטרף למניין, עולה לתורה, וכדומה – בעולם חילוני אפילו השלכות אלו אינן רלוונטיות, ולפיכך כלל לא ברור לטובת מה "נחנך" הנער, ומה טיב ה"מעבר" שמתרחש בחייו.
אפשרות אחת להבין את פשרו של הטקס כיום היא כמעין טקס חניכה לתוך תרבות הצריכה המערבית. הנער או הנערה חווים לראשונה את תפקודם בחברה כ"בעלי בית" שעורכים אירוע – הם מארחים מסיבה, מתלבשים בחליפה או בשמלת ערב, מודים לאורחים שבאו, וכדומה. אך דומה שהיבט זה של הטקס אינו ממצה את כל משמעותו; ברצוני להציע שבר המצווה ממשיך לתפוס נפח חשוב במעגל החיים היהודי כיום בשל זיקתו המובהקת ליום ההולדת של הנער. שכן יום ההולדת הוא הטקס המובהק ביותר של החברה המודרנית התעשייתית; בתרבות הפופולרית יום ההולדת נתפס כ"חג" המרכזי בחייו של האדם, ולפיכך התעלמות ממנו נתפסת כביטוי לאומללות ולבדידות (דוגמא מובהקת לכך היא הסצינה הפותחת בספר "הארי פוטר", המתארת את בדידותו של הארי היתום, החוגג את יום ההולדת ה-11 שלו בגפו).
הסיבה שיום ההולדת הולם כל כך את החברה המודרנית התעשייתית היא הדגשת הזמן כמשאב שיש לנצלו, וממילא – ככזה שיש למדוד אותו כל הזמן. התרבות המודרנית עסוקה בקיטועו של הזמן באופן לא טבעי וברישומו – שניות, דקות, שעות. גם מדידת הימים והשנים, שבמקורה היתה קשורה לטבע, הופקעה ממימדיה הטבעיים ונעשה בה שימוש שרירותי למדידת זמן. אנשים מודרניים עסוקים רבות בסנכרון מורכב של זמנים שונים – לוחות שנה מקבילים, זמנים במקומות שונים בעולם – וכן בציון חגיגי של זמנים (למשל הנטייה לחגיגת "יובל" מסוים להולדתו או פטירתו של מישהו, נטייה בעלת אופי מודרני מובהק). מבחינה זו, חגיגת יום ההולדת היא אירוע נוסף מסוג זה – ציון העובדה שהאדם התחיל את חייו בנקודת זמן מסוימת, תוך מדידת הזמן שעבר בחייו מאז. אכן, חברות קדם-מודרניות וחברות מסורתיות אינן מודדות באופן אינטנסיבי את הזמן וממילא גם אינן מציינות את יום ההולדת בקפידה. גם היום ישנם אנשים מבוגרים שנולדו באיזורים כפריים בארצות טרום-תעשייתיות שאינם יודעים את תאריך הלידה המדויק שלהם, משום שלפרט זה לא היתה חשיבות גדולה בחברה ממנה באו.
טענתי היא אפוא כי בר המצווה הוא מעין יומולדת "מוגבר". כמו ביום ההולדת, ההתמקדות בבר מצווה היא לא בתוכן מסוים או בטקס מעבר, אלא בנער החוגג עצמו, בעצם היותו קיים. החברה מעניקה לו מקום של כבוד ומאפשרת לו להיות "מלך ליום אחד". אכן, שני הטקסים – יום ההולדת ובר המצווה – התפשטו יחד בחברה היהודית, במקביל לעיצוב תודעת הזמן המודרנית בחברה זו.
הבחירה לחגוג יומולדת "מוגבר" כזה דווקא בגיל 13 הינה שרירותית למדי. יש לה בסיס הסטורי מסוים, כפי שראינו, אבל זוהי בעיקר הזדמנות להעניק חוויית יומולדת עוצמתית בחסותו של טקס מסורתי שהלך והתעצב עם השנים. כשם שבתחומים אחרים קובעת החברה התעשייתית גיל שרירותי כנקודת ציון ואינה דורשת מבחן כשירות לגביו (למשל – זכותו של האדם להצביע, חובתו להתגייס, וכדומה), כך גם גיל 13 הוא ציון שרירותי שאינו כרוך במבחן יכולת מסוים אלא מסמל מדידת זמן מוסכמת בה חוגגים לנער באופן מועצם יותר את יום הולדתו.
