השפה שלנו עמוסה במטפורות. אפילו במשפט הקודם הייתה מטפורה: המטפורה, שהיא מונח מתחום הספרות או הלשון, תוארה כדבר בעל משקל, שהשפה "עמוסה" בו. שינוי קטן של המטפורה – למשל: "השפה שלנו עשירה במטפורות" – עשוי לשנות את משמעות המשפט כולו. איננו מבחינים בכך, אבל אנחנו משתמשים במטפורות על כל צעד ושעל (וגם זו מטפורה).

פילוסופים, בלשנים וחוקרי ספרות הצביעו על כך שמטפורה אינה רק קישוט (ומעכשיו אפסיק להכריז על כל מטפורה שאשתמש בה). הבחירה באיזו מטפורה להשתמש בנוגע לתחום מסוים קובעת, מבלי משים, את אופן החשיבה שלנו על התחום, ומעצבת את אופיו של התחום בעינינו, את גבולותיו ואת כלליו, פעמים רבות בלי שנצליח אפילו להבחין בכך ולחשוב על חלופות.

ניקח למשל את תחום הפוליטיקה. פרשנים פוליטיים עשויים לומר על פוליטיקאי מסוים שהוא "נכנע ללא קרב" לדרישותיה של מפלגה אחרת; אחרים יטענו שהוא רק "מכבד את כללי המשחק". אם כן, האם הפוליטיקה היא משחק או מלחמה? משחק בנוי על רוח ספורטיבית והנאה, מלחמה – על איבה וכאב.

על שחטאנו בהחמצה

שני ספרים שראו אור בשנים האחרונות יישמו את התובנה הזו בנוגע לנושא חשוב ומרכזי בשפה הדתית: החטא. חוקרי המקרא האמריקנים גארי אנדרסון וג'וזף לאם ניתחו באופן מעמיק את המטפורות השונות המשמשות במקרא, ולאחר מכן בספרות בית שני, חז"ל והנצרות הקדומה, לתיאור החטא והטיפול בו. בדברים הבאים אציג סינתזה מסוימת של המחקרים האלה, עם כמה שינויים והוספות משלי, כדי לנסות ולחשוב על הדרכים שבהן המסורת שלנו, ובעקבותיה גם השפה העכשווית שלנו, מתארות את מושג החטא.

אציג בקצרה שלוש מטפורות מקראיות של החטא, ואחריהן ארחיב מעט יותר על מטפורה רביעית, בשל המקום המרכזי שהיא קיבלה בספרות חז"ל, והמקום המרכזי שהיא ממלאת גם במחשבה הדתית והמוסרית בימינו.
דרך אחת לחשוב על חטא היא כסטייה מן הדרך. ייתכן שהדרך הזאת קשורה גם למשמעות הבסיסית של המילה חטא – החטאה של המטרה, וכן למשמעות המילה עוון, המציינת העוויה, עיקום. במטפורה הזו יש מסלול שעל האדם לעבור: דרך הישר. כך למשל, על חטא העגל אומר אלוהים למשה: "‏לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם –‏ סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם" (שמות לב, ז).

מטפורת הדרך הרבה יותר רחבה מתיאור של חטא; "החיים כמסע" היא מטפורה שבלעדיה היה קשה מאוד לתת דין וחשבון על מהלך (!) החיים. החטא, יותר מאירוע נקודתי, הוא הסטת החיים ממסלולם. תיקון החטא הוא הניסיון לשנות את אורח החיים – "אורח" פירושו "דרך" – ולחזור לדרך הישר. מורה הדרך עשוי להיות אלוהים בעצמו: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל־כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהלים כה, ח).

דימוי מרכזי נוסף של החטא במקרא הוא החטא כמעמסה. הדימוי הזה אינו מתאר את החטא כאירוע בציר הזמן אלא כאובייקט ממשי, דבר בעולם, שהחוטא צריך לשאת אותו – "לשאת את עוונו". ישעיהו אומר: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן" (א, ד). גם כיום אנו מדברים על פשע שרובץ על כתפיו של הפושע, מכביד עליו ויוצר מועקה שאינה מאפשרת לו להמשיך בשגרת חייו.

הבדל חשוב בין שני הדימויים הללו הוא שכאשר אדם סוטה מהדרך, אדם אחר אינו יכול להתחלף איתו ולחזור לדרך הישר במקומו. אבל אם אדם סוחב משהו כבד, אדם אחר יכול לעזור לו בסחיבה ואפילו לשאת את המשקל במקומו. על אלוהים נאמר פעמים רבות שהוא "נושא עוון": ביכולתו להסיר מהחוטא את המעמסה. לאחר שנענש קין על רצח הבל הוא אומר לאלוהים בייאוש: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג) – החטא הזה כבד מדי, אינני יכול לשאת אותו. לפי חלק מהפירושים, המשפט הזה נגמר בסימן שאלה: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא"? האם החטא שלי כבד עד כדי כך שאינך יכול לקחת אותו ממני, לשחרר אותי מלשאת אותו?

דימוי מקראי שלישי חשוב של החטא הוא כתם, לכלוך. אם החטא הוא לכלוך, אז הטיפול בחטא איננו חזרה לדרך הישר, ולא פריקת המעמסה מכתפיו של החוטא, אלא ניקיון: "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, טז–יז) – נקו את עצמכם, באמצעות הפסקת המעשים הרעים ועשיית מעשים טובים! – והתוצאה תהיה: "אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע – כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (שם, יח). החטא הוא כתם אדום כמו תולעת שני, אבל שינוי המעשים מסוגל להלבין את הכתם כמו אבקת כביסה עוצמתית.

אם דימוי המעמסה מבטא את האחריות ואת תחושת האשמה, דימוי הכתם מבטא גועל עצמי: איך יכולתי להיות כזה? החוטא חש צורך להתנקות ולהיטהר: "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (תהלים נא, ד).

בנוסף, דימוי הכתם מבטא בושה, שכן הוא נראה על ידי אחרים. כל אדם שואף להיוותר "ללא רבב" – ללא לכלוך. גם כיום אפשר לשמוע משפטים כגון: "המעשה הזה הוא כתם על החברה הישראלית" – מעשה שיישאר איתנו, יגרום לנו גועל ובושה, ויהיה קשה מאוד להסיר אותו. למטפורת החטא ככתם קשורים הביטויים "סליחה" ו"כפרה". סליחה, כפי שלומדים מהשוואה לשפות עתיקות אחרות, קשורה בניקיון באמצעות נוזל, וכפרה, כפי שעולה מן האכדית וכפי שכבר ציין רש"י (על בראשית לב, כא), היא קינוח, ניקוי. בלשון חכמים ניתן למצוא שייסורים "מכפרים" או "ממרקים" – מנקים את הלכלוך, מסירים את כתם החטא.

על חטא שחטאנו ונרשם בספר

כנגד שלושת הדימויים האלה – סטייה מן הדרך, מעמסה כבדת משקל, כתם או לכלוך – צומח בתקופת הבית השני, בנצרות הקדומה ובספרות חז"ל דימוי חדש ומהפכני של החטא. זהו הדימוי של החטא כחוב, או מה שאפשר לכנות המטפורה הבנקאית. דימוי זה אמנם מופיע מעט במקרא, אך הוא תופס מקום מרכזי הרבה יותר במשנה, במדרשים ובתפילות, שם הוא מקבל משמעות אחרת ומביא עמו תפיסה דתית ומוסרית חדשה.

המטפורה הבנקאית ממזגת את עולם המונחים של המצוות והחטאים עם עולם המונחים הכלכלי. בדיוק כמו בפירוט חשבון הבנק, ישנן שתי קטגוריות: זכויות וחובות. כשהמשנה רוצה לומר שאדם עושה מעשה אסור היא אומרת שהוא "חייב", מי שעושה מעשה מותר "פטור" ומי שמקיים מצווה "זכאי". אלוהים העניק את המצוות לבני ישראל כדי שיקבלו כמה שיותר נקודות זכות: "רצה הקדוש ברוך לזכות את ישראל – לפיכך הִרְבָּה להם תורה ומצוות" (משנה, מכות, ג, טז). המטפורה הבנקאית מבטאת תפיסה חדשה ומהפכנית: ה"זכויות" וה"חובות" עומדות אלה מול אלה במאזן; הן נספרות ומצטברות לרשימה כמותית של מצוות מול רשימה כמותית של עבירות.

נזכיר רק עוד כמה ביטויים השייכים למטפורה הזאת, מתוך רבים אחרים המופיעים בדברי חז"ל או בתפילות הימים הנוראים. כאשר מסתיים הזמן שהוקצב להלוואה, בעל החוב "פורע" את חובו – כמו "פירעון" של צ'ק. והנה בספרות חז"ל, הביטוי הזה מתאר אסון: "פורענות". הפורענות אינה אלא הדרך של אלוהים לגבות את החוב מן האדם שפשט את הרגל ועשה יותר עבירות ממצוות. תפיסת העונש כפריעת החוב באה לידי ביטוי במשפט הנשמע כיום מפי אסירים משוחררים: "שילמתי את חובי לחברה".

כדי להימנע מהמצב הנורא של פריעת החוב, מבקשים מאלוהים "מחילה". השורש מח"ל, שאינו מופיע במקרא כלל, לקוח מהתחום הכלכלי ומציין במקורו ויתור על חוב. בתפילות הימים הנוראים הדבר נאמר באופן מפורש ובוטה: "אבינו מלכנו, מחק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו".

כוחה של מטפורת החטא כחוב הוא תפיסת חיי האדם כמכלול המורכב ממעשים טובים ורעים. חטא אחד איננו חזות הכל: הוא אינו מסיט בהכרח את האדם מדרך הישר, ואיננו מעמסה המכריעה אותו או כתם הצובע את כל אישיותו. לכל אדם יש גם זכויות וגם חובות, נקודות טובות ונקודות רעות. רובנו הרי לא מבקשים להיות מושלמים ולהימנע מכל חטא, אלא מקווים להיות יותר טובים מרעים: לסיים את השנה, או את החיים בכלל, במאזן חיובי.

לתפיסת המאזן בין זכויות לחובות יש השלכות מוסריות מורכבות. ניקח לדוגמה קצין בכיר בצבא, שסיכן את חייו והציל רבים, אך לקראת סוף שירותו נתפס במעשה מביש. מקורביו יטענו: "הוא אדם רב זכויות". משמעות הטענה הזאת היא שהמעשים הטובים הרבים שהקצין החשוד עשה מקזזים את המעשה הרע הבודד: יצא הפסדו בשכרו.

משה רבנו, למשל, חטא פעם אחת ונענש בחומרה. אילו הכיר את הדימוי של החטא כחוב, הוא יכול היה לטעון: "אני אדם רב זכויות! האם מעשה אחד מוחק את כל הדברים הטובים שעשיתי?" עצם העובדה שטיעון מסוג זה אינו עולה בתורה ממחישה את הפער בין התפיסות. מכל מקום, זאת שאלה מוסרית קשה: האם מעשים טובים, רבים וחשובים ככל שיהיו, יכולים לפצות – וגם זה ביטוי מהתחום הכלכלי – על מעשה חמור אחד?

שאלה זו גם מבהירה את הסכנה הטמונה במטפורה הבנקאית: היא עלולה להצדיק מעשים רעים. אם הדין האלוהי נתפס כספירת הזכויות אל מול החובות, אדם עלול לחשוב: "בסך הכל, אני בסדר; המאזן הכללי שלי חיובי. חטא אחד קטן לא ישנה דבר". ייתכן שהחשש מפני מחשבה כזו הוא שעומד מאחורי הברייתא המפורסמת בתלמוד הבבלי (קידושין, מ ע"א–ע"ב): "תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה". הברייתא מחזיקה בדימוי של מאזן בין זכויות וחובות, אלא שהיא טוענת שמצב החשבון שלנו אינו חשוף בפנינו. לעולם איני יכול לדעת האם המאזן שלי חיובי או שלילי, ולכן, אף על פי שבסופו של דבר המאזן הכללי הוא הקובע, עליי לחיות בתודעה שכל מעשה בודד יכול להכריע לכאן או לכאן.

יותר מזה: הברייתא ממשיכה ואומרת שכל אדם צריך לנהוג כאילו לא רק הוא אלא כל העולם כולו נמצא בנקודת האפס, ולכן "עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". מתברר שהמאזן איננו אישי אלא גלובלי. ואם המאזן האישי אינו ידוע לנו, קל וחומר המאזן הגלובלי: האם העולם כולו נמצא במאזן חיובי או שלילי? עצם המחשבה על השאלה הזאת יכולה לגרום זעזוע וחרדה. על רקע מטפורת החטא כחוב, הרואה את מעשינו כמכלול, מבקשת הברייתא לשוב ולהדגיש את חשיבותו של המעשה הבודד, שבכוחו להציל את העולם כולו.

לקריאה נוספת:

George Lakoff and Mark Johnson, Metaphors We Live By, Chicago: University of Chicago Press 1980

ברוך יעקב שורץ, "מה בין מונח למטפורה? נשא עון/פשע/חטא במקרא", תרביץ סג (תשנ"ד), עמ' 149–171

Gary Anderson, Sin: A History, New Haven: Yale University Press 2009

Joseph Lam, Pattern of Sin in the Hebrew Bible: Metaphor, Culture, and the Making of a Religious Concept, New York: Oxford University Press 2016

אריאל סרי-לוי, "הסליחה האלוהית בספרות הכוהנית שבתורה", תרביץ פה (תשע"ח), עמ' 349–370