יום אחרי פורים תש״פ. חזרנו לבית הספר, עדיין אפופים מהאדים של ״חייב איניש לבסומי״, אבל עם ידיעה שמשהו דרמטי עומד להתרחש. הטלפון מצפצף. הודעה בקבוצת רכזי התקשוב של ירושלים מבשרת שאנחנו מוזמנים למפגש אונליין, באמצעות "זום", שם נקבל הנחיות ראשוניות איך להתארגן ללמידה מרחוק, שככל הנראה תתחיל ממש בקרוב.
הנחו אותנו להיות מאורגנות. לצמצם חומר למידה. לבחור במדויק את המשימות. לשמור על קשר. לשמור על קשר. לשמור על קשר.
מאיפה אני מתחילה? האם זה בכלל יכול לעבוד? האם הצוות יכול להחזיק סוג כזה של למידה? ומה עם התלמידות שאין להן את האמצעים הטכנולוגיים? מה עם התלמידות שייעלמו לנו? אני יוצאת מהמפגש, נושמת נשימה עמוקה ונכנסת לחדר המורות. צוות מצומצם נמצא שם ואני מחייכת ואומרת: זה הזמן. אנחנו נכנסים ללמידה מרחוק.
כך התחלנו. כך זה נמשך עד סוף השנה, וכך גם אל תוך שנת הלימודים תשפ״א. והנה, גם שנת הלימודים שמתחילה ממש עכשיו כבר מזמנת מציאות שאינה שונה בהרבה. אז לקראת שנת הלימודים הנפתחת עלינו לטובה, אני מבקשת לשתף בכמה מן התובנות שאספתי מההוראה בתקופת הקורונה.
ביום אחד, בבת אחת, מצאתי את עצמי נדרשת ללמד באופן שמסרס אותי, ולוקח את הכוחות המרכזיים שלי בתור אשת חינוך. נעלמו כמעט כל הממדים של מגע פיזי: שמיעה, ראייה, חיבוק. אפילו טעם וריח. ביומיום אנחנו פועלות במרחב הכיתתי והבית ספרי באופן פיזי עמוק, שמאפשר לנו את ההיכרות המעמיקה עם התלמידות שלנו. והנה פתאום התקהו כל אותם החושים שמייצרים את הקשר הבין-אישי הבלתי-מדיד בין מורה לתלמידה, אותו הקשר שעליו נבנית הרבה מהיכולת שלנו להעביר את התלמידות תהליך משמעותי.
נלקחה ממני האפשרות לשים לב לדברים שרואים רק במפגש פנים אל פנים, הדברים שמתוכם נוצרות השיחות המשמעותיות הרבה מעבר לשיעורים. המסך יצר חיץ עבה ולעיתים בלתי חדיר. הריחוק הפיזי הפך גם לריחוק נפשי וחברתי.
ובכל זאת, באופן פרדוכסלי, דווקא הלמידה מרחוק חייבה אותנו לתשומת לב רגישה הרבה יותר. כל כך הרבה שאלות עלו: מה המשמעות של תלמידה שלא נכנסת לשיעור בזום? למה קשה לה לפתוח מצלמה? האם יש לה את המרחב המתאים ללמידה? האם העבודה בקבוצה מאפשרת לחלק מן התלמידות להביע את עצמן יותר מאשר בכיתה המלאה? איך מושיטים יד למישהי דרך המסך?
ההשטחה של התקשורת שלנו עם המעבר לממד הדיגיטלי חייבה אותנו לחשוב על פתרונות חדשים איך להתחבר אחת לשנייה. היצירתיות הייתה אינסופית. קבוצות הווטסאפ פרחו והתמלאו בתמונות של למידה ועשייה, הכלים הדיגיטליים השיתופיים שימשו אותנו כדי להעלות תוצרים קבוצתיים ואישיים, שלחנו את התלמידות החוצה – לנשום, להתבונן, לצלם; שלחנו אותן למשימות בבית ובמרחב השכונתי – לזוז, לשתף, להגיב אחת לשנייה.
מרגע שיצרנו את מבנה היום הקבוע ואת שבוע הלמידה, ביקשנו כל הזמן למלא את הזמן המשותף ברגעים מחברים. הדבר בא לידי ביטוי בתוך שיעורי הזום הרגילים, במפגשים עם דמויות במעגלים הקרובים, במפגשי תפילה בית ספריים, בפעילויות של מועצת התלמידות סביב החגים ועוד ועוד. לחצות את המסך המפריד, להשתמש בכל הכלים הנדרשים כדי שהריחוק יהפוך לקרבה.
הקרבה אכן לא נעלמה. בחלק מן המובנים הקשר הטכנולוגי החדש אף הפך אותה לאינטימית יותר. ראינו לפתע את הבית של התלמידות, את החדר, את המרחב האישי של כל אחת ואחת. אלו היו פתחים לחיבורים אחרים.
הלמידה מרחוק/ הלמידה הסינכרונית/ א-סינכרונית/ היברידית – הפכו אותי להיות מורה טובה יותר. בדיוק כך. למדתי להיות מורה מקצועית ונכונה יותר לתלמידות שלי.
המציאות החדשה חייבה אותי לדייק, להיות יצירתית, להיות מתוכננת, מאורגנת בזמן. ניסיון ההישרדות שאליו נכנסנו היה קשה מאד, אבל הוא הציב בפנינו מראה לגבי שיטות ההוראה שלנו והתהליכים שאנחנו עוברות עם התלמידות. בהוראה בזום אי אפשר עוד להיכנס לכיתה ולסמוך על כך שאני מכירה את החומר. אי אפשר להסתפק בכך שיש לי שאלה טובה לדיון. לא ניתן לקחת את דף העבודה משנה שעברה ולהשתמש בו כמשימת עבודה בבית על המחשב. זה לא עובד.
מה כן עבד? חלוקת השיעורים והמשימות למנות קטנות ומדודות. יצירת אפשרויות שונות של משימות, שמאתגרות רמות וצרכים שונים של התלמידות. שימוש בכול – אבל בכול – הכלים שישנם כדי להעביר את המשימה (הקלטות שמע, סרטונים, משימות עם אמצעים חזותיים ועוד) כך שכל תלמידה תוכל לקלוט את המשימה בחושים המתאימים לה. מישוב תמידי מול התלמידות כדי להבין איפה כל אחת נמצאת, מה "עובד" מבחינתה והיכן היא צריכה תמיכה או אתגר.
הגברנו את השיתופיות, שלימדה אותי ואת התלמידות איך להתנהל במרחב שבו צריך להיות רגישות אחת לשנייה, מרחב שדורש סבלנות ואת הידיעה שלכל תגובה שלי יש נראות במרחב השיתופי. למדנו לאפשר לתלמידות ללמוד לבד ולנהל את זמנן. קבענו מרחב מוגדר של זמנים שבתוכו הן צריכות לארגן את הזמן שלהן. הגדרנו נקודות ציון ברורות של זמני הגשות, כולל תגובה קצובה בזמן שלי שתוכל להחזיר אליהן את המושכות ולהבין איפה הן צריכות להשתפר.
במסגרת מציאות הקורונה, ואני מאמינה שזה כך גם בלמידה הממשית בבית הספר – גילינו כמה האמון בין התלמידות לצוות הוא יסוד בסיסי כל כך. זה נשמע כל כך מובן מאליו, אבל מספר הפעמים שנדרשנו לשאול את עצמנו ״איך נעשה מבחנים כשהבנות בבית?״; ״איך נחשב ציון?״; ״איך נדע שהן לא העתיקו?״ – הציף את העובדה שלמעשה אין בינינו מספיק אמון. המצב הזה יכול להשתנות, אם רק נכונן שפה אחרת שרואה את התלמידה שלפניי, אם נשחרר את הצורך לבחון ולמדוד ובמקום זאת נפתח אפשרויות של הערכה חדשות-ישנות.
המצב החדש דורש גיבוש מטלות שמחייבות חשיבה, מיומנויות עיבוד חומר והבעת עמדה עצמאית (בצורות שונות). הוא דורש תהליכיות בהוראה, שבמסגרתה התלמידה כל הזמן בודקת את עצמה ויחד אנחנו מחשבות את הצעד הבא.
אולי הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי, וזאת למרות שאני רכזת תקשוב שהשתמשה בכלים דיגיטליים עוד לפני הקורונה, הוא איך לא לפחד מהשינוי ומהצורך להתחדש. כיצד לראות את המציאות כהזדמנות לאתגר את עצמי ואת התלמידות שלי מבלי לחשוש שזה יהווה מכשול בלמידה. גם במקרים של תלמידות שזה היה להן מאד קשה, הצלחנו להרים פרויקטים מדהימים: הפקה של משפט מבוים סביב נושא מקראי שכולו נעשה בלמידה מרחוק, למידה המשלבת תכנים בלשון עם גוף-נפש ותודעה, ימי שיא במקצועות שונים שהתרחשו במלואם בזום בעזרת ערכות ביתיות שהועברו לתלמידות, שיעורי אומנות מרגשים שחיברו בין המציאות לבין היצירה, וזו רק ההתחלה. ראיתי גם תלמידות שהבינו שהאחריות היא שלהן מעתה, וגייסו את עצמן ללמידה, לתקשורת מול המורות וליצירת קשרים עם חברות.
קל זה לא היה, אבל גם לא רק רע. אלו היו תהליכים הכרחיים כדי לעבור את התקופה בצורה שפויה ומשמעותית.
לאורך כל התקופה הייתה חשיבות עצומה ללמידה המשותפת שלנו כעמיתות ואת התמיכה והעידוד אחת של השנייה. דומה שבכל הרמות – הנהלה, צוותים מקצועיים, צוותים כיתתיים, צוות המחנכות – הבנו שאנחנו חייבות את שיתוף הפעולה האחת עם השנייה ואת העזרה ההדדית.
אמנם ברמה מסוימת הדבר נעשה באופן קבוע גם בשגרה הרגילה, אבל עכשיו, כשהיינו רחוקות ולא יכולנו למצוא זמנים להחליף דברים קצרים במסדרון, בכניסה לחדר מורות, בישיבות הצוותיות הספונטניות – עכשיו היינו צריכות ליצור מערך של תמיכה ושיתוף שיעזור לכולנו לעבור את תקופת הריחוק.
כך, ההשתלמות הצוותית השנה הייתה בעלת חשיבות עמוקה ביותר. בניצוחה של הרכזת הפדגוגית ושל מורה העוסקת בגוף-נפש-תודעה יצרנו סדרה של מפגשי לימוד שעסקו בדרכים להעניק תשומת לב לצרכים הגופניים-נפשיים בכלים הדיגיטליים העומדים לרשותנו. כמות ההצעות שעלו בהשתלמויות הללו הייתה מדהימה, ונעזרנו אחת בשנייה כדי להתאים טכניקות ותרגילים שונים למקצועות ולכיתות השונות.
בתקופה הזו למדנו שאנחנו צריכות ללמוד להיחשף ולשתף אחת את השנייה בקשיים, במורכבויות וגם בחוסר ההצלחה, ולתת מענה גם למקומות הלא פשוטים האלו. מירב בדיחי, מנהלת המדרשיה, זימנה עבורנו כמה פעמים מפגשי כתיבה שאפשרו לנו, הצוות, להשתהות, לשקף ולשתף. וכמה היינו זקוקות לזה, כצוות וכפרטים. להרגיש שגם אותנו רואים, שגם אנחנו זוכות לתמיכה ולהקשבה.
אסיים עם מילותיו של נתן זך, כשקולה של נורית גלרון מיד מתנגן בראש. בתוך המורכבות הגדולה ניצבים הדברים הפשוטים להם אנו זקוקות: חסד, מגע, נתינה. מקום לנשום. בתקווה שנמשיך ללמוד אחת מהשנייה איך ליצור מרחבים שבהם אפשר לנשום ולגדול.
״כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.
כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום״
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
