תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני:ההבדל הקריטי שבין זכות לבין זהות

מארגני יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני מנסים להתגבר על קונפליקטים על ידי סילוק הבדלים ופירוק זהויות. יש במעשה זה שלילה של הפנים האנושיות הייחודיות לכל צד, שמייצרת מרחק ולא סולידריות. במקום להיאחז בזכותם החוקית לקבוע את הטקס ביום הזיכרון הלאומי, עדיף היה למארגנים לבחור לו יום נייטרלי
טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני: המוות משווה את כולם כמתים שיש להם קרובים מיוסרים
טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני: המוות משווה את כולם כמתים שיש להם קרובים מיוסרים
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. תוכנית זו היוותה חידוש ופריצת דרך בתחום הלימודים הבין-תחומיים בארץ ובעולם. הוא עורך את סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" ומכהן כעורך של כתב העת תרבות דמוקרטית (עם חנן מנדל וידידיה שטרן). הוא אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

בתום ימי הזיכרון והעצמאות, ראוי לדון בשאלת טקס הזיכרון החלופי המשותף לישראלים ולפלשתינאים.  סמוך לאירוע הרוחות סערו, אבל הדיון טרם מוצה. הכרעת בג"ץ בסוגיה נראית מוצדקת. משום שאינה הכרעה ערכית; היא קובעת כי בהתאגדות לזיכרון משותף אין הפרת חוק או עיקרון חוקתי. לפיכך אין איסור להתאגד ולזכור את המתים בכל דרך שיבחרו בה השותפים ליוזמה. הכרעה זו מבטאת את חשיבות הזכות לחופש ביטוי ומעשה , העומדת לאדם גם ביום הזיכרון הלאומי. ההישג הערכי החשוב שבהכרעה זו הולם גם את רוח חגיגת העצמאות: בזכות מסירותם של הלוחמים והנופלים במלחמות ישראל מדינת ישראל קיימת ומתנהלת על בסיס עקרונות וערכי היסוד הדמוקרטיים, ליברליים, בהן כלולים כיבוד זכויות אדם לפעול גם בדרך שאחרים מתנגדים לה.

זכויות הן התשתית לבניית תרבות וחברה. הזכויות מגינות על אפשרות בניית החיים. אבל כבני אדם ממשיים חיינו נבנים על יסוד מיתוסים, זיכרונות, תקוות, מסורת ודיאלוג מתמשך. בשיח הזהות עם זולתנו מתעצבת זהותנו וזהות הזולת. שיח זה אינו מסתיים בהכרעה: אין בו צודק או טועה, חייב או זכאי. הוא שיח מתמשך כמשך חיינו.  זו נקודת הפתיחה ההולמת את הדיון על יום הזיכרון ומשמעותו.

יום הזכרון – לא יום פרטי, אלא יום לאומי

שיח זהות מבטא את היותנו בני אדם מסוימים החיים כאן בישראל והנושאים גם את צלקות המקום ופצעי המלחמות. יום הזיכרון למערכות ישראל ולנפגעי הטרור אינו יום זיכרון פרטי; זהו יום שבו מתייחדת האומה עם זכר בניה ובנותיה שנפלו במאבק על תקומתה ומוקירה את זכרם. יום הזיכרון הוא יום לאומי. הוא אינו מחליף את הזיכרון האישי שיש לכל אדם. זהו יום שבו האומה כולה זוכרת את מתיה שנפלו במלחמות ישראל. מארגני טקסט יום הזיכרון החלופי חודרים ללב הזיכרון הלאומי וממירים את משמעותו, הם מייצרים לו חלופה: בטקס המוצע שותפים כל מי ששכל את יקיריו, וכל המזדהה עם סבל השכול ומשתוקק לשלום. בטקס זה מטשטשים הגבולות בין הצודק ללא צודק, בין הנאבק למען תקומת עמו לבין מי שנהרג כמחבל, בין רוצח לנרצח. המוות הִשווה את כולם כמתים שיש להם בני משפחה ומקורבים מיוסרים. זהו יום זיכרון לשכול ולמוות ולא יום זיכרון לאומי. הניסיון להתגבר על משקעי הסבל והשנאה ההדדית כדי למצוא אופק של תקווה חדשה ראוי להוקרה עמוקה; מי שנושא את הבדידות העמוקה וכאב מות יקיריו ויש בו הכוח לפתח חמלה, אמפטיה וכבוד לאויביו משקף את העוצמה האנושית שבכוחה לגבור על הרוע והמוות, וליצור את המצע לאנושיות משותפת, הגוברת על המפריד.

הבעיה מתחילה כשפעילות זו ממירה יום זיכרון אחד שיש לו משמעות מסוימת – יום הזיכרון הלאומי, ביום זיכרון אחר, שעיצובו המסוים עוקר מהשורש את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי הטרור. בעיני, מדובר בטעות וחוסר רגישות קיומית: הכוח לפתוח את הלבבות לזולת לא אמור להיות מבוסס על שלילה עצמית או שלילת הזולת, זהותם ועולמם הקונקרטי. לא בונים עתיד על ידי מחיקת זיכרון העבר. לאזרחי ישראל ולפלשתינאים יש זיכרון לאומי אחר וסותר. זיכרונות אלה מכוננים את זהותם של שני העמים. אי כיבוד הזיכרון הלאומי שלנו, שהוא גם הפקעה של הזולת מזיכרונו, מלמד שמארגני האירוע סבורים כי הדרך היחידה להתגבר על קונפליקטים נעוץ בהפשטה עצמית, בסילוק הבדלים, בפירוק הזהות . ממעשה זה לא נבנית סולידריות אנושית. היפוכו של דבר, כך שוללים את הפנים האנושיות, ויוצרים מרחק.

היום שנבחר לטקס החלופי הוא יום הזיכרון שלנו ולא יום הנכבה הפלשתינאית – ה 15 במאי. טוב היו עושים המארגנים אם היו בוחרים יום ניטרלי, לא טעון, ולא מבצעים המרה של יום הזיכרון הלאומי שלנו. כך היו חודרים יותר ללבבות אזרחי ישראל, וכך היו מאפשרים צמיחה של אוניברסליות וסולידריות משותפים הנבנים מסבל ותקווה. אוניברסליות זו לא שוללת את המפריד, היא בונה גשר המאפשר חריגה ממנו אל השותפות האנושית האוניברסלית. כל אדם חבר בקהילות שונות ומגוונות המעצבות את חייו: הראשונית היא קהילת הזהות המסוימת, ממנה הוא חורג לקהילות ערכיות ותרבותיות אוניברסליות. מכלול מורכב זה מעצב את חיי האדם באופן דינמי ומתוח. בתוך הוויית חיים זו יכולה לצמוח  שותפות אנושית של בני אדם הנאבקים יחדיו על קיומם כיצורי אנוש המצויים בהתמודדות דומה עם החיים.

הטקס החלופי מממש את שיח הזכויות. אבל הוא דוגמא מאלפת לכך ששיח זכויות חשוב וראוי מתנתק משיח הזהות ומייצר מסלול של ניכור: הוא מגביה חומות ומרחיק את האפשרות לשיח זהות דינמי, מייסר וקשוב כאחד. בחיינו הציבוריים זה לא המקרה היחיד שבו שיח זהות, שאמור להתנהל במרחב הציבורי, בפתיחות ובקשב  נגדע, ובמקומו מיוסד מרחב עימות המבוסס על שיח זכויות. במצב זה בית המשפט מוצא עצמו כמגן הזכויות ואילו פוליטיקאים מבקשים להשתלט על שיח הזהות.

עימות אינה דרך ליצירת סולידריות ההולכת ומתרחבת בהדרגה, מהפרטיקולרי אל אופקי האוניברסלי, בלא שלילה כלשהי. סולידריות לא אמורה להשטיח את הקיום האנושי, למחוק זיכרונות או לשנות עבר. היא פותחת אופקים חדשים של עתיד, בו בני-אדם, יחידים וחברות, יחיו בחוויית הכלה של סתירות וניגודים. סתירות אלה מבטאות את החוויות הקיומיות השונות שיש לבני-אדם, והן עורקי חייהם. חוויות אלה יכולות להצמיח שיח זהות חדש, שיבטא את ההכרה כי חיובה של זהות מסוימת לא מחייבת הסתגרות, ובכוחה לצמוח אל מחוזות של אנושיות משותפות. הדרך ההפוכה, בה בחרו המארגנים, עלולה להוביל לריחוק, לעימות ולניכור הדדי.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics