"לפעמים הוא מככב אצלי, ולפעמים הוא נמצא אצלי בהשתק, אבל האמונה בישות עליונה נכללת תמיד בתוך הקיום שלי כבן אדם במציאות מאוד לא פשוטה."  כך ענה ד"ר רוני בר לב, חוקר חסידות בקריה האקדמית אונו לשאלה שהפנה אליו אלכס צייטלין באשר לאמונתו באלוהים, בשיחה שקיים צייטלין בערוצו בין בר לב לבין פרופ' אבי שגיא על יחסם לאמונה, ועל המתחים בין דתיות, אמונה ומודרנה.

"אם אתה שואל אותי מדוע אני שומר מצוות – אתן תשובה בנאלית: זו השפה שבה גדלתי. זה בית אבי ובית סבי," אמר שגיא, והבחין בין תפיסה של מחויבות הנכפית מבחוץ לבין מחויבות אנושית פנימית:

"השאלה לא עומדת על הפרק – אם לשמור את ההלכה, כפי שלא עומדת בפניך שאלה אם לאכול או לשתות. התלמוד, הספרות היהודית, הקלאסית, הרבנית היא הלחם והיין והבשר של חיי. כיוון שאמרתי כך, ברור לגמרי שסוג המחויבות ההלכתית שלי נגזרת באופן ישיר מהמחויבות האישית שלי. היא לא מוטלת עליי מבחוץ."

בהמשך שיחתם נגעו הדוברים בשאלה האם שמירת מצוות בכלל מחייבת גם קבלה של תכנים אמוניים. הם נגעו בבעייתיות של מסורת – המקדשת סמכות דתית – כמקור לצייתנות עיוורת שעלולה לוותר על כללי המוסר.  האם האדם הדתי – שמונחה על ידי אמונה בישות עליונה – חשוף יותר לאלימות בשם ערכים "עליונים"? שגיא העלה אמנם את האפשרות הזאת, אבל טען שהדת היהודית מצליחה להציב גבולות מוסריים חזקים לנטייה הזאת.

צייטלין איתגר את אורחיו בשאלה – האם האדם המאמין מוכרח להאמין לכל סיפורי התנ"ך והאגדה?

"מנעד התיאורים על אודות האלוהות ועל אודות עלילות עם ישראל ועל המחשבה הישראלית הוא גדול," אמר בר לב. "יש לנו תיאורים שלכאורה נמצאים בקטבים מנוגדים ומגוונים. אבל הדבר הזה מאפשר ריבוי וגיוון בתוך המחשבה הישראלית."