אלי שביד – הוגה נועז של מחשבה יהודית מנחת חיים

"אלי היה מאחרוני דור הענקים שחלמו את המדינה וייסדוה. הוא הלך לבית עולמו, אבל חייו ומורשתו העשירה הם מופת לחיים אנושיים מלאים". דברי ההספד של פרופ' אבי שגיא בהלוויית פרופ' שביד ז"ל

מותו של אדם פוער סדק. הוא מכונן חוויה של נוכחות נעדרת מתמדת. הסדק לא יתמלא עוד. מותו של אלי שביד יוצר היעדרות נוכחת עמוקה לאין שיעור.

אלי האיש הלך לבית עולמו, אך יצירתו ומעשיו נותרו עימנו כאן. יחיד ומיוחד היה האיש. הוא ליווה את החיים המתרקמים כאן בישראל בעשייה עשירה ובמעשה חינוכי מפואר מאין כמוהו. הוא השפיע על רבים, גם על מי שלא היו תלמידיו הישירים.

ספריו של אלי העשירו את חיינו, אפשרו לנו לחשוב מחדש על הווייתנו כאן. ספריו היו אלומות אור ענקיות לצעירות ולצעירים שביקשו למצוא את דרכם ומחויבותם לקיום היהודי והציוני הנרקם בישראל. הוא אפשר לנו לחשוב מחדש על חיבורנו לאדמה ולמקום. עמו נסקנו לגבהים ומשם שבנו בכוחות מחודשים לעמל היומיום.

את אלי פגשתי לפני שהכרתיו. כבר בימי נעוריי, ובמיוחד בעת שהייתי קומונר בבני עקיבא. ספרו "היהודי והבודד והיהדות" היה עבורי מאז ועד היום מעין תנ"ך שממנו שואבים השראה ומשמעות.

אלי ליווה את חיי כפרדסן, בעת שהייתי חבר בגרעין נח"ל בקיבוץ לביא. לאחר יום עמל בפרדס, מששבנו לקיבוץ, הייתי מתחבר לספרו המופלא של אלי על גורדון, וממנו שאבתי תעצמות נפש שהקרינו לעמל היום. כזה היה האיש וכזאת הייתה יצירתו. היא ליוותה ומלווה את חיינו כחלק מרפלקסיה מחויבת ומתמשכת של חיינו.

הספרייה העשירה מאין כמוה שיצר אפשרה לרבים מאיתנו לחבור לשרשרת הדורות, להעמיק את תודעתנו ולהתפתח. בשעה אחרונה זו של נוכחותך השותקת בעולם החיים, אני מבקש להודות לך אלי, בתודה עמוקה, על כל הטוב שהרעפת עלינו. על מה שלמדנו ועוד נלמד ממך.

אלי נשא את אמת חייו הן בחייו האישיים והן במכלול פועלו היצירתי. הוא היה איש פורץ דרך, חורג מהמקובל בעולם האקדמי שבו פעל. צריך לומר בצורה ברורה: אלי חולל מהפכה אדירה באקדמיה. הוא סירב להתמקם במיקום האקדמי האופייני, היוצר מרחק בין החוקר לבין מושא יצירתו. הוא סירב לקבור קבורה מפוארת את הספרייה היהודית. הוא ראה בה מעיין מים חיים מפכה, הוא חש כי בארון ספרים זה טמונות שאלות ותשובות המחייבות אותו ואותנו אישית.

אלי עמד "מול ארון הספרים" כביאליק בשעתו, אבל ביאליק קונן:
אַבִּיטָה, אֶרְאֶה – וְלֹא אַכִּירְכֶם, זְקֵנִים,
מִתּוֹךְ אוֹתִיּוֹתֵיכֶם לֹא תַבֵּטְנָה
לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי עוֹד עֵינַיִם פְּקוּחוֹת,
עֵינַיִם נוּגוֹת שֶׁל יְשִׁישֵׁי קֶדֶם,
וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד מִשָּׁם אֶת-לַחַשׁ שִׂפְתוֹתֵיהֶם,
הַדּוֹבְבוֹת בְּקֶבֶר נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל.
כַּחֲרוּזֵי פְּנִינִים שְׁחֹרוֹת, נִתַּק חוּטָם,
טוּרֵיכֶם לִי; נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם

שלא כמו ביאליק, עבור אלי האותיות שבספרים לא היו יתומות, עיניו לא כהו מראות, ואוזניו לא כבדו משמוע.  הספרים לא היו עבורו "מתי עולם". הוא שמע את קולם הדופק על לבו ועל חייו, וחי בדיאלוג מתמשך עמם. הם היו מתנת אור חיים, שאלות ותשובות המאתגרות את קיומנו. בניגוד לעמיתיו באקדמיה, אלי לימד כי מחשבה יהודית חייבת להיות מנחת חיים. הוא מצא בספרייה היהודית, על שלל גווניה, השראה לעיצוב חיים בהווה. הוא פרץ דרך ואפשר לרבים מאיתנו לחשוב עימו ובעקבותיו.

אלי שביד היה מגדולי ההוגים היהודיים, הכה מועטים, שחיו עמנו. הוא היה הוגה נועז וחדשני, שהגותו לא רק שיקפה את הדור אלא עיצבה אותו. יחיד ומיוחד היה האיש, חדשנותו התבטאה בהשבת המחשבה למקומה הראוי, כשיח בין דורי מתמשך שבו עולמו של היחיד הבודד נשזר בעבר היהודי וממנו ממריא להמשך יצירה.

הוא היה  סיסמוגרף רגיש של חיינו, בוחן, בודק, מייסר ומבקר, ומעל לכל מתווה דרך לחיים. אלי לא הסתגר בהיכל השן העיוני. הוא התמיד לצאת אל הקיום הממשי. עטוף באותיות שהיו למעשים. הוא עמד על ערש לידתם של מוסדות חינוכיים רבים וליווה אותם בצמיחתם. העמיד תלמידים הרבה והיה עבורם למגדלור.

הוא היה לרבים מאיתנו בן שיח, מורה ויועץ, שותף ללבטים, שותף לעשייה, והכל לשם שמיים. איש רוח שכל עמל חייו היה לקדם את הטוב, להתגבר על פערים ודיכוטומיות ולמצוא בכל מרחב חיים, עושר שאפשר להעבירו לזולתו.

אלי מאחרוני דור הענקים שחלמו את המדינה וייסדוה, הלך לבית עולמו. אבל חייו ומורשתו העשירה הם מופת לחיים אנושיים מלאים. חיים אלה הם תביעה ומצווה מנחת חיים: היה אדם, היה בן לעם היהודי. על כל זאת ועוד, אהיה לפה לעומדים כאן סמוך למיטתך ואודה לך על שהיית עמנו בעבר ובעתיד. עצובים עד מאד אנו כי אינך עוד.

השארת תגובה