בַּגוף אני משאילה: במקום שבו שורפים ספרים, בני אדם הופכים לספרייה חיה

בבלוק הילדים באושוויץ, שפעל עשרה חודשים בלבד, היה אזור שננעל מדי ערב ובו שני דברים חשובים - תרופות וספרים. טלי אשר על כוחם המרפא של ספרים, אז וגם היום

מעמדה של הספרייה כמוסד תרבותי עובר שינוי משמעותי במאה ה-21. ואולם, בה בעת שמקומה של הספרייה ומידת הרלוונטיות שלה עומדים בסימן שאלה, מגפת הקורונה שבה והנכיחה אותה: במהלך הסגרים וההימנעות מהִתראוּת, אנשים רבים בילו שעות ממושכות במפגשים מקוונים, כשאחת התפאורות המועדפות עליהם היתה ספרייתם הפרטית. במקביל, התקופות שבין הסגרים היו גם שעתן היפה של ההשאלות בספריות הציבוריות. הן התגלו כמוקד עלייה לנפש בשעה שקלפיה של המציאות העולמית נטרפו. אכן, לאורך השנים השתרשה זיקה עמוקה בין תקופות משבר לבין מושג הספרייה.

אבריאל בר-לבב טבע את המונח "תודעת ספרייה", אשר מתייחס לזיקה שבין האדם לספריו ובין החברה לִספרֶיהָ.[1] מונח זה מקפל בתוכו את התשובה לשאלה "מהי ספרייה בשבילי" ברמה הפרטית וברמה הקולקטיבית. כך, תודעת הספרייה בעידן הנוכחי מתבססת על כוללניות.

אדם שחי במאה ה-21 אוחז בתפיסה של כוליות ספרייתית ומורגל בחשיבה ביבליוגרפית הוליסטית: כל התמחות מקצועית או מחקרית כרוכה בשליטה בארון ספרים שמזוהה עמה; כל כתביה של אותה יוצרת יאוגדו יחד; ספרים בעלי נושא-על יהיו חלק מאותו מדף. בעידן הטכנולוגי הספרייה נמצאת בכל מקום ונגישה לַכל, ונגישות זו לידע רחב-יריעה מייצרת תודעת ספרייה טוטאלית.

תקופות של משבר קיומי מתאפיינות בתודעת ספרייה בעלת אופי שונה לחלוטין, בדומה לתודעה השלטת בחברה היהודית בימי הביניים במזרח אירופה. נדירוּת הספרים, היעדרם של מרכזי העתקה, והקושי להשיג בעלות על ספרים, הביאו להיווצרותה של תודעת ספרייה מקוטעת וללידתה של ספריית ההשאלה. ספריות ההשאלה נשענו על ציווי מוסרי להשאיל ספרים מתוך אחריות תרבותית וערבות חברתית.

לצדן התפתחה תודעת ספרייה מופנמת, שהתבססה על שינון הטקסטים והפנמתם. תודעה זו מציבה במרכז את פעולת המסירה אשר נועדה להבטיח את שימור הטקסטים. היא מבטאת תפיסה של הפרדה בין הספר כחפץ לבין הספר כטקסט, ומעמידה את הטקסט כאיבר מאיברי הגוף. כאשר עולה חשש שמא לא תהיה המשכיות אוריינית, הגוף הופך להיות המיכל האופטימלי למילים הנתונות בסכנה; הוא מעמיד את עצמו כמעין כריכה נושמת לטקסטים, משמש להם מקלט וחותר נגד מחיקת הזיכרון.

"כשהספר מפסיק להיות חפץ, והטקסט הופך להיות אבר בגוף, הגוף נעשה לכריכה נושמת ומגוננת מפני מחיקת הזיכרון"

עליית הנאצים לשלטון הביאה עמה את אימת הכחדתן של הספריות היהודיות. הטֶבח התרבותי השיטתי שביצעו הגרמנים במלחמת העולם השנייה כלל הקמת רשויות ייעודיות שהופקדו על מעצר וכליאה של סופרים, החרמה שיטתית של ספריות, ביזת ספרים מחנויות שהיו בבעלות יהודית וניתוב יחידות צבא מסוימות שישמשו כסוכנוֹת השמדה של הוצאות לאור, ספריות ואוספים. ב-10 במאי 1933 הושמדו בכיכר האופרה בבּרלין כ-20 אלף ספרים שנבזזו מספריות יהודיות וספרים נוספים שנחשבו לאסורים. 60 שנה אחר כך הוקמה בַּמקום האנדרטה של מיכה אולמן: "הספרייה הריקה".

"הספרייה הריקה" עומדת בסימן היעדר; הרִיק ממנו היא עשויה מעיד יותר מכל, על נוכחות נצחית.  לדברי אולמן, "הספרים בספרייה בוערים כמעט כל יום".[2] החלל שנפער בבטן האדמה אוחז בתוכו את הטקסטים, כשם שמגדיר זאת אולמן: "הרעיונות והמחשבות לא ניתנים לשריפה".[3] הגוף – במקרה זה, גוף האדמה – מטמיע לתוכו את הטקסט, מגן עליו ובאופן זה מתמיר את קיומו.

הספרייה בבלוק הילדים באושוויץ

עשור אחרי ליל שריפת הספרים, הוקם במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו מחנה משפחות. הקמתו לא נעשתה מתוך מֶחֱוָה הומנית, כי אם כמצג-שווא שנועד להוכיח לצלב האדום כי הטיפול שמקבלים האסירים במזרח אירופה הוא ראוי והגון. בספטמבר 1943, המחנך פרדי הירש, שהגיע לאושוויץ מגטו טרזין, ושותפו ליאו יאנוביץ, הציעו למפקד המחנה לייסד צריף נפרד לילדים. הצעתם הביאה לייסודו של בלוק 31, בלוק הילדים באושוויץ.

בלוק הילדים היה בבחינת ניסיון הומני ליצור במחנה המוות מיקרוקוסמוס שיעניק לילדים, ולו לתקופה קצרה, סביבה חומלת יותר, שתבודד אותם מהתנאים הבלתי נסבלים שארבו מעבר לו, ביניהם תאי הגזים והמשרפות. בלוק 31 היה בועה של חסד.

הבלוק היה מיועד לילדים מתחת לגיל 14. תנאי המחייה שהציע היו משופרים בהשוואה לשאר המחנה; לא גילחו את שערותיהם של הילדים, הניחו להם ללבוש בגדים אזרחיים והאוכל היה מזין יותר.

ערכו של הבלוק לא הסתכם בתנאים החומריים; עיקר תרומתו היה תרבותי-רוחני. אסירים בעלי רקע חינוכי הפעילו למען הילדים בית ספר מאולתר. מעבר לכך שלימדו תחומי-דעת כמו היסטוריה וגיאוגרפיה ויזמו מגוון פעילויות, הם היו לספרים חיים.

שמונה ספרים שהוגנבו למחנה שימשו בסיס לספרייה החשאית שיסד פרדי הירש. מלאכת הספרנות הופקדה בידיה של נערה בת 14, דיטה פולקובה, שהתנסתה כעוזרת ספרנית בטרזין.[4] מדי ערב הירש שמר מאחורי סורג ובריח את שני הנכסים החשובים ביותר בבלוק 31: תרופות וספרים. שניהם נועדו לרפא. דיטה אכן הגדירה את ספרייתה הזעירה  כ"ערכת עזרה ראשונה".[5]

הקורפוס של ספרייה זו היה, מטבע הדברים, שרירותי ואקראי. מה שאיחד ביניהם היה העובדה שהצליחו להגניבם למחנה. כך קרה שספר דקדוק רוסי, ספר גיאומטריה אנליטית ואטלס ניצבו זה לצד זה על  המדף המדומיין, בסמוך לכותרים כמו תולדות העולם, החייל האמיץ שווייק וטיפול בטראומה על-פי פרויד, ספרים שהלמו את ההקשר שכינס ביניהם. לקראת אמצע המאה העשרים קהילת הקוראים כבר אחזה בתפיסה הכוללת של ארגון ידע ושל צריכתו, אך במצב משברי, תחת אימה של כלָיה, שבה והתעצבה תודעת ספרייה מקוטעת. כשם שבימי הביניים מצב זה הוביל לתודעת ספרייה מופנמת, כך ארע גם בשנת 1943. לצד הספרים שניצלו, התגבשה חטיבה אנושית בספרייה החתרנית של בלוק 31; מורים שהכירו על בוריָן יצירות ספרות מסוימות הפכו להיות ספרים נושמים. הם סיפרו לילדים סיפורים, רומנים, טקסטים שידעו היטב, והעבירו אותם הלאה. הם השאילו את עצמם. ספרייה חיה זו העצימה את החוויה הקיומית של הילדים:

בפרק הזמן שבו מספרים להם סיפור, הילדים מפסיקים להיות בדיר הזה המלא בפרעושים, מפסיקים להריח את הבשר השרוף, מפסיקים לפחד. בדקות ההן הם מאושרים. אסור לנו למנוע את זה מהילדים. […] אם נסתכל במציאות, אנחנו נרגיש גועל וזעם. נשאר לנו רק הדמיון.הספרנית מאושוויץ, עמ' 303

הילדים הקשיבו לסיפור פעם אחר פעם, ומהאזנה אחת לאחרת הפכו גם הם להיות נַשאים של הטקסט: "ככל שמתרבות הפעמים שבהן יאזינו הילדים לסיפור, כך הוא ישתייך להם יותר ויותר" (שם, עמ' 133) דיטה נהגה להסביר לאסירים החדשים ממה מורכבת הספרייה: "יש לנו ספרייה של שמונה ספרים מנייר ושישה ספרים חיים". (שם, עמ' 351) תודעת הספרייה המופנמת כרוכה בערך סגולי לאדם הנושא את הטקסט בקרבו ומעבירו לאחרים;  הספרים הנושמים היו מזוהים עם הקולות שתמללו אותם. קובאק, שהתמחה בסיפורי המקרא, כונה  "תנ"ך מדַבֵּר", מרקטה היתה, סאשק היה ומגדה היתה . פעולת המסירה של הספרים השפיעה על הנמענים ורוממה את רוחם, אך לא פחות מכך פעלה את פעולתה על הקריינים עצמם.

כאשר מגדה, למשל, גוללה את הרפתקאותיו של נילס הולגרסן, היא הרגישה תחושות של התחדשות והתחזקות:

גברת מגדה היא אישה בעלת חזות שברירית, שיער לבן מאוד וקומה זעירה במיוחד, עד כדי כך שהיא מזכירה ציפור דרור. עם זאת, כשהיא מתחילה לספר את הסיפור, היא מתעצמת, קולה נעשה נמרץ באופן לא צפוי, והיא פורשת בראוותנות את ידיה כדי לתאר כיצד מעופפים האווזים שנושאים במעופם את נילס הולגרסן. על גבי אותה להקת עופות חסונים עולה גם הקבוצה הגדולה של הילדים אשר עוקבים אחר מילותיה באישונים מורחבים ועפים רכובים על כנפיה בשמי שוודיה.שם, עמ'  132

מחנה המשפחות, ועמו הספרייה המחתרתית, פעלו עשרה חודשים בלבד. אחרי הביקור בגטו טרזין נחה דעתו של הצלב האדום ובוטל הביקור המיועד באושוויץ. עובדה זו חרצה את גזר דינם של פרדי הירש, הספרים הנושמים, המורים והילדים, והביאה לרציחתם ביולי 1944. דיטה פולקובה שרדה. נכון לשנה זו היא בת 90, גרה בנתניה, ושמה דיטה קראוס. עם תום המלחמה נתקלה בצ'כיה באחד המורים מבלוק הילדים, אוטו קראוס, ולימים הם עלו לישראל.

הטמפרטורה שבה נייר נשרף

עשור אחרי הקמת הספרייה האנושית במחנה המשפחות באושוויץ, יצא לאור בארצות הברית הרומן  הדיסטופי פרנהייט 451, מאת ריי ברדבורי. רומן זה מתאר עולם דיקטטורי הפוסל כל רצון חופשי או מחשבה ביקורתית, ולאור זאת מטיל איסור חמור על קריאת ספרים ועל אחזקתם.

במציאות בדיונית זו מקבלים מכבי האש תפקיד מרכזי, אך בניגוד למצופה, משימתם אינה כיבוי  שריפות, אלא גרימתן; עליהם לאתר ספרים מוסתרים ולשרוף אותם. 451 פרנהייט היא הטמפרטורה שבה נייר נשרף.

תחת גזירה זו מתארגנת מחתרת ספרותית; קבוצת אזרחים שבמשך שנים חברו זה לזה והקימו ספרייה חשאית, נטולת מדפים וספרים. תחת משבר קיומי של האנושות, במציאות חרבה וריקה מתוכן, קמה לתחייה מחדש תודעת הספרייה המופנמת. המורדים התרבותיים משננים טקסטים  ספרותיים ועם היטמעותם בגוף שמכיל אותם, הופכים להיות ספרים נושמים:

אלפים בדרכים, […] בטלנים מבחוץ, ספריות מבפנים. […] לכל אחד היה ספר שהוא רצה לזכור, ואכן זכר אותו. אחר כך […] פגשנו זה את זה בנדודינו. טווינו את הרשת הרופפת יחד ואִרגַּנו תוכנית. […] הדבר החשוב ביותר שהיינו חייבים להחדיר לראשינו הוא שאנחנו לא חשובים. […] אסור היה לנו להרגיש נעלים על אף אחד אחר בעולם. אנחנו לא יותר מאשר כריכות לספרים.פרנהייט 451 (כנרת, זמורה-ביתן), עמ' 160

כשגיבור הרומן, מוֹנטאג, מצטרף לחבורת הספרים הנושמים, הוא מוצא את עצמו עסוק בשאלה מהי המורשת הטקסטואלית הנחוצה ביותר בעת הזו ואיזה ספר יוכל להציע לספרייה החיה: "לכל זמן. כן. עת לפרוץ, ועת לבנות. כן. עת לחשות ועת לדבר. כן. כל זה. אבל מה עוד, מה עוד?". את המזור הטקסטואלי מאתֵר מונטאג בברית החדשה: "ועל שפת הנהר מזה ומזה-עץ חיים עושה פירות שתים-עשר פעמים, בתתו בכל חודש וחודש את פריו, ועלה העץ למרפא האומות".(שם, עמ' 171). בחירתו של גיבור פרנהייט 451 מהדהדת את כוחו המרפא של הטקסט המופנם ואת תפיסת הספרייה כמעין "ערכת עזרה ראשונה".

בעתות חורבן, מציעה תודעת הספרייה המופנמת איחוי אישי ואנושי שיש בו חמלה ודעת. בעולם שהפירוק מכרסם בו ומערער את התשתית הערכית עליו הוא נשען, הספרייה נושאת תפקיד ומספקת מענה. כדי לממשו אין היא זקוקה למדפים או לאפליקציות, לדפוס או לקינדל. היא זקוקה אך ורק לקוראים ולקוראות.

עת לרפוא, עת לקרוא ועת להשאיל.

  • טלי אשר, בוגרת תכנית 'משכילות', כותבת עבודת דוקטורט על משמעויות הספרייה בספרות העברית וביצירתו של חיים באר, בהנחיית פרופ' אבנר הולצמן ופרופ' אבריאל בר-לבב, באוניברסיטת תל-אביב.

הערות שוליים

[1] מקור המונח במודיעין האמריקני. בשנת 1987 התפרסמה כתבה ב"ניו יורק טיימס", שחשפה את ה-Library Awareness Program, תכנית של ה-FBI, שעקבה אחרי נתוני השאלות ספרים של דיפלומטים סובייטים בניו יורק, כחלק מהבילוש המודיעיני של הארגון. מרגע חשיפתה של יוזמה זו, היא עוררה מחאה בקרב איגוד הספריות האמריקני.

אבריאל בר-לבב, אבריאל, "בין תודעת הספריה לרפובליקה הספרותית היהודית", ספריות ואוספי ספרים (עורכים: משה סלוחובסקי ויוסף קפלן), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 224-201.

[2] עופר אדרת, "בעומק הספרייה של אולמן בברלין", הארץ, 23.7.2014

[3] שם.

[4] העיתונאי הספרדי אנטוניו איטורבה התחקה אחר סיפור חייה וחיבר בהשראתו את הרומן ההיסטורי הספרנית מאושוויץ.

[5] אנטוניו איטורבה, הספרנית מאושוויץ, כתר 2021, עמ' 283.

השארת תגובה