פעם בכמה זמן מתעורר שוב הדיון על יחס המסקנות שנובעות מלימודים על השואה. לאחרונה הנושא עלה שוב בעקבות דברי חברת הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שהתייחסה למחנות המעצר לילדי מהגרים לא חוקיים לארה"ב ודיברה על "מחנות ריכוז" ו"לעולם לא עוד" – מונחים וביטויים השמורים בדרך כלל לשואה. דבריה עוררו ביקורת חריפה מטעם נציגי קונגרס רפובליקנים, אבל אחרי כמה ימים של התלהטות תקשורתית בין ימין ושמאל, מוזיאון השואה בוושינגטון פרסם הצהרה בגנות השימוש באנלוגיות לשואה וטרף בכך את החלוקה הפוליטית למצדדים ולמתנגדים.
אולם ההצהרה של המוזיאון הלאומי בוושינגטון, הזוכה לחסות נשיאותית, משונה למדי שכן הוא הוקם במטרה לחזק את האתוס האמריקאי דווקא. חוקר זיכרון השואה מולי ברוג טען כי העניין קשור לכך שהאמריקאים רואים את עצמם כמי שיצאו לחלץ את אירופה מידי גרמניה הנאצית, והמשיכו את המשימה בהגנה על אירופה מפני המשטר הקומוניסטי. לפיכך המוזיאון גם אינו מתמקד בתערוכות המתייחסות לשואת יהודי אירופה, אלא בתצוגות העוסקות במלחמתו של המשטר הנאצי בערכים כמו חופש הדיבור וחופש המחשבה, הנתפסים כערכי יסוד אמריקאיים.
בא ופן דומה, גם "מוזיאון הסובלנות" בלוס אנג'לס מממש מטרה כפולה – זיכרון השואה מחד ועיסוק בשאלות של חופש הביטוי וערכי הדמוקרטיה מאידך. הנכנסים למוזיאון עומדים בפני שתי דלתות ועליהם לבחור באיזו מהן להיכנס. על האחת כתוב "לחסרי דעות קדומות". השנייה, המוארת באדום, זועקת "לבעלי דעות קדומות". אלא שהראשונה נעולה ורק השנייה נפתחת. מבקר האמנות של ה"וול סטריט ז'ורנל", אדוארד רוטסטיין, ביקר בעבר את הרוח העולה מתצוגות כאלה. הוא טען שהצגת השואה מנקודת המבט של השיח על הגזענות מוחקת את ההיבטים הפרטיקולריים של האנטישמיות ושל שנאת ישראל, ואת האופי החד פעמי של השואה: "הכול מרודד למכנה המשותף הנמוך והרוֹוח והפעוט ביותר. תחילה בא הצמד אושוויץ-דרפור, ועד מהרה מגיע גם הזיווג אושוויץ-בריונות בכיתה".
לעומת אלו, התערוכה "אושוויץ. לא מזמן. לא רחוק", המוצגת כעת במוזיאון המורשת היהודית, ניו יורק, נמנעת מהשוואות עכשוויות מהסוג הזה, והיא אינה מתנקזת בהכרח למסקנה אחת "עכשווית" ו"רלבנטית". התערוכה אינה שואלת מדוע ללמוד על השואה ומהן המסקנות הנובעות ממנה, היא פשוט מציגה אותה ועושה זאת היטב.
תערוכת הבלוקבסטר הזאת נדדה לניו יורק לאחר שהוצגה במדריד והייתה אחת התערוכות הנצפות ביותר באירופה בשנה שעברה. היא אורגנה בידי חברת Musealia הספרדית שהיא חברה למטרת רווח שעוסקת באצירת תערוכות חינוכיות, אותה חברה שארגנה את תערוכת הגוף הקונטרוברסלית שבה הוצגו גופות בני אדם משומרים. מסיבה זו כשיצאתי לבקר בתערוכה חששתי מאוד. אופי הפרסום שלה שהדגיש את המונומנטליות, הראשוניות ("התערוכה הגדולה ביותר על מחנה ההשמדה אושוויץ…") והאותנטיות של האובייקטים שמוצגים בה, ולא פחות מכך שלטי הפרסום הענקיים שמתנוססים כעת על אוטובוסי התיירים בניו יורק, הוסיפו לחשש הזה. תערוכות מעין אלה נוטות להציג פורנוגרפיה של השואה: "בואו לחוות קרון רכבת מקורי שהוביל יהודים לאושוויץ או ביקור בתא גזים" (הקומה התחתונה במוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס מעוצבת כתא גזים). אולם ברובה, הקיטש-פורנו-שואה הזה דווקא נעדר מהתערוכה.
בשנת 2016 הציג ההיסטוריון והארכיטקט ד"ר רוברט יאן ואן פלט בביאנלה לארכיטקטורה של וונציה רפליקות מדויקות של אובייקטים ארכיטקטוניים ממחנה המוות אושוויץ שיצר בשיתוף עם קבוצת עמיתים. כמה מהרפליקות מוצגות כעת בתערוכה, שנאצרה בין היתר על ידי ואן פלט עצמו. הפרסום הפופוליסטי של התערוכה אמנם מבטיח שמוצגים בה "למעלה משבע מאות אובייקטים מקוריים שטרם נראו בארצות הברית" ומדגיש כי יש שם "מאות חפצים אישיים – כגון מזוודות, משקפיים ונעליים – שהיו שייכים לניצולים ולקורבנות מחנה אושוויץ", אולם דווקא הרפליקות הלבנות והמדויקות הללו מאירות את כוחה: תצוגה מפורטת היורדת לפרטי פרטים ועושה זאת לא רק דרך אובייקטים מקוריים, תיעודי עדויות וחומרי ארכיון "מרגשים" אלא גם באמצעות שחזורים, לכאורה, פרוזאים יותר. "אושוויץ. לא מזמן. לא רחוק" הופקה בשיתוף המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו בפולין ותוכננה על ידי צוות בינלאומי של מומחים, וניכר שמארגניה עשו שימוש בידע האקדמי הרחב שיש בתחום והיו מודעים לשיח הביקורתי ביחס לזיכרון השואה.
אחד מהאובייקטים שמוצג בתערוכה, הוא "עמוד הגז" אותו מערך עיצובי עשוי רשת פלדה שאיפשר לזרוק את כדורי רעל הציקלון לתוך תאי הגזים באושוויץ. הנאצים, שפינו את המחנה בתחילת שנת 1945, עם התקרבותם של הכוחות הסובייטיים, עשו כמיטב יכולתם להסתיר את הראיות. לפני שעזבו, הם פוצצו את תאי הגזים והמשרפות. הפרטים המוצגים בתערוכה שוחזרו על בסיס מסמכים היסטוריים שהציג ואן פלט במשפט הדיבה המתוקשר שבו תבע מכחיש השואה דייויד אירווינג את ההיסטוריונית דברה ליפשטדט אחרי שכינתה אותו "מכחיש שואה", משפט שבו ואן פלט עצמו שימש עד מומחה (על בסיס ספרה של ליפשטדט על הפרשה נעשה לאחרונה הסרט "הכחשה").
התערוכה מציגה לפרטי פרטים את סיפור השואה ברמת המיקרו וברמת המקרו: הסיפור הישיר של העיירה אושוויינצ'ים על תושביה היהודיים בעבר והטרנספורמציה שלה מעיירה פולנית רגילה לאתר השמדה הנאצי, והסיפור הגדול יותר של השואה. השואה מוצגת בתערוכה בהרחבה: החל מהקדמות של רקע כללי על העולם היהודי באירופה ועל מקומם של היהודים שם לאורך הדורות; היחסים בין יהודים אירופאיים לנוצרים בימי הביניים; שנאת ישראל ואנטישמיות בעבר והאנטישמיות המודרנית. התערוכה גם עוסקת בהרחבה במלחמת העולם הראשונה, ברפובליקת ויימאר, ב"פתרון" המוקדם שתכננו הנאצים (להגלות את היהודים למדגסקר), בתחילת הרדיפות ובהתמודדויות של קבוצות יהודיות שונות איתן, ב"פתרון הסופי" ובעדויות השורדים. עוד לפני הפתרון הסופי עוקבת התערוכה אחר התפתחותה של האידיאולוגיה הנאצית והממסד הפוליטי והחברתי שהם יצרו וחושפת גם את עולם הפושעים – אנשי האס-אס שיצרו את מחנות הריכוז וההשמדה.
מטבע הדברים הביקור בתערוכה אינו נעים, אבל בשונה מתערוכות שואה אחרות ומביקור באתר המקורי עצמו, הקושי העיקרי כאן לא נובע רק מהרגשות הקשים העולים לנוכח תיעוד הזוועות ולא רק דרך הצגת אובייקטים "מקוריים" ו"מרגשים". לא פחות מכך, נובע הקושי מהניתוח המפורט כל כך הנסמך על שחזורים פרוזאיים כמו הרפליקות שיצרו ואן פלט ושותפיו. יש משהו מורט עצבים בתערוכת ענק בנושא זה – לאחר שלוש שעות של ביקור עדיין לא הגעתי לחלקים שעוסקים ב"פתרון הסופי".
אמנם יש בתערוכה גם אובייקטים מרטיטים ומכמירי לב, כמו שמלה של ילדה קטנה שנרצחה באושוויץ, והיא גם נפתחת במופע קיטשי, יפה ומעוצב להפליא שבו מוצגים חלק מגדר התיל המקורית של המחנה ותצלום של ערמת נעליים שנמצאת שם, אבל כוחה הוא דווקא באפשרות שהיא פותחת להבין תהליכים ותודעות היסטוריות. בתערוכה מוצג הכרוז האנטי-יהודי שהוצא בשנת 1551 על ידי קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרדיננד הראשון שחייב את היהודים לענוד "טבעת צהובה" על בגדיהם. לצידו מוצג מכתב ששלח בשנת 1940 ריינהרד היידריך, אחד האחראים העיקריים לפתרון הסופי, להרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי. היידריך צרף את מכתבו למתנת יום ההולדת ששלח לגרינג. המתנה הייתה אותו מכתב מקורי משנת 1551, שאותו מסגר היידריך. במכתבו ציין היידריך כי עתה, כעבור ארבע מאות שנה, משלימים הנאצים את עבודתו של פרדיננד. זו דוגמא מרשימה לדרך בה התערוכה מעמתת את הצופה באופן רציני ומעמיק עם האידאולוגיה הנאצית על מנגנוני התודעה ההיסטורית שהיא יצרה. יחד עם זאת, הטקסט שבתערוכה מדגיש גם את ההבדלים בין שנאת ישראל בעבר לזו המודרנית ואת ההשלכות השונות שלה. אם בעבר יכלו יהודי אירופה "להיגאל" (על ידי המרת דת למשל) השיח הגזעני המודרני חתם עליהם את הגולל.
"אושוויץ. לא מזמן. לא רחוק." היא מסוג התערוכות שדורשות, כמו כל לימוד רציני, אורח רוח ומאמץ של ירידה לפרטי פרטים. היא מאפשרת למבקר להסיק מסקנות בעצמו – המחשבות יכולות לנדוד לכוונים שונים ואחרים שבדרך כלל לא עומדים במרכז תצוגות שואה (אם כי הם עולים במחקר ובהגות ביחס לשואה) כמו למשל הסכנות הטמונות בטכנולוגיה מודרנית וכוחן של התאגדויות וממסדים ביצירת זוועות, וממילא גם חשיבותן של התאגדויות פוליטיות במניעת ההתדרדרות. זאת ועוד, למרות הכל, בשורה התחתונה התערוכה אינה מתחמקת מהצורך ללמוד משהו רלבנטי ממאורעות השואה. הרוח הזאת עולה בפתח התערוכה כשעל הקיר מצוטט הסופר פרימו לוי שכתב: "זה קרה ולכן זה יכול לקרות שוב: זה לב ליבו של מה שיש לנו לומר".
Photos Creditline: Auschwitz-Birkenau State Museum, Oświęcim, Poland. Exhibitioninstallation, Centro de Exposiciones Arte Canal, Madrid, 2017. ©Musealia
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
