תמכו בנו
זום על הרגש: המבחן האמיתי של הלמידה מרחוק
"בתוך הלחץ והדאגה שהביאה עמה הקורונה, עלולה מערכת החינוך לחטוא למשימה הראשונה שלה - לשמור על רווחתם ועל שלומם הנפשי של התלמידים". מאמר לפתיחת שנת הלימודים תשפ"א

כְּשֶׁהַמּוֹרֶה נֶעְדָּר
הַתַּלְמִידִים לוֹמְדִים
כָּמַהּ הוּא חָסֵרמתוך: "הכיתה", סיון הר שפי

לפני נצחים אחדים, בשיאו של הגל הראשון של מגפת הקורונה, הוזמנתי ללמד באופן מקוון קבוצה איכותית של מורות ומורים ממקצועות הרוח, כחלק מהשתלמות שעברו בשיתוף עם תוכנית "בארי" במכון הרטמן. לקראת הפגישה צפה אצלי המבוכה המוכרת של היות "מרצה אורח" בקבוצה שאני לא מכיר, ואליה נלוותה גם תחושת חוסר נחת חדשה למדי עבורי באותה העת – המפגש דרך הזגוגית העמומה של אפילקציית "זום", ולמעלה מכך – התחושה שמצופה ממני להביא איזו בשורה מעניינת בעוד אני עצמי מגשש את דרכי בין ערפילי הקורונה.

התלבטתי איזו מחשבה אוכל להביא למפגש ובחרתי בשאלה שהעסיקה אותי באותה העת: ימים אחדים לפני המפגש סערו הרשתות החברתיות לאחר ההתגוששות הטלוויזיונית בחדשות 12 בין מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, לבין נשות התקשורת יונית לוי וקרן מרציאנו, שעוררה מחדש שאלות על תפקידם של אנשי חינוך בכלל, ובעידן של למידה מרחוק במהלך סגר בפרט. השאלה הפעם נקשרה בציפייה מאנשי החינוך להמשיך לעבוד ימים נוספים בתקופת החופשות, במיוחד כדי לייצר מסגרת עבור הילדים שהוריהם העוסקים במקצועות שהוגדרו כ"חיוניים" יוכלו להמשיך לעבוד. "מדוע אתם לא נכנסים מתחת לאלונקה בעת הזאת?" הטיחו המראיינות במזכ"לית, שמצדה לא נותרה חייבת. מכאן ועד לסערה התקשורתית הדרך הייתה קצרה ואוסיף – די צפויה.

רציתי לחשוב יחד על תפקידם של אנשי חינוך בכלל, ובתחומי הרוח בפרט, במהלך משבר הקורונה, ולכן ביקשתי מהמשתתפים להתייחס לוויכוח הציבורי הנ"ל ולתחושות שהוא העלה בהם. כמעט כולם דברו על תחושה של עלבון ושל זלזול מקצועי במורים. חזרה הטענה שהנה יצא המרצע מן השק ונחשפה הדעה הרווחת שהמורה הוא לא יותר מאשר "בייביסיטר" מדופלם שנדרש להשגיח על הילדים בשעה שהוריהם החיוניים יוצאים לעבודתם החיונית.

לאחר מכן ביקשתי ממשתתפי הדיון לשתף את הנוכחים ברגע אחד במהלך השבועות האחרונים, מאז שהחלה המגפה, שבו הם עצמם הרגישו שהיו "חיוניים". הדוגמאות שנתנו היו מגוונות, אך היה להן מכנה משותף אחד – התמיכה הרגשית והחברתית בתלמידים.

מורה אחת סיפרה על שיחות משמעותיות ל"אוורור" רגשי, מורה אחר על הטלפון האישי לתלמיד הביישן שכעת "נעלם" לחלוטין מאחורי חלון הזום החשוך והדומם כדי לדרוש בשלומו, אחרים שיתפו בשיחות עם הורים מודאגים שילדיהם מגלים תסמינים של חרדה ודיכאון. והיו גם שפע דוגמאות של סיוע בלמידה פרטנית, שבתוכן בלט ממד ההקשבה והתמיכה הנפשית. מעניין היה גם ללמוד על קווי הדמיון בין האופנים בהם הרגישו המורים חיוניים ביחס לתלמידים לבין האופן שבו דיברו על תחושת חיוניות במרחב הביתי עבור משפחתם וילדיהם הפרטיים. קשה היה שלא להבחין בתפקיד ה"הורי" הנוסף שלקחו על עצמם המורים בטבעיות רבה תחת עומס מקצועי ורגשי רב שהיה כרוך בכך.

אסור ליצור מצב שבו יד ימין נאבקת בהשלכות  של "דור המסכים" בה בעת שיד שמאל מקלידה תרגילים ושאלות בצ'אט

ביקשתי לעמת את המורים בין העלבון שחשו מכך שמתייחסים אליהם כ"בייביסיטר" אל מול העובדה שאכן מרבית הדוגמאות שנתנו לא עסקו במופת של דידקטיקה, בהגעה להישגים לימודיים יוצאי דופן או באימוץ שיטות למידה מקוריות, אלא ברגעים שבהם חשו שהם מצליחים לתת משענת רגשית וחברתית לתלמידיהם. נדמה לי שבמהלך השיחה חלחלה אצל כולנו ההבנה שאין צורך להצטדק ביחס לעובדה שתחושת החיוניות והמשוב החיובי מתלמידים והורים לעשייה המשמעותית לא היו קשורים בהכרח במדדים שעל פיהם נמדד, על פי רוב, מורה טוב.

המורים עשו בדיוק את מה שצריך לעשות כל איש חינוך להבנתי, במיוחד בעתות משבר: להוות בראש ובראשונה אוזן קשבת לתלמידים, לגלות רגישות ואמפתיה לקשיים שהם חווים, לשים לב לסיטואציות חברתיות ולמצוקות בבית ולנסות להציע תמיכה, סעד רגשי ועצה כמיטב יכולתו. "כניסה מתחת לאלונקה" איננה אם כן הדימוי המתאים לתפקיד שנדרש מאנשי חינוך בעת הזאת. עליהם להיות, כדבריה של אתי הילסום, "רטייה על פצעים רבים".

***
הַלְּמִידָה מֵרָחוֹק
מָתְחָה וִילוֹנוֹת שְׁחֹרִים עַל חַלּוֹנוֹתֵיהֶם.
שְׁנֵי תַּלְמִידִים מִתּוֹךְ תְּרֵיסַר, נַעֲנוּ לִקְרִיאָתִי –
הִפְשִׁילוּ, זָרְחוּ לְעֻמָּתִי מִתּוֹךְ לֵיל-אָדַםמתוך: "הכיתה", סיון הר שפי

בזמן כתיבת שורות אלה עדיין רב הנסתר על הגלוי ביחס ללימודים בשנת הלימודים הקרובה. מערכת החינוך נאלצת למצוא דרכים להתיישר לפי עקומות הקורונה ולהסתגל לשגרה שאף אחד לא מעוניין להסתגל אליה. צוותי החינוך נדרשים לצעוד על המקף המפריד בין ה"בית" לבין ה"ספר" ולנסות למצוא את נקודת האיזון שבין מרחק לקרבה ובין שגרה לחירום. בתוך כל הערפל הזה יש דבר אחד ברור – צריך ללמוד איך ללמוד מרחוק.

אמנם בתי הספר כבר התרגלו לכך שבכל שנה מונחתת עליהם אג'נדה חדשה בהתאם לחזונו של שר חינוך זה או אחר, אך כעת נראה ששר ההיסטוריה הוא שקובע את סדר היום ומתוקף ההנחיות שלו, נושא הלמידה המקוונת נמצא בראש סדר העדיפויות. מורות ומורים שעד לפני חודשים אחדים בקושי שמעו על "זום" נדרשים כעת לעשות קפיצה אדירה ביכולות טכנו-פדגוגיות ולהתאים את ההוראה שלהם ללמידה מרחוק.
הפניית תשומת לב ומשאבים לפיתוח הלמידה המקוונת היא כמובן הכרחית, אך מי שמשליכים את כל יהבם על הלמידה המקוונת והופכים אותה – שלא במתכוון – מאמצעי למטרה, עשויים בעיניי לעשות טעות איומה ולהזניח את חיי הנפש והחברה של התלמידים, דווקא כשהללו במצב עדין יותר מאי פעם.

יתרה מכך, בתכנון למידה מקוונת ראוי להזכיר לעצמנו כי היא מתרחשת בתוך ההקשר המוכר של "דור המסכים", המתאפיין בתופעות של בדידות, ירידה בכישורים חברתיים, בריונות ברשת ועוד שלל רעות חולות. אסור ליצור מצב שבו יד ימין נאבקת בהשלכות הקשות של "דור המסכים" בה בעת שיד שמאל מקלידה תרגילים ושאלות בצ'אט כאילו אין קשר בין הדברים. אם אכן "מדיום הוא המסר", כדברי הפילוסוף וחוקר התקשורת מרשל מקלוהן, הרי שאנחנו נתבעים לחשוב על אותם המסרים המובנים בתוך המדיום של הלמידה מרחוק.

כל מורה שנכנס אי פעם לכיתה מודע לכך שכיתה היא אורגניזם חי ופועל. יש לה "אופי" ו"מצבי רוח" משלה. לא בכדי מתוארת הכיתה פעמים רבות על ידי מורים במונחים של תכונות ומצבי רוח של בני אדם: הכיתה "תוססת" או "רגועה", "עצלה" או "מבריקה", "ערנית" או "טרודה" ולעתים כל אלה גם יחד בתוך אותו יום לימודים. מורה טוב יודע "להרגיש את הכיתה", לזהות הן את המזג כללי שלה והן את התנודות העדינות בהלכי הנפש של פרטים בתוכה, ולהתאים את הלמידה ביחס אליהן. לעומת זאת, הלמידה מרחוק יוצרת בהכרח פער שמקשה על המורה לחוש את הלך הרוח של הלומדים, וממילא נפגעת היכולת שלו להתאים עבורם את הלמידה.

אני מבקש להצביע על החשיבות האדירה של שימת לב לחיי הנפש והחברה של התלמיד, ואין ספק שזהו תנאי מקדים כדי לאפשר את שגרת הלמידה

עניין זה פועל כמובן גם בכיוון ההפוך של האינטראקציה: אף התלמידים מתקשים לזהות את הלכי הנפש של המורים ולהתייחס אליהם. במפגש מקוון התלמיד מביא לשיעור רק את "ראשו" הניבט מחלון המחשב (במקרה הטוב שבו טרח לפתוח את המצלמה). יש בכך פן סימבולי, של צמצום כלל ממדי המפגש בין התלמיד למורה ל"ראשים מדברים": התלמיד הוא בעיקר "ראש" שלתוכו יש להעביר את הידע שמחזיק המורה.

יכולתו של המורה לתפוס את התלמיד במלוא הווייתו, לשים לב לרמזים של הזנחה, לאותות של מצוקה או סתם לזהות חוסר הבנה של הנלמד – נפגמת. קל להחמיץ עובדה זו, משום שהמפגש המקוון הסינכרוני מדמה את האינטראקציה של כיתה ונוטע תחושה של מפגש "רגיל", בעוד שבפועל מפגש זה חסר הרבה מן הדקויות הקיימות באינטראקציה של מפגש פנים אל פנים. זוהי תחושה מטעה: לכאורה, אני המורה רואה את כולכם, ובמובנים מסוימים, אני קרוב אליכם יותר מאי פעם. אך זוהי אשליה מסוכנת, שכן למעשה סוג חדש של מרחק נפתח בין התלמיד לבין המורה.

***
הַלְּמִידָה מֵרָחוֹק
הֶרְאֲתָה לִי מִקָּרוֹב:
עֵירֹם הֲקִירוֹת בְּבֵיתָהּ שֶׁל תַּלְמִידָה,
הַמִּרְקָם הַשַּׁבְרִירִי בְּבֵיתָהּ שֶׁל אֲחֶרֶת.
הֶעֱמִיקָה בְּאָזְנַי שְׁתִיקָתָןמתוך: "הכיתה", סיון הר שפי

אינני עוסק בעתידנות או בנבואה כמקצוע, ואפילו לא כתחביב, ולכן לא אצטרף לעוסקים בשאלת ההשפעות של הלמידה המקוונת בעידן שלאחר הקורונה. אני יכול רק לשער ששאלות הנצח הקשורות בתפקיד בית הספר עוד תשאלנה ביתר שאת ואני רק יכול לקוות שהתשובות שתינתנה תהיינה טובות יותר מאלה המצויות לנו כרגע. אך כדברי המשורר, "כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה", ואני מתבונן קדימה אל החודשים הקרובים ורואה שם את התלמידה שהריחוק החברתי הופך את הדחייה החברתית שלה ללגיטימית, את התלמיד שבחסות הלמידה המקוונת נשאב למסך עד שכמעט אינו יוצא את פתח ביתו, ותלמידים רבים שהחרדה מציפה אותם עד כדי חוסר יכולת לתפקד וכתוצאה מכך נפלטים, הלכה למעשה, ממערכת החינוך.

בתוך "רעש הרקע" הקבוע של הדחק שמביאה איתה הקורונה, עלולה המערכת לפתח חירשות סלקטיבית ביחס למשימה הראשונה שלה – לשמור על התלמידים

אני רואה גם את המורים שמנסים לנווט את דרכם בין גחמות וציפיות סותרות של המערכת לבין התמודדות אישית לא פשוטה עם המציאות. נכון שגם בימים כתיקונם, שבהם פוגשים מורים ותלמידים זה בזה ב"תלת ממד", עסוקה מערכת החינוך לא מעט בטיפול בהיבטים הרגשיים והאישיים של התלמידים. אך בעוד שעל פי רוב תכלית עיסוק זה היא לאפשר לתלמיד מידה סבירה של תשומת לב וקשב אשר יאפשרו לו לעמוד במחויבויותיו כתלמיד, הרי שבתקופה הקרובה נדמה לי שה"חוזה" בין המורים לתלמידים מחייב עיון מחודש.

אין לראות בדברים אלו קריאה להזניח את חובתם של המורים להמשיך ולקיים למידה מקצועית ואיכותית או להקל ראש בכוונות הלמידה המקוונת. אדרבה, להבטחת שגרת למידה איכותית ורציפה בימים שעוד נכונו לנו יש להבנתי תרומה ישירה ומיידית לבריאות הנפשית של התלמידים (והוריהם) ואפקט חיובי על כלל המשק. אני מבקש להצביע על החשיבות האדירה של שימת לב לחיי הנפש והחברה של התלמיד, ואין ספק שזהו תנאי מקדים כדי לאפשר את שגרת הלמידה. תלמיד שראשו טרוד בבריאות יקיריו, במצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו הוריו ובתחושת הבדידות והניכור שלו עצמו – לא יצליח להתמסר ללימודים, קל וחומר כשהוא יכול להיות נוכח-נפקד בשיעור מקוון שחובת הנוכחות בו מצטמצמת להופעת שמו במסך.

לאף אחד מאיתנו אין ניסיון בניהול למידה בעת מגפה עולמית, וקטונתי מלנסות לנסח את כללי ה"עשה" ו"אל תעשה" למורה המקוון, אבל נראה לי שההיגיון הבריא מחייב את כל אנשי החינוך לחשוב על התפקיד שלנו בעת הזאת. המתודה שאני מציע היא לנסות לשפוט את עצמנו דרך העיניים של תלמידים המתארים את התקופה הקשה הזו ממרחק הזמן. אסתכן בניחוש שאת החסכים הלימודיים שעשויים להיווצר כתוצאה מירידה בקצב או באיכות הלמידה הם יצליחו להשלים כך או אחרת, אך לחסכים רגשיים וחברתיים שעלולים להתפתח אין לפעמים תקנה. אני יכול בהחלט לדמיין את אותה תלמידה שזוכרת בהערכה את המורה שהתעקש בעיצומם של ימי הקורונה לא לוותר עליה גם כשהיא קצת ויתרה על עצמה, ואת התלמיד שמספר בעיניים נוצצות על המורה שמצאה דרכים יצירתיות ליצור קרבה בתוך הכיתה המרוחקת.

מדידה של הצלחה היא מן הנושאים המורכבים ביותר בעולם החינוך. נדמה לי שעידן הקורונה מציב קנה מידה חדש להצלחה, הקשור בראש ובראשונה ברווחתם של תלמידים. תהיה זו בכייה לדורות אם בעת הזאת נמשיך למדוד את עצמנו רק באותם פרמטרים מוכרים של ציונים והישגים לימודיים. יש לזכור שהמתח ואי הוודאות הנלווים לקורונה גובים מחיר נפשי מכולנו, אך בתוך "רעש הרקע" הקבוע של הדחק שמביאה איתה הקורונה, עלולה המערכת לפתח חירשות סלקטיבית ביחס למשימה הראשונה שלה – לשמור על התלמידים: על שלמותם, בריאותם ורווחתם הפיזית והנפשית. מערכת החינוך צריכה להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה, עליה להגמיש את דרכי ההערכה, לרכך את הדרישות ולהעריך את תחושת השְׁלוֹמוּת (well-being) של התלמידים. טוב יעשו קברניטי מערכת החינוך ומנהלי בתי הספר אם ידגישו זאת בפני המורים.

ערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"א, כשהמציאות סביב רועדת כולה, כשהעולם כולו עומד בשעה הרת גורל ומדינת ישראל נמצאת בעיצומו של משבר בריאותי, כלכלי, חברתי, ופוליטי שאחריתו מי ישורנו, אני מבקש מאנשי חינוך, כמילות הפיוט "אוֹדֶה לָאֵל": "שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה".